ינו 012015
 

ליטא נכבשה במהירות ועל כן יהודים, רובם ככולם, נלכדו בתוכה. בלטביה ניתנה שהות לחלק מן היהודים להתפנות עם הצבא הרוסי. אסטוניה שנכבשה רק לאחר חודשיים מיום הפלישה לשטחי ברית-המועצות ניתנה לרוב היהודים בקיבוץ היהודי הקטן שחי באסטוניה ארכת זמן לסגת עם הצבא הרוסי. רבים מהם התגייסו לצבא האדום וניספו בקרבות. עוצבות המבצע ניגשו מיד למלאכת ההרג שלהן. ויכוח ניטש בין מינהל האזרחי הגרמני שהונהג בשטחים האלה לבין הס"ס. מינהל ה"אוסטלאנד" מחה על ההרג הלא-מרוסן, הפוגע באינטרסים הכלכליים של הרייך. בדצמבר קיבל לוהזה, נציב הרייך אוסטלאנד (הארצות הבלטיות וביילורוסיה) הוראה מברלין, כי אין להתחשב בשיקולים כלכליים כאשר מדובר בפתרון הבעיה היהודית. עם זאת, התקבלה נוסחת פשרה כי יש לקיים לפי שעה את כוחות העבודה היהודיים. תעודת עבודה הפכה מעין תעודת ביטוח חיים ליהודים בשטחי הכיבוש הגרמנים.

בלטביה, שבה חיו כ-90,000 יהודים, עם הסיפוח לברית המועצות נסגרו כל המוסדות והארגונים היהודיים. כ-5,000 איש, שנמנו על האליטה היהודית הכלכלית והאינטלקטואלית, הוגלו לסיביר.  עם הפלישה הגרמנית הצליחו כ-15,000 להימלט לתוככי ברית-המועצות. בלטביה נשארו כ-70,000 יהודים. בחודשים יולי-אוקטובר 1941 נרצחו כ-30,000 יהודים מערי השדה וכ-4,000 מיהודי ריגה. בחודשים נובמבר-דצמבר 1941 חוסלו רוב היהודים שרוכזו בגיטאות של הערים הגדולות – ריגה, דְוִינְסְק ולְיֶפָּיָה. ביער רומבולה נרצחו כ-25,000 יהודים מגיטו ריגה. במחצית הראשונה של שנת 1942 נרצחו כ-14,000 יהודים, שהובאו ללטביה מן הפרוטקטורט ומאוסטריה ומגרמניה. רובם נרצחו ביער בּירְקֶנִייֶקִי, ליד ריגה. בתחילת 1943 נותרו בלטביה רק כ-5,000 יהודים, שחלקם הגדול הועברו למחנה העבודה קַיזֶרְוַלְד. בסוף קיץ 1944, נוכח התקרבות הצבא האדום, הועברו שרידי היהודים מלטביה לגרמניה. משהתקדם הצבא האדום הוצעדו יהודים אלה לפנים גרמניה. רבים לא שרדו את הצעדה הזאת. מהמחנות בגרמניה שבו רק כ-1,000 יהודים. בלטביה גופא שרדו רק כ-150 יהודים, שקיבלו מקלט בבתי לטבים. כן שרדו כמה עשרות לוחמים פרטיזנים. כתום המלחמה שבו ללטביה אלפי יהודים שמצאו מקלט בשטחי ברית-המועצות.

פרטיזנים יהודים. עיקר הפעילות הפרטיזנית היהודית התנהלה בשטחי ליטא, מערב בילורוסיה ומערב אוקראינה, שם אפשרו התנאים הטופוגרפיים – שטחים נרחבים של יערות צפופים ואזורי ביצות – הסתתרות ולוחמת גרילה נגד הכוחות הגרמנים העדיפים פי כמה. גם הקרבה אל החזית הרוסית סייעה להתפתחות הפעילות הפרטיזנית, בשל העניין המיוחד שהיה למנהיגות הרוסית לפתח לוחמה פרטיזנית באיזורי הכיבוש הגרמני ולשתף בלוחמה זו גם פרטיזנים יהודים. תושבי הכפרים והעיירות באזורים אלה הכירו את תנאי הסביבה וגילו כושר הסתגלות גבוה יותר לתנאי החיים הקשים ביערות. הפעילות הפרטיזנית הכללית קיבלה עידוד ותנופה מרגע שסב גלגל המלחמה והנאצים ספגו את מפלותיהם הגדולות בסטלינגרד ובצפון אפריקה. באמצע יוני 1942 הקימו הסובייטים מטה מרכזי של תנועת הפרטיזנים, שהחל לרכז את הפעילות הפרטיזנית בשטחי בילורוסיה, אוקראינה, ליטא ומדינות הבלטיות. נשק וציוד הוזרם אל היחידות הפרטיזניות. ככל שגברה השליטה המרכזית של הפיקוד הסובייטי כן אולצו רוב היחידות היהודיות שהתגבשו בשטח להתפרק ולהתמזג עם החטיבות הפרטיזניות הגדולות.

בבילורוסיה היה ריכוז הפרטיזנים הגדול ביותר. ב-1943 כבר קיימו הפרטיזנים שליטה והשפעה בכ-60% משטחה של בילורוסיה. מספר הפרטיזנים – בילורוסים, רוסים, יהודים, פולנים, גרוזינים, סלובקים ואחרים – הגיע לכרבע מיליון ועד 1944 גדל מספרם לכ-374,000, מהם 91,000 במחנות משפחה בעובי היערות. הפרטיזנים היהודים הגיעו מן הגיטאות, בקבוצות וכיחידים. תחילה פעלו כיחידות נפרדות, אך חלקן הפכו ליחידות מעורבות או שפעלו במסגרת יחידות בילורוסיות. באביב 1942 יצאה קבוצה של 17 איש בהנהגת האחים בְּיֶלְסְקי ליערות נוֹבוֹגרוּדוֹק והקימו במשך הזמן מחנה משפחה גדול, שמנה כ-1,200 נפש. יהודים שברחו מגיטו מינסק הקימו ביער נַלִיבּוֹקי מחנה משפחה גדול, שמנה כ-800 נפש. באיזור דֶרֶצ'ין פעלה יחידה בפיקודו של ד"ר יחזקאל אטלס. באזור סלונים פעלה יחידת 'צ'ורס' 51, באזור קופיל מדרום למינסק פעלה יחידת 'ז'וקוב'. יהודים מאיזור זֶ'טֶל פעלו בפלוגתו של צבי קפלינסקי. ביערות נליבוקי פעלו כ-20,000 פרטיזנים, מהם כ-3,000 יהודים. לוחמים מביאליסטוק ואתם אנשי מחתרת מעיירות הסביבה הקימו את היחידה היהודית 'וְפְּיֶירוֹד' וכן פעלו בשטח יחידות קטנות יותר. באיזור פּוֹלֶסיֶה התקבצו יהודים שברחו מגיטאות צפון ווהלין  ומדרום גליל נובוגרודוק והקימו קבוצות פרטיזנים יהודיות. מגיטו מינסק ברחו אלפי יהודים ליערות וייסדו שבע יחידות של פרטיזנים – יחידה 406, יחידה על שם קוּטוּזוֹב, יחידת בּוֹדיוּני, יחידת דזֶרז'ינסקי, יחידת סרגיי לַזוֹ, יחידת פַּרחוֹמֶנקוֹ, יחידת זוֹרין. במשך הזמן הצטרפו לוחמים לא-יהודים רבים ליחידות אלה והיוו בהן רוב. מספר היהודים שברחו מגיטאות בילורוסיה נאמד בכ-40,000 ויותר. מספר הפרטיזנים היהודים בבילורוסיה נאמד בכ-15,000-12,000 איש.

תנועת הפרטיזינים היהודים בליטא התפתחה מאוחר יותר בשל הריחוק מן החזית הרוסית, העויינות הגדולה יותר מצד האוכלוסיה הליטאית והנתונים הטופוגרפיים הנחותים בהשוואה לבילורוסיה. גוש היערות נאצ'ה, כ-80 קילומטרים מדרום לוילנה, וגוש היערות קאזיאן ונארוץ', עם שטחי האגמים והביצות שם, כ-150 קילומטרים ממזרח לוילנה, שימשו כבסיסים ראשונים ליחידות פרטיזנים יהודיות. אלה היו יהודים בודדים וקבוצות קטנות שנמלטו מן העיירות והכפרים וכן בורחים מוילנה. שם רוכזו בגדודי חטיבת ווֹרוֹשילוֹב, בפיקודו של פיודור מארקוב. בתחילת מרס 1942 הוצנחה בצפון ליטא קבוצה של עשרה איש, ארבעה מהם יהודים, ובראשה מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הליטאית, איציק מֶסקוּפּ, כדי להקים תנועת פרטיזנים באזור. קבוצה זו התגלתה על ידי הגרמנים וכל חבריה נפלו. קבוצות צנחנים אחרות נפלו גם הן בידי הגרמנים. באוגוסט 1943 הגיעו ליערות נארוץ' קבוצת לוחמים מן הפ.פ.או (ארגון המחתרת בוילנה) בפיקודו של יוסף גלזמן. הוקם גדוד בשם 'נקמה' ובו כ-200 לוחמים. כמפקד מונה הצנחן בּוּטֶנַס (שמו המקורי זרח רגובסקי). הפיקוד הסובייטי הורה על פירוק הגדוד וחלק מן הלוחמים הועברו לגדוד 'קומסומולסקי' בבילורוסיה. רבים מן הפרטיזנים נהרגו בנובמבר 1943, כאשר הגרמנים ריכזו כוחות גדולים וצרו על האזור. בקיץ 1943 הוצנחה קבוצה גדולה בת 40 איש סמוך ליערות נארוץ' בראשה עמדו שנים מבכירי המפלגה הקומוניסטית הליטאית. אחד מהם, גֶנְריק זימַן, מורה יהודי מקובנה, התמקם ביערות רוּדניקי ופיקד על הפעילות הפרטיזנית בדרום ליטא. בחטיבת טרוֹקי, שפעלה באזור זה, מתוך 600 הלוחמים 100 היו יהודים. אלה היו לוחמים שברחו ממחנות העבודה בסביבות קובנה. קבוצת צנחנים רוסים, בפיקודו של סרן אַלקוֹ, הקימה בתחילת ספטמבר בסיס ביערות רודניקי. לוחמים יהודים, אנשי הפ.פ.או, שהגיעו לכאן בחודשים ספטמבר-אוקטובר, הצטרפו לחטיבה של אלקו, שהסכים לקבל רק לוחמים מצויידים בנשק. בסוף אוקטובר התקבצו בחטיבה 250 לוחמים יהודים. במשך הזמן הקימו יהודי וילנה ארבעה גדודי פרטיזנים – גדוד 'הנוקם' בפיקודו של אבא קובנר; גדוד 'לניצחון' בפיקודו של שמואל קפלינסקי; שהקומיסר שלו היתה חְיֶינָה בורובסקה; גדוד 'מוות לפשיזם', בפיקודו של ינקל פרֶנֶר; גדוד 'מאבק', בפיקודו של אהרן אהרונוביץ. במשך הזמן צטרפו לגדודים לוחמים לא-יהודים, אך הרכב הגדודים הוסיף להיות יהודי ברובו. בסוף 1943 הגיעו ליערות רודניקי קבוצות לוחמים מגיטו קובנה. הם הרכיבו את חטיבת קובנה, שמנתה כ-200 לוחמים בשלושה גדודים. רוב המפקדים היו קצינים סובייטים שברחו משבי הגרמנים. מפקדי המשנה היו יהודים ברובם. באביב 1944 הגיעו ליערות רודניקי פרטיזנים פולנים, המזוהים עם 'אַרמִיָה קרָיוֹבָה' שניסו לדחוק את רגלי הפרטיזנים הרוסים. קרבות פרצו בין הצדדים. בעימות זה נפלו גם פרטיזנים יהודים; האנטישמיות באזור גברה ועשרות יהודים שהסתתרו בכפרים נרצחו. באביב 1944 הגיעו משלוחים מוצנחים של נשק רוסי ופעילות הפרטיזנים התעצמה. בראשית יולי הגיע הצבא האדם ליערות רודניקי. באותו חודש נטלו הפרטיזנים חלק בשחרור וילנה. מספר הפרטיזנים היהודים בליטא נאמד בכ-850, והם מנו כ-10% מכלל הלוחמים. בצירוף הפרטיזנים שלחמו בבילורוסיה היה מספר הפרטיזנים היהודים שיצאו מליטא כ- 1,650. הם רשמו לזכותם פעולות חבלה רבות, הורדת מאות רכבות מן הפסים, הרס גשרים ותחנות חשמל. כ-250 לוחמים יהודים ליטאיים נפלו בקרבות.

בצפון אוקראינה המשופעת בשטחי יער וביצות התפתחה תנועה גדולה של פרטיזנים שהחלה להתארגן כבר ביולי 1941. ביחידות הפרטיזנים שירתו לוחמים יהודים לא מעטים; אך רבים הסתירו את מוצאם. היו שהגיעו לעמדות פיקוד, כמפקדי מחלקות ופלוגות. במערב אוקראינה התארגנו קבוצות רבות של לוחמים יהודים, שברחו ליערות ולהרים . בווהלין נאמד מספרם בכ-1,000 איש, שלחמו לבדם, עד שהצטרפו בסוף 1942 לתנועת הפרטיזנים הסובייטית. קבוצה בפיקודו של משה גילדנמן הצטרפה לאוגדת סַבּוּרוֹב והקימה שם פלוגה יהודית. מספר הפרטיזנים היהודים שלחמו בווהלין נאמד בכ-1,900. מרובה היה מספר הרופאים היהודיים ששירתו בחטיבות הפרטיזנים.

בגליציה המזרחית התקשו הפרטיזנים היהודים לפעול בשל פעילות צבא המתקוממים האוקראיני – אופ"א (ארגון צבאי לאומני של האוקראינים, שניהל בצד הלחימה נגד הגרמנים גם מלחמת חורמה ברוסים, פולנים, יהודים ולראת סיום המלחמה אף כרת ברית עם הגרמנים). רוב הקבוצות היהודיות שלחמו באזור זה נכחדו. לוחמים יהודים ששוחררו ממחנות עבודה תודות למסע המלחמה של אוגדת מפקד הפרטיזנים האגדי קוֹבְפַּק (סידור ארטיומוביץ' קובפק, 1967-1887) בווהלין, הצטרפו לחטיבה והקימו שם מחלקה יהודית.

פרטיזנים יהודים פעלו גם בשטחי הרפובליקה הפדרטיבית הרוסית שנכבשו על ידי הגרמנים, בסביבות מוסקבה ובסביבות לנינגרד.

בשטחי הגנרל-גוברנמן לא שררו תנאים נוחים לפיתוח לוחמה פרטיזנית. מרכז פולין אינו משופע ביערות כמו מזרחה. גם ה'ארמיה קריובה', ארגון המחתרת הפולני הגדול, הכפוף לממשלה הפולנית הגולה בלונדון, לא גרס מלחמה פרטיזנית והכין עצמו להתמודדות צבאית לקראת סיום המלחמה. רק המפלגה הקומוניסטית הפולנית חץרה להתמודדות מיידית עם הכובש הנאצי והיתה מוכנה לתמוך בגילויי התנגדות של היהודים; אך היא נדחתה על ידי רוב הציבור הפולני. רק בסוף 1943 הפך הארגון הצבאי הקומוניסטי המחתרתי, ה'ארמיה לוּדוֹבָה' לגורם כוח ניכר; עד אז כבר נשמדו רוב היהודים, ורק היהודים שהצליחו להימלט ליערות ולשרוד בהם יכלו להסתייע בארמיה לודובה. תנועת הפרטיזנים בפולין בכללותה הקיפה כ-25,000 לוחמים, בשני הארגונים הגדולים. כ-2,000 יהודים השתתפו בלוחמה הפרטיזנית. רבים מילאו תפקידי פיקוד במסגרת הפרטיזנית הקומוניסטית. רבים מן הצנחנים שנשלחו מברית-המועצות לארגן לוחמה פרטיזנית בפולין היו יהודים. בשנים 1944-1942 פעלו בפולין 27 יחידות פרטיזנים יהודים. הבולטת שבהן היתה זו שבפיקודו של יחיאל גרינשפן, שפעלה ביערות פַּרצֶ'ב בצפון מזרח מחוז לובלין. היא מנתה במקורה כ-50 לוחמים והיא סיפק הגנה ליהודים ומשפחות שנמלטו ליערות. רוב הנמלטים ניצודו על ידי הגרמנים בשנים 1943 וב-1944, אך מחנה המשפחה שבחסות פלוגת גרינשפן לא חוסל. באביב 1943 הצטרפה הפלוגה לגוורדיה לודובה של הקומוניסטים, קיבלה סיוע בנשק מהצנחות סובייטיות והרחיבה את פעילותה בתקיפת עמדות משטרה ודרכי תחבורה של הצבא הגרמני. עם שחרור האזור בידי הצבא האדום, בסוף יולי 1944, שרדו במחנה המשפחה כ-200 נפש ובפלוגת הלוחמים 120 איש. יחידות נוספות, קטנות יותר, פעלו בסביבות קרקוב ובסביבות וארשה, שבה השתתפו שרידי הלוחמים במרד גיטו וארשה. על פי הערכה פעלו מאות פרטיזנים יהודים, לא כולם בזהות גלויה, במסגרת הארמיה קריובה. רוב הפרטיזנים היהודיים פעלו באזורי לובלין, קיֶילצֶה וראדוֹם. כ-1,000 לוחמים יהודים השתתפו במרד וארשה הפולני בקיץ 1944.

בסלובקיה התגבשו תאי התנגדות במחנות העבודה נוֹבַקי, סֶרֶד, וִיהְנֶה, לקראת האפשרות של חידוש השילוחים למחנות ההשמדה. חברי התאים האלה הצטרפו אל המרד הסלובקי הלאומי באוגוסט 1944. במרד השתתפו כ-2,500 יהודים, מהם למעלה מ-1,500 פעלו כפרטיזנים, שהיוו 10% מכלל הפרטיזנים בסלובקיה. כ-500 יהודים נפלו במרד. במהלך המרד הגיעו לסלובקיה חמישה צנחנים ארצישראלים – חביבה רייק, צבי בן יעקב, רפי רייס, אבא ברדיצ'ב, חיים חרמש. רק האחרון שרד את הלחימה ונלחם בשורות הפרטיזנים הסלובקים, שנסוגו אל הרי הטאטרה, עד תום המלחמה.

ביוגוסלביה שירתו יהודים רבים בצבא הפרטיזנים בהנהגתו של טיטו, כשווין בין שווים. למעלה מ-4,500 יהודים שירתו בצבאו של טיטו, מהם כ-3,000 ביחידות קרביות. 1,318 נפלו בקרבות, עשרות זכו בעיטורים ועשרה בעיטור הגבוה ביותר "גיבור לאומי". היו שהגיעו לעמדות פיקוד גבוהות. גנרל וויה טודרוביץ היהודי מונה כמפקד צבא היבשה היוגוסלבי לאחר המלחמה. ד"ר רוזה פאפו היהודיה היתה האשה הראשונה שזכתה בדרגת גנרל. בראש חיל הרפאוה היוגוסלבי עמד ד"ר הרברט קראוס היהודי.

בצרפת ניכר היה אחוז היהודים שהצטרפו לתנועת המחתרת (על פי הערכה – למעלה מ-15%). בין הפעילים הבולטים במחתרת היה ההיסטוריון היהודי הנודע מארק בלוך, שנאסר והוצא להורג בידי הגרמנים. מבין 16 חברי הוועד הלאומי של המחתרת שלושה היו יהודים. בשלב הראשון עסקו קבוצות המחתרת היהודיות בסיוע ליהודים הזרים שנרדפו, במציאת מקומות מקלט ובהברחת יהודים לספרד. בשלב מאוחר עברו הקבוצות להתנגדות אקטיבית. קבוצות אלה ייסדו את 'הצבא היהודי' שהפך ל'ארגון יהודי לוחם'. לארגון היו שלוחות בערים שונות ותא חזק בפריס. על פי דוח מבצעי מסכם ביצע הארגון 1,925 פעולות – 759 חבלות ברכבות, הריסת 32 בתי חרושת שעבדו למען הייצור המלחמתי הגרמני, חבלה במאות עמודי חשמל, הרס 25 גשרים, הריגת 152 אנשי מיליציה, סוכנים חשאיים ובוגדים, 175 התקפות על יעדים גרמניים, בהן נפלו 1,085 לוחמים ואחרים. פעלתנות מיוחדת ונועזת גילו המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, שברובם השתייכו למפלגה הקומוניסטית. המפקד העליון של הכוחות הקומוניסטים בפאריס היה 'קולונל ז'יל' – שמו המחתרתי של המהנדס היהודי יוסף אפשטיין, מהגר מוארשה. מפקד הארגון בטולוז היה 'קפיטן פיליפ' – שמו המחתרתי של זאב גוטסמן. תפקיד מרכזי מילאו יהודים ברשת הריגול 'התזמורת האדומה' שהקים היהודי לייב טרפר. שלוחותיה של רשת זו הגיעו לבלגיה, גרמניה וברית-המועצות.

מחתרת אלג'ירית, שמנת כ-400 איש ויותר ממחציתה היו יהודים, מילאה תפקיד חשוב בהשתלטות על הבירה עם נחיתת בעלות הברית בנובמבר 1942. כוח זה השתלט על עמדות מפתח בעיר ושיתק את הפיקוד של כוחות וישי, עצר קצינים בכירים, בכלל זה אדמירל דארלן, מפקד הכוחות של וישי.

בלגיה. בתנועת המחתרת הבלגית, 'חזית העצמאות' (Le Front de l'Independence), השתתפו יהודים רבים. גם פה היו אלה הקומוניסטים שקישרו את הצעירים היהודים עם אנשי 'החזית'. הם יסדו את 'הוועד להגנת היהודים' (Comité de Défense des Juifs), שעסק בהצלה ובהסתרת יהודים. המחתרת מנעה את מסירת הכרטסת שהכילה את פרטיהם של יהודי בלגיה לידי הגרמנים. לזכותה נזקפה הסתרתם של כ-4,000 ילדים יהודים. בפעולה זו נעזרה המחתרת באנשי הכנסייה הקתולית ובגורמים לא-יהודיים שונים. הארגון היהודי בסיוע המחתרת הבלגית ביצע התקפה על רכבת מגורשים שיצאה ממחנה האיסוף במאלין והצליח לשחרר 150 יהודים ולהסתיר אותם. בפעולה זו נורו ונהרגו 220 מיהודי המשלוח. זו היה מבצע היחיד בכל רחבי אירופה שבו הותקפה רכבת שילוחים שהובילה יהודים למחנה השמדה.

 

הערות
  1. גיטו וילנה. וילנה נכבשה ב- 24 ביוני 1941. תחילה הונהג בעיר שלטון משותף לליטאים ולגרמנים. ובשבוע הראשון לא הרבו בפגיעות ביהודים. אולם בתחילת יולי הוקם ממשל צבאי גרמני ומיד ניתכו הגזירות על התושבים היהודים. הוקם היודנראט היהודי, שמשימתו העיקרית היתה לספק את עובדי הכפייה. רוב הרציחות התבצעו ביער פונאר הסמוך. בחודש יולי חטפו אנשי האיינזצקומנדו בסיוע מתנדבים ליטאים כ-5,000 גברים יהודים מהרחובות ומן הבתים, העבירו אותם ליער פונאר הקרוב ורצחו אותם שם. בתחילת אוגוסט הועברה ליטה לשלטון אזרחי גרמני כחלק מ"נציבות הרייך אוסטלאנד". על יהודי וילנה הוטל תשלום כופר בסך חמישה מיליון רובלים. בין 31 באוגוסט ל-3 בספטמבר נערכה אקציה בה נלקחו כ-8,000 יהודים לפונאר ונרצחו שם. בתחילת ספטמבר הוקם גיטו וילנה. הוקמו שני גיטאות: האחד ליהודים "מועילים", בו שוכנו כ-30,000 איש, והשני לאלה שאינם "מועילים" ובו כ-11,000 נפש. עד להקמת הגיטו כבר נרצחו כ-20,000 נפש. ימים עד סוף דצמבר נמשכו האקציות שבהן נרצחו למעלה מ- 20,000 איש נוספים. בגיטו מס' 1 הוקמה משטרה יהודית ובראשה הוצב יעקב גֶנס, שבלט באישיותו ובהופעתו החיצונית. במשך חודש אוקטובר חוסל הגיטו הקטן (מס' 2). רק אלה שהחזיקו תעודות עבודה בצבע צהוב ("השיינים" הצהובים) ניצלו. מפקד המשטרה גנס הוא שביצע את הסלקציה. עד סוף 1941 נרצחו כ-33,500 מתוך 57,000 שהיו בגיטו. נשארו 13,000 איש, אך מספרם גדל ל-20,000 כאשר יהודים רבים יצאו ממחבואיהם. בין הנחבאים היתה קבוצת צעירים, ביניהם אבא קובנר, שמצאו מקלט במנזר נזירות דומיניקניות, שבראשו עמדה אנה בורקובסקה. קובנר וחבריו מהנהגת השומר-הצעיר חזרו לגיטו ושם הציג בפני חברי תנועתו ששרדו את האקציה את מסקנותיו: "וילנה אינה וילנה בלבד. פונאר אינה אפיזודה. השיין הצהוב אינו המצאתו של הקומנדנט המקומי. זוהי שיטה שלמה. עומדים אנו בפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה היא סמויה מעינינו. על כן בריחה ממקום למקום לא תעזור, ואשליה היא כי ניתן להימלט מגיטו אחד למשנהו. - - - כלום קיימת אפשרות הצלה? - - - חייבים אנו ליתן את התשובה – לא. אין הצלה! ותשובתנו בדין שתהא ברורה יותר: ליחידים, לעשרות ומאות – שמא. לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני אין הצלה." על כן טען קובנר יש לפתוח במרד, לא לשם הצלה, אלא כגילוי של כבוד עצמי.
    מתחילת 1942 ועד אביב 1943 עברה על הגיטו תקופה שקטה יחסית, ללא אקציות והגבירה את התקווה כי הגיטו ישרוד בזכות יצרנותו. בגיטו פעלו בתי-ספר ותיאטרון והתנהלו בו חיי תרבות ערים. התמותה בגיטו ממחלות ומרעב היתה נמוכה ביחס לגיטאות אחרים, תודות למוסדות העזרה והמערכת הרפואית היעילים שפעלו בו. באביב חלה תמורה מבשרת רעות כאשר רוב הגיטאות הקטנים ומחנות העבודה בסביבות וילנה חוסלו. רוב תושביהם הובלו לפונאר ונרצחו שם ורק חלק קטן מהם הועבר לגיטו וילנה. כאשר הותקף גנס על ידי יהודי הגטו על שיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים בביצוע הגירושים מן הגיטו ומן העיירות הסמוכות, טען להגנתו כי הוא חייב "לזהם את ידיו, לפי שהעם היהודי חי עתה את עתותיו הקשות ביותר. בשעה שנרצחו כבר חמישה מיליונים, מתפקידנו להציל את החזקים והצעירים לא בגיל בלבד אלא ברוח, ולא להיגרר אחרי סנטימנטים". בגיטו פעלה מחתרת בשם "ארגון לוחם כללי" (פ.פ.או), שהוקמה בתחילת 1942 ובה השתתפו רוב הארגונים והמפלגות בציבור היהודי, מן הקומוניסטים ועד בית"ר. מפקד הארגון היה יצחק ויטנברג, חבר המפלגה הקומוניסטית. עיקר מאמציו הקדיש הארגון לרכש נשק ואף הגיע להישגים נכבדים בהשוואה לארגוני מחתרת אחרים בגיטאות פולין. הפ.פ.או יזם פעולות חבלה במפעלים גרמנים בהם הועסקו פועלים יהודים. ביוני 1942 ביצע הארגון את פעולתו הגדולה, הורדת רכבת משא גרמנית מן הפסים. הפעולה עוררה הד רב; אך זהות מבצעיו לא נתגלתה והגרמנים לא העלו בדעתם כי היו אלה היהודים שחיבלו ברכבת. בשלהי 1942 נוצר קשר בין הארגון לבין צנחנים רוסים שנשלחו לאיזור כדי להקים בו תנועת פרטיזנים. השליחים הרוסים הציעו כי הלוחמים היהודים יעברו ליערות; אך הצעה זו לא התגשמה בשל היסוסי הפ.פ.או, שרנשיו התקשו להינתק ממשפחותיהם בגיטו. לחץ רב הופעל על המחתרת מצד גנס שנתמך על ידי רוב יהודי הגיטו. הגרמני תבעו את הסגרתו של ויטנברג ובסופו של דבר הסגיר ויטנברג את עצמו (אמצע יולי 1943). פרשה זו זעזעה עמוקות את הארגון. קבוצת לוחמים בפיקודו של יוסף גלזמן, נציג בית"ר במטה הפ.פ.או, יצאה אל היערות להכין שם בסיס לקליטת פרטיזנים. את מקומו של ויטנברג כמפקד הארגון מילא אבא קובנר. ב-21 ביוני 1943 פקד הימלר לחסל את כל הגיטאות באוסטלאנד. באוגוסט ובתחילת ספטמבר נערכו שלוש אקציות. כ-7,000 גברים ונשים כשירים לעבודה נשלחו למחנות ריכוז באסטוניה. הפ.פ.או קרא לתושבי הגיטו לפתוח במרד, אך אלה לא נענו. ב-1 בספטמבר היתה התנגשות בין כוחות גרמנים שסרקו את הגיטו לבין הפ.פ.או. יחיאל שיינבוים, מפקד קבוצה שהצטרפה למחתרת, נהרג. גנס הצליח למנוע התלקחות מלאה כאשר שכנע את הגרמנים כי יעמיד לרשותם את מכסת היהודים שנדרשו להישלח לאסטוניה, אם הגרמנים יוציאו את כוחותיהם מן הגיטו. כה היה. אך אלה היו פרפורי הגסיסה שלהגיטו. בתחילת אוגוסט עוד היה מספר תושבי הגטו כ-19,000. כ-14,000 נפש שולחו למחנות באסטוניה ומחנות ההשמדה בפולין. בגיטו נשארו 2,200 נפש. חמש קבוצות של לוחמים צעירים, כ-150 איש, יצאו את הגיטו אל היערות. ב-14 בספטמבר נקרא גנס למטה הגסטפו ושם הוצא להורג. ב-23 בספטמבר חוסל הגיטו כליל.



  2. גיטו קובנה. בקובנה התגוררו כ-40,000 יהודים, כרבע מכלל תושביה. בעת הכיבוש הסובייטי בשנים 1940-1941 נסגרו מוסדות החינוך העברי ורוב ארגוני התרבות. שבוע לפני הפלישה הגרמנית נעצרו והוגלו לסיביר מאות משפחות מן האליטה היהודית בעיר. ב-24 ביוני נכנסו הגרמנים לעיר. כמה אלפי יהודים ברחו לשטחי ברית-המועצות. לאומנים ליטאים, בחסות הגרמנים, פתחו במסע הרג, שנמשך בחודשים יוני-יולי 1941 ובו נרצחו כ-10,000 יהודים. עם כינון שלטון אזרחי גרמני נצטוו היהודים להתרכז בגיטו, שפוצל לשנים – הגיטו הגדול והגיטו הקטן - והוקף גדר תיל. הוקם היודנראט או האלטסטנראט (מועצת הזקנים) היהודי. בראש היודנראט עמד הרופא והעסקן ד"ר אלחנן אלקס. חברי המועצה נבחרו על ידי הציבור היהודי. איש לא רצה לקבל עליו את תפקיד ראש היודנראט וד"ר אלקס קיבל עליו את הדין, לאחר הפצרות עמיתיו. באותו מעמד דרמטי אמר אחד מרבני העיר, הרב שמוקלר: "דע לך, ד"ר אלקס החביב, והיקר לנו, שרק לפני הרוצחים הנאצים תהיה בבחינת 'ראש היהודים'. בעינינו תהיה ראש הקהל שלנו, שנבחר בשעה הטרגית ביותר לכולנו. - - - נפלה בחלקך חובה שאין קשה ממנה – אבל בצדה גם זכות ומצווה גדולה, ואינך רשאי להסתלק ממנה. עמוד בראשנו. הגן עלינו. אתה תהיה אתנו ואנו כולנו אתך, עד שנזכה ליום הגדול של הגאולה." הנאצים הכריזו על "התרמה מרצון" ואיימו בהוצאה להורג של כל מי שיימצא ברשותו רכוש בעל ערך. במבצע זה החרימו זהב בשיווי של 50 מיליון מרק. באוגוסט נסגר הגיטו ובו קרוב ל-30,000 יהודים. באקציות שנערכו בחודשים ספטמבר-אוקטובר חוסל הגיטו הקטן. באקציה הגדולה, שנערכה ב-28 באוקטובר, הועברו יותר מ-9,000 נפש, מחציתם ילדים, ל"פורט התשיעי", אחת משרשרת המצודות שהקיפו את קובנה, ונרצחו שם. משנצטווה היודנראט לכנס את היהודים כדי לבצע סלקציה בין עובדים לשאינם עובדים, נקלעו חברי היודנראט להיסוסים, ונועצו ברב הראשי, אברהם שפירא, שאמר להם: "אם ה'אלטסטנראט' מקווה שעל ידי קיום פקודת ראוקה (קצין הגסטפו) יעלה בידו להציל אפילו חלק בלבד מעדת הגיטו – עליו לאזור כוח, לקחת על עצמו את האחריות ולמלא אחר הפקודה." עד מרס 1944 השתררה הפוגה. בגיטו נשארו כ-17,500 יהודים, שחוייבו בעבודות כפייה, בעיקר במתקנים צבאיים מחוץ לגיטו. כ-2,000 בעלי מקצוע הועסקו במסגרת "בריגדות" בייצור למען הצבא. כ-4,600 עבדו ב"סדנות הגיטו", בניהול עצמי ובשכרם קיבלו מנות מזון מוגבלות. מאות אנשים הועברו לגיטו ריגה ולמחנות עבודה בליטא. לרשות היודנראט עמדה משטרה שמנתה כ-150 איש וכולם מונו על ידי היודנראט. עם זאת שמר היודנראט על קשרים טובים עם המחתרת המקומית. לאחר פקודת הימלר ב-21 ביוני 1943 על חיסול הגיטאות באוסטלאנד, הפך הגיטו למחנה ריכוז. אלפים מתושבי הגיטו הועברו למחנות קטנים בסביבות העיר ולמחנות עבודה באסטוניה. ב-27 במרס בוצעה אקציה בה הוצאו להורג כ-1,800 נפש, בעיקר תינוקות, ילדים וזקנים. 40 ממפקדי המשטרה היהודית, בכללם מפקד המשטרה וסגניו, הוצאו אף הם להורג. המשטרה פוזרה ואורגנה מחדש תחת פיקודו הישיר של הס"ס. היודנראט בוטל וד"ר אלקס מונה כ"זקן היהודים", ללא סמכויות. בקיץ 1943 הקימו הציונים והקומוניסטים מסגרת מחתרתית משותפת – "ארגון יהודי כללי לוחם" (יידישע אלגעמיינע קאמפס-ארגאניזאציע – איכ"ל) ובו כ-600 חברים. אלה קיבלו הדרכה צבאית מקציני המשטרה היהודית. בראש הארגון עמד חיים ילין, חבר המפלגה הקומוניסטית. בספטמבר נוצר קשר עם תנועת הפרטיזנים בליטא, באמצעות הצנחנית היהודייה גסיה גלזר, שחדרה לגיטו. כמה עשרות חברי איכ"ל יצאו ליערות אוגוסטובו כדי להקים שם בסיסי פרטיזנים; אך ניסיון זה לא צלח. עשרות לוחמים נוספים יצאו את הגיטו בסוף 1943 וחברו אל הפרטיזנים ביערות רוּדניקי מדרום לוילנה. כ-350 איש יצאו אל הפרטיזנים. כ-100 מהם נספו בקרבות. ב-8 ביולי, עם התקרבות הצבא האדום, החלו הגרמנים בהעברת היהודים למחנות בגרמניה. יהודי הגיטו הסתתרו במחבואים שהכינו מבעוד מועד והגרמנים הפעילו כלבים, רימוני עשן ופצצות תבערה כדי להוציא אותם. כ-2,000 יהודים נחנקו או נשרפו בפעולה זו. כ-4,000 יהודים הועברו למחנות ריכוז גרמניה. רק 90 יהודים שרדו בגיטו עם כניסת הרוסים לעיר (1 באוגוסט 1944).

ערכים אישיים
  1. אנה בורקובסקה ((Borkowska. אם מנזר דומיניקני קטן ליד וילנה. בעת האקציה והטבח ביער פונאר בקיץ 1941 העניקה בורקובסקה מקלט במנזר ל-17 חברי תנועות נוער ציוניות. אחר כך סייעה להבריח נשק לגיטו וילנה, ועל פי עדותו של המשורר אברהם סוצקבר היא העבירה את ארבעת הרימונים הראשונים שהגיעו לידי המחתרת בוילנה והיא שלימדה את אבא קובנר כיצד להשתמש בהם. בספטמבר 1943 נאסרה בורקובסקה בידי הנאצים. המנזר נסגר והנזירות פוזרו. ב-1984 קיבלה בורקובסקה את עיטור "חסידת אומות העולם" מידי אבא קובנר. ב-1988 נפטרה.



  2. אנטון שמיד (1942-1900). סמל בוורמאכט. חסיד אומות העולם. הוצב בוילנה ותפקידו היה לאתר חיילים גרמנים שניתקו מיחידותיהם ולהציב אותם ביחידות חדשות. קבוצה גדולה של יהודים מגיטו וילנה נשלחה לעבודות שונות ביחידתו של שמיד. הוא זכה באימונם של עובדי הכפייה בזכות יחסו האנושי והוא נרתם למבצעי הצלה אישיים של יהודים. הוא העביר מזון ואספקה לגיטו ובעת האקציות הסתיר יהודים בשלושת המבנים שהיו בפיקוחו. הוא שיתף פעולה עם כמה מראשי המחתרת היהודית, ביניהם מרדכי טננבוים. הסיע פעילי מחתרת ויהודים נמלטים במשאיתו, הלין בביתו פעילי מחתרת וחיפה על התוועדויותיהם. בינואר 1942 נחשף, נעצר, נשפט ונידון למוות. ב-13 באפריל הוצא להורג ונקבר בוילנה.



  3. יעקב גֶנְס (1943-1905). מפקד המשטרה היהודית וראש היודנראט בגיטו וילנה. שירת בצבא ליטא והגיע לדרגת סרן. ב-1935 סיים לימודיו האקדמיים במשפטים ובכלכלה. נשא אישה ליטאית והיה מעורה בחברה הליטאית. עם זאת היה ציוני ומקורב לרביזיוניסטים. משסופחה ליטא לרוסיה, ב-1940, עבר מעירו קובנה לוילנה, כדי להתחמק ממאסר בידי השלטונות הסובייטיים. עם כיבוש וילנה התמנה למנהל בית החולים היהודי. בתחילת ספטמבר מונה למפקדד משטרת הגיטו על ידי אנטול פריד, ראש היודנראט. יצר קשר ישיר עם השלטונות הגרמנים והפך לדמות הדומיננטית בגיטו. באקציות של חודשי ספטמבר-דצמבר אף שמשטרת הגיטו אולצה לשתף פעולה עם הגרמנים, רוב העדויות הצביעו על מאמציו של גנס להציל יהודים ככל יכולתו. הגרמנים פיזרו את היודנראט ביולי 1942 וגנס מונה כ"נציג הגיטו", איש הקשר הבלעדי בין יהודי הגיטו לשלטונות הנאצים. גנס האמין כי ניתן יהיה להאריך את ימי הגיטו באמצעות העבודה וככל שיוכיחו היהודים פרודוקטיביות. הוא פעל ללא ליאות להגדיל את מספר העובדים בגיטו והצליח להמציא תעסוקה לכ-14,000 איש מ-20,000 תושבי הגיטו. גנס נצטווה על ידי הגרמנים לבצע סלקציה בגיטו אושמיאנה ולהסגיר בידיהם 1,500 ילדים ונשים לא עובדות. גנס מסר לגרמנים במקומם 406 חולים כרונים וזקנים. גנס קיים קשר עם המחתרת היהודית בגיטו; אך התנגד בתוקף לכל מעשה התקוממות שידחק את הקץ. הוא הסגיר לידי הנאצים את מפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, כדי למנוע חיסול מיידי של הגיטו. על אף שידידיו ומקורביו הליטאים הציעו לו מקלט מחוץ לגיטו, דחה את ההצעה. ימים אחדים לפני חיסול הגיטו הוזמן גנס להתייצב בגסטפו. הוא הוזהר כי עומדים להוציאו להורג; אך הוא בחר שלא לברוח, כדי לא להחיש את מותם של אחרוני היהודים בגיטו. ב-14 בספטמבר התייצב בגסטפו ונורה שם.



  4. יצחק ויטנברג (1943-1907). מפקד "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פאראייניקטע פארטיזאנטער ארגאניזאציע - פ.פ.או) בוילנה. חבר המפלגה הקומוניסטית. בן משפחת פועלים ותפָּר במקצועו. עם כיבוש וילנה הפך מנהיג המחתרת הקומוניסטית בגיטו. יזם את הקמת הארגון המאוחד, שהוקם ב-21 בינואר 1942, ובו השתתפו הקומוניסטים והציונים. נבחר כמפקד הארגון והצליח להפעיל את סמכותו על כל חלקי הארגון. שמו נחשף והנאצים דרשו מן היודנראט להסגירו. הוא נעצר בידי המשטרה הליטאית, אך שוחרר בפעולה של חברי פ.פ.או והסתתר בגיטו. יושב-ראש היודנראט, יעקב גנס, לחץ על המחתרת להסגיר את ויטנברג. הוא פנה אל תושבי הגיטו וגייס אותם נגד הארגון ומפקדיו, בטענה כי אין לפתוח בהתקוממות כללית בטרם עת ואין לסכן את כל תושבי הגיטו. המפקדה נכנעה ללחץ וויטנברג קיבל את הדין. הוא הסגיר עצמו לידי המשטרה היהודית ב-16 ביולי 1943. נראה שהתאבד בכלא ברעל.



  5. יוסף גלזמן (1943-1913). חבר המפלגה הרביזיוניסטית. ב-1937 התמנה כנציב בית"ר בליטה. השלטון הסובייטי פיזר את כל הארגונים הציוניים והמפלגות הפוליטיות. גלזמן ירד למחתרת. בעת הפלישה הגרמנית היה גלזמן בוילנה ונשלח שם לעבודת כפייה. בנובמר 1941 חזר לגיטו וילנה וארגן שם את המחתרת של חברי בית"ר. הוא הצטרף למשטרה היהודית כדי להסוות את פעילותו המחתרתית ולהקל עליה. בסוף נובמבר 1941 התמנה כסגן מפקד משטרת הגיטו. גלזמן נמנה על מקימי "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פ.פ.או) והתמנה כסגן מפקד הארגון ומפקד אחד משני הגדודים של הארגון. ביוני 1942 עזב את המשטרה ומונה כמנהל מחלקת הדיור של הגיטו מטעם היודנראט. הוא הסתכסך עם גנס, מפקד משטרת הגיטו, שהתנגד לפעילות המחתרת בה ראה סכנה להמשך קיום הגיטו. באוקטובר 1942 נאסר גלזמן בפקודת גנס ופוטר מתפקידו ביודנראט. בדצמבר שוחרר, אך ביוני 1943 נאסר שנית ונשלח למחנה העבודה ראישה. על רקע זה התרחשה התנגשות אלימה בין אנשי פ.פ.או. ובין משטרת הגיטו. גלזמן הוחזר לגיטו ביולי ולאחר הסגרת ויטנברג יצא בראש קבוצה ראשונה של חברי פ.פ.או. אל היערות להקים שם בסיס פרטיזנים. בדרך עלו על מארב גרמני ושליש מאנשי הקבוצה נפלו בקרב. גלזמן הגיע עם אנשיו ליערות נארוץ' והקים שם את יחידת הפרטיזנים היהודית "נקמה" במסגרת חטבית הפרטיזנים של פדיה מארקוב. הפיקוד הסובייטי החליט לפזר את היחידה היהודית בסוף ספטמבר ונטל את נשקה. גלזמן ואנשיו עברו לפיקוד הפרטיזנים הליטאים. ב-7 באוקטובר נפלו גלזמן ו-35 מאנשיו בקרב תוך ניסיון להבקיע דרך החוצה במצור שהטילו הגרמנים על יערות נארוץ' וקוזיאן.



  6. גֶסְיה גלזר. חברת המפלגה הקומוניסטית בקובנה. בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה בילתה שנים רבות בבתי סוהר בגלל פעילותה המפלגתית. עם פלישת הגרמנים נמלטה לשטח ברית-המועצות. שוגרה ממוסקבה בהצנחה לליטה, במשימה להקים שם ארגוני מחתרת ובסיסי פרטיזנים. היא חדרה לגיטו קובנה ומסרה שם אקדח לארגון המקומי. היא הציעה להוציא יחידות של המחתרת היהודית אל יערות אוגוסטובו ולהקים שם בסיסי פרטיזנים שיקלטו את כל אנשי המחתרת בקובנה. גסיה עברה ליער משם יצאה לסייע בארגון המחתרת בוילנה. אנשי המשטרה הגרמנית עלו על עקבותיה והיא התאבדה בירייה כאשר סגרו עליה (1944).



  7. יחזקאל אטלס (1942-1913). נולד בסביבות וארשה. למד רפואה בצרפת ובאיטליה. עם פרוץ המלחמה הגיע לסביבות סלונים, בשטח שסופח על ידי הרוסים. משנכבש השטח על ידי הגרמנים, הוריו ואחותו נספו בגיטו ואילו אטלס מצא מקלט בקרב האיכרים להם הגיש שירותים רפואיים. ביולי 1942 עם חיסול גטו דֶרֶצֹין, כינס את הנמלטים והקים פלוגת פרטיזנים יהודית, שמנתה 120 לוחמים. היחידה היתה כפופה לגדוד הפרטיזנים הרוסים ביערות ליפּיציַאנסק, בפיקודו של בּוּלַאט. אטלס יזם התקפות על יעדים בסביבה. ב-10 באוגוסט תקף את דרצ'ין, שבה 44 שוטרים והוציאו אותם להורג. אנשיו פוצצו רכבת בקו לידה-גרודנו, פוצצו גשר על הנְיֶמֶן; ב-5 בספטמבר תקפו את קוֹזלוֹבשצִ'ינה והרגו למעלה מ-30 גרמנים. שמעה של יחידת הפרטיזנים של אטלס נודע למרחוק. אטלס סיפק הגנה למחנה משפחה שקם ליד הפלוגה מקרב הנמלטים מן הגיטאות באיזור. ב-5 בדצמבר נפצע אטלס אנושות בקרב ליד ויֶילקָה ווֹלַה.



  8. שלום זוֹרין (1974-1902). יליד מינסק. נגר במקצועו. השתתף במלחמת האזרחים ברוסיה בשנים
    1920-1917. לאחר כיבוש מינסק בידי הגרמנים שהה בגיטו ועבד במחנה של שבויי מלחמה רוסים. התחבר לקצין הרוסי סמיון גַנזֶנקוֹ. בסוף 1941 ברחו השנים ליערות מדרום מערב למינסק, שם הקימו גדוד פרטיזנים שמנה כ-150 לוחמים. עם גידול מספר היהודים שהצטרפו ליחידה גברו העימותים האנטשימיים בתוכה. גנזנקו, שהיה מפקד חטיבת הפרטיזנים, הטיל על זורין להקים יחידת פרטיזנים יהודית נפרדת, שנקראה יחידה 106, ולימים נקראה על שם זורין. תחילה היו ביחידה 60 לוחמים ולהם 15 רובים. במשך הזמן המחנה סביבו ומנה 800 נפש, מהם כ-100 לוחמים. זורין קלט כל יהודי שנמלט ליערות באזור. הוא ראה בזה את תפקידו העיקרי. בשל ההתקפות התכופות מצד הגרמנים והמשטרה הבילורוסית, העתיק זורין את היחידה ליערות נַליבּוֹקי, בסמוך לבסיסי יחידות פרטיזניות רבות שנמצאו באזור. היחידה שמרה על קשר עם הגיטו במינסק באמצעות ילדים בני 15-11 ששימשו כקשרים והובילו ליערות קבוצות יהודים שברחו מן הגיטו. מחנה אזרחי יהודי קם בחסות הפרטיזנים של זורין. מחנה זה סיפק שירותי מתפרה, סנדלריה, מאפייה, בית חרושת לנקניק, סדנא לתיקון כלי נשק והכנת פצצות, טחנת קמח וכן בית-חולים גדול. במחנה על גם בית-ספר שבו למדו כ-70 ילדים. זורין היה אהוב על פקודיו ונודע ביחסו האבהי אליהם. בקרב שהתנהל ביולי 1944 בין אנשיו לבין כוח גרמני שנקלע למקום בנתיב נסיגתו נפלו שבעה מלוחמיו וזורין עצמו נפצע. ב-1971 עלה זורין לישראל.