ינו 012015
 

ינואר

20 בינואר. "ועידת ואנזה", בראשותו של היידריך, התכנסה בפאתי ברלין, על שפת האגם ואנזה (Wannsee), לשם דיון משותף של כל הרשויות המרכזיות הנוגעות בשאלת הפתרון הסופי. השתתפו בה נציג המשרד לשטחי הכיבוש במזרח של רוזנברג, נציגו של פראנק מן הגנרל-גוברנמן, נציגו של גרינג, המנהלים הכלליים של משרד הפנים ושל משרד המשפטים, לותר כנציג משרד החוץ, נציגו של בורמן משלכת המפלגה, וקריצינגר מלשכת הרייך, ראש הגסטפו מילר; עליהם נוספו נציגים של זרועות שונות של הרסה"א, מפקדי משטרת הביטחון בגנרל-גוברנמן ובאוסטלנד, ואייכמן שרשם את פרוטוקול הישיבה.

היידריך הודיע בפתיחת הישיבה כי התייעצות זו כונסה כדי להבהיר את הבעיות היסודיות הקשורות בהכנת הפתרון הסופי של שאלת יהודי אירופה. הרייכסמרשל גרינג שהסמיך את היידריך רוצה שיומצא לו סקר על הצדדים הארגוניים, הענייניים והחומריים של הפתרון הסופי. הטיפול בפתרון של שאלת היהודים מרוכז בידי הרייכספיהרר ס"ס וראש המשטרה הגרמנית, הימלר. היידריך הצביע על המטרות או השאיפות העיקריות במאבק שהתנהל נגד האוייב היהודי:

א. דחיקת היהודים מתחומי החיים השונים של העם הגרמני.

ב. דחיקת היהודים ממרחב המחיה של העם הגרמני.

אפשרות הפתרון הזמנית היחידה שהסתמנה היתה החשת ההגירה המוגברת והמתוכננת של יהודים מתחומי הרייך. "המטרה היתה לפנות באורח חוקי את מרחב המחיה הגרמני מיהודים". למרות המגרעות והקשיים שהיו כרוכים בפתרון זה למן עליית הנאצים לשלטון ועד 31 באוקטובר 1941 נכפתה הגירת יהודים משטחי הרייך הישן והחדש במספר כולל של כ-537,000 נפש. הגירה זו מומנה על ידי היהודים עצמם, בשיתופם של ארגונים יהודיים מחוץ-לארץ. בינתיים, הוסיף היידריך, אסר הרייספיהרר ס"ס וראש המשטרה הגרמנית את הגירת היהודים "עקב הסכנות הכרוכות בהגירה בימי מלחמה ועקב האפשרויות במזרח".

"במקום ההגירה בא עתה, כאפשרות פתרון נוספת, לפי הסכמה מוקדמת של הפיהרר, פינוי היהודים למזרח", אמר היידריך. הוא הזהיר בפני סכנה של "סטייה מקו הפתרון הכולל", אבל בלשון סתומה אמר כי "כאן כבר נאגר הניסיון המעשי שנודעת לו חשיבות רבה לגבי הפתרון הסופי של שאלת היהודים לעתיד לבוא". היידריך כיוון, ככל הנראה, לניסיון שנרכש על ידי פעולות האיינזצגרופן ברוסיה מיוני 1941.

בגדר הפתרון הסופי של שאלת יהודי אירופה, הבהיר היידריך, באים בחשבון 11,000,000 יהודים. הוא מנה את כל הארצות באירופה בהן מצויים קיבוצי יהודים, גדולים וקטנים. בכלל זה מנה גם את יהודי בריטניה. "תחת פיקוח מתאים יוכנסו היהודים במזרח-אירופה, תוך כדי הפתרון הסופי, בדרך נאותה לשוק העבודה. בטורי עבודה ארוכים, תוך הפרדת המינים, יובלו היהודים הכשרים לעבודה, אגב בניית כבישים, למחוזות אלה, ואין ספק שתוך כך יאבד חלק גדול מהם בדרך ההתמעטות הטבעית. החלק הנותר – הדברים אמורים, בלי ספק, בבעלי כושר התנגדות רב ביותר – יהיה טעון טיפול מתאים, שכן חלק זה, כמבחר טבעי, יהווה במקרה של שחרור – גרעין של גוף יהודי חדש (כך מלמדנו ניסיון העבר)".

במלים אלה שרטט היידריך למעשה את האופן שבו עתיד להתנהל הפתרון הסופי המכוון לחיסול העם היהודי, בדרך עקיפה, "בדרך ההתמעטות הטבעית", באמצעות הכנסת היהודים "בדרך נאותה לשוק העבודה". היהודים המיועדים לפינוי ירוכזו תחילה בגיטאות-מעבר ומשם יועברו אחר כך למזרח. היידריך ניתח בקצרה את האפשרויות בארצות המשתפות פעולה עם גרמניה. כמה מן המשתתפים העירו הערותיהם ובחלקה השני של הישיבה נידונה שאלת ההגדרה המדוייקת של ציבור האנשים הבא בחשבון. כאן ניצבה במרכז הבעיה הסבוכה של נישואי התערובת והצאצאים מנישואי תערובת. הבסיס להגדרה לא יהיה דתי כי אם גזעי, על פי חוקי נירנברג. בני תערובת שלא יסומנו לפינוי יעברו עיקור, "כדי למנוע העמדת צאצאים חדשים ולחסל את בעיית בני-התערובת לחלוטין".

25 בינואר. הימלר הורה למפקח על מחנות הריכוז, גליקס, להכין את המחנות לקליטת 100,000 גברים ו-50,000 נשים מיהודי הרייך הגדול; אלה יועברו למחנות ככוח עבודה, והמחנות ימלאו בעתיד תפקידים כלכליים גדולים. בשלב זה נראה היה כי הימלר מתכוון לרתום את מחנות הריכוז, על כוח העבודה הזול שבהם, למערך הכלכלי האמביציוזי ששאף לפתח במסגרת ממלכת הס"ס הסרה למרותו.

30 בינואר. ביום השנה לעליית היטלר לשלטון, נשא נאום בארמון הספורט בברלין, בו שב ותקף את בריטניה וארצות-הברית, "את הפטפטן והשיכור צ'רצ'יל והמשוגע רוזוולט", אבל את עיקר קצפו הפנה כלפי היהודים, האחראיים העיקרים למלחמה זו. "ברור לנו כי מלחמה זו יכולה להיגמר רק בכך שאו שיוכחדו העמים האריים או שתיעלם היהדות מאירופה". היטלר הזכיר את ה"נבואה" שהשמיע בנאום שנשא ב-30 בינואר 1939 על החורבן הצפוי ליהודים אם תפרוץ מלחמה, ואמר:

"המלחמה הזאת לא תסתיים כפי שהיהודים מתארים לעצמם, דהיינו שיוכחדו העמים האירופים והאריים; תוצאת המלחמה הזאת תהיה השמדת היהדות. בפעם הראשונה לא עמים אחרים ישתתו דם עד מוות, אלא בפעם הראשונה ישתמשו בחוק היהודי הוותיק עין תחת עין, שן תחת שן. לא די בכך: ככל שיתרחבו המאבקים, תתפשט האנטישמיות. היא תמצא קרקע פוריה בכל מחנה שבויים, בכל משפחה, שיוסבר לה מדוע בסופו של דבר עליה להביא את קורבנותיה, ותבוא השעה שאויב עולם זה, הרשע ביותר בכל העתים, לא יוסיף עוד לשחק את תפקידו לפחות למשך אלף שנה."

בעיית בני-התערובת (Mischlinge) הפכה דחופה בעקבות ועדת ואנזה שדיברה על פינוי היהודים – החל ביהודי הרייך הגדול – לשטחי הכיבוש במזרח. ההבחנה בין בני תערובת דרגה א' (יהודים למחצה) לבין בני דרגה דרגה ב' (יהודים לרביע). האחרונים נחשבו גרמנים ואילו לגבי בני תערובת מדרגה א' התבקשה הכרעה: הם אינם גרמנים, אך אם יוגדרו כיהודים לכל דבר הרי הם נידונים לשילוח. בוועידת ואנזה סוכם כי אין לשלוח בני תערובת מדרגה ב', אך תנאי להישארותם הוא "עיקור מרצון". ואז עלתה שאלת בני התערובת בשטחי המזרח, בייחוד בשטחי ברית-המועצות שם גדל מספר נישואי התערובת תחת המשטר הקומוניסטי. איך לנהוג שם כלפי בני תערובת מדרגה ב'? האם לנהוג על פי הקריטריונים הנהוגים בגרמניה או יש לנהוג בחומרה? שאלות אלה, הן לגבי יהודי גרמניה והן לגבי "יהודי המזרח", לא הגיעו לכלל הכרעה עד תום המלחמה; אך בפועל אותה רגישות כלפי תגובות הציבור שהשפיעה על התנהגות השלטונות הנאצים בגרמניה גופא לא היתה קיימת שאלת הנתינות הזרה של יהודים בשטחי הכיבוש הנאציים העסיקה את המחלקה של אייכמן ואת משרד החוץ הגרמני שדרש להתחשב בקשרי החוץ של גרמניה. בשטחי הכיבוש והמבצעים בשטח לא דקדקו בהבחנות בין יהודים לבין בני תערובת מדרגה א' או מדרגה ב'. הקריטריונים שגובשו בסופו של דבר, בראשית 1943, גרסו כי יהודים שאינם נמנים על רשימת 16 הארצות  – פולין לשעבר, לוקסמבורג לשעבר, סלובקיה, קרואטיה, סרביה, רומניה, בולגריה, יוון, הולנד, בגליה, צרפת, אסטוניה לשעבר, לטביה לשעבר, ליטא לשעבר, נורבגיה, רוסיה הסובייטית – אין לכלול אותם לפי שעה בפעולות השילוח. הוראה זו החלה הן על נתיני מדינות אויב, נייטרליות או ידידותיות, בין אם במצב מלחמה עם גרמניה ובין אם לאו. הודגש כי "כל היהודים שיכולים לתבוע נתינות אנגלית או אמריקנית בצד נתינות אחרת  – אפילו רק נולדו באותן ארצות – יש להוציא מן הפעולות הכלליות נגד היהודים ולסגור אותם במחנה." נוכח העיכובים והקשיים בביצוע הוראה זו הודיע מילר מן הרסה"א כי החל ב-10 באוקטובר ייכללו נתיני המדינות האלה במסגרת הפעולות המכוונות לפתרון הסופי.

על הפרק עלתה גם התכנית לנצל את שהותם של הנתינים "השמורים" לצורך חילופים עם אזרחים של הרייך הנמצאים בארצות אויב. כתקדים שימש מבצע החליפין בין נתינים גרמנים ויהודים מארץ-ישראל, שהתבצע בסתיו 1942. במשרד החוץ עלתה הצעה בפברואר 1943 לבצע חילופין כאלה ביהודים בעלי נתינות בריטית או אמריקנית. שר החוץ, ריבנטרופ, ביקש להרחיב את התכנית על יהודים בעלי נתינות אנגלית, אמריקנית, הולנדית, בלגית, צרפתית, נורבגית ורוסית, במספר כולל של 30,000 יהודים. הימלר הסכים, אך צמצם את המספר ל-10,000. מחנה ברגן-בלזן נקבע כמקום הקליטה ליהודים המיועדים לחילופים, בשל קרבתו לגבול המערבי של הרייך. קבוצה ראשונה של יהודים נתיני חוץ הגיעה למחנה באמצע יולי 1943. קבוצה שנייה היתה של יהודים, בעלי נתינות ספרדית, מסלוניקי.

בדיונים שהתנהלו בתחילת 1943, על גורלם של היהודים בעלי נתינות זרה, הוצגה דרישה בפני שורה של מדינות – איטליה, ספרד, שווייץ, פורטוגל, דניה, שבדיה, פינלנד, הונגריה, רומניה ותורכיה – לדאוג לריפטריאציה של נתיניהן היהודים הנמצאים בשטחי הכיבוש הגרמנים.

31 בינואר. אייכמן שלח חוזר סודי לכל מפקדות משטרת המדינה שנושאה "פינוי יהודים" ובה נאמר כי "פינויים של יהודים למזרח, אשר בוצע בזמן האחרון באזורים אחדים, הרי הוא ראשית הפתרון הסופי של בעיית היהודים ברייך המקורי, באוסטמרק ובפרוטקטורט בוהמיה-מורביה". בחוזר הוא מבקש מידע מדויק על מקומות היהודים ברייך והוא מונה את סוגי היהודים שיש להוציא מן המשלוח: יהודים החיים בנישואי תערובת, בעלי אזרחות זרה, יהודים העובדים במפעלים המשרתים את מאמץ המלחמה, יהודים מעל גיל 55, "שהם חלשים במיוחד ועל כן אי אפשר להעבירם", ויהודים מעל גיל 65.

לקראת קיץ 1942 נשלחו הוראות לממונים על סידורי "ההגירה היהודית" ברייך המפרטים את סוגי היהודים שאין לצרפם למשלוחים למזרח אלא "בבוא השעה לשלוח לגיטו הזקנים טרזיינשטט". מראשית חודש יוני יצאו משלוחים מגרמניה ומאוסטריה לטרזיינשטט. משלוחים קבועים יצאו מן הפרוטקטורט למחנה. עד סוף דצמבר 1942 הגיעו לטרזיינשטט 73 טראנספורטים מן הפרוטקטורט שהביאו למחנה 61,490 יהודים. מגרמניה גופא הגיעו 33,554 נפש. מברלין הגיעו כ-10,000 נפש. בסך הכל גורשו מברלין עד סוף 1942 כ-21,000 יהודים. לקראת סוף השנה הופנו רוב המשלוחים לאושוויץ. זה היה יעד השילוחים מברלין במשך שנת 1943. לטרזינשטט הגיעו בסך הכל כ-109,000 יהודים עד סוף 1942. מהם שולחו למזרח כ-40,000; כ-16,000 נפטרו במחנה, בעיקר מקרב האוכלוסיה הקשישה, מעל גיל 60. בסוף השנה נמצאו במחנה כ-50,000 יהודים.

הערות
  1. גיטו טרזיינשטט (Theresienstadt). עיר מבצר בצפון-מערב צ'כוסלובקיה. הנאצים הועידו את הגיטו שתכננו להקים בעיר כבר באוקטובר 1941 א. לרכז כאן את רוב יהודי הפרוטקטורט וכן יהודים קשישים, ידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות מגרמניה ומכמה ארצות במערב אירופה; ב. במשך הזמן להעביר משם את היהודים בהדרגה למחנות ההשמדה; ג. להציג את טרזיינשטט כ"ישוב יהודי לדוגמא" ובאמצעותו להסוות את תכנית השמדת יהודי אירופה נוכח העולם. מנהיגי יהדות צ'כיה תמכו בתכנית, שבה ראו אלטרנטיבה לגירוש יהודי צ'כיה למזרח. בינואר 1942 גורשו לריגה 2,000 יהודים מיושבי טרזיינשטט ובכך הובהר כי גם טרזיינשטט לא תהווה מחסום לגירוש יהודים למתחמי ההשמדה. הגירושים למחנות ההשמדה במזרח נמשכו לסירוגין בשנים 1944-1942. עם זאת, שופרו תנאי החיים במחנה וטרזיינשטט הפכה מכמה בחינות לאי של חיים יהודיים אוטונומיים לכאורה, בועה שאינה משקפת את גורל היהודים בשטחי הכיבוש הנאצים. רושם זה התגבר עוד עם בואם למחנה של אלפי יהודים מגרמניה, רובם קשישים, בעלי מעמד ציבורי, מהם גם נושאי אותות הצטיינות ממלחמת העולם הראשונה. חיי הגיטו נוהלו בידי "מועצת הזקנים" (Altestenrat), שמונתה מקרב מנהיגי הציבור. ראש המועצה הראשון היה יעקב אדלשטיין. בין הכלואים במחנה היה הרב ליאו בק, שנחשב מנהיגה הרוחני של יהדות גרמניה. המועצה ארגנה את העבודה בגיטו, את חלוקת המזון, שיכון העצירים החדשים, ניהול ענייני התברואה, הסעד והרווחה בגיטו, ארגון פעולות התרבות, אחריות על שמירת הסדר ואף סמכות שיפוט בתחומים הנתונים לאחריותה. מקום מרכזי תפסה פעילות החינוך, אף שפעילות זו נאסרה על ידי השלטונות הגרמנים. חיי התרבות בגיטו היו תוססים, בשל ריבוי המלומדים, הסופרים ואמנים שחיו בגיטו. ספרייה בת 60,000 כרכים הוקמה בגיטו. הנאצים ביקשו להפיק הישג תעמולתי מן האופי המיוחד של הגיטו, ביחוד נוכח המחאות הגוברות בעולם על פעולות ההשמדה כלפי היהודים. בתחילת ספטמבר 1943 חודשו השילוחים לאושוויץ. משולחים אלה זכו לטיפול מיוחד באושוויץ. הם לא עברו סלקציה; שערם לא גולח; הם הורשו ללבוש את בגדיהם, והם התגוררו במחנה מיוחד בבירקנאו, בלא להפריד בין גברים נשים וילדים. נעשו סידורים מיוחדים לטיפול בחולים, זקנים וילדים. אפשרו גם לימודי בית-ספר. סידור מיוחד זה נמשך חצי שנה, ואז נשלחו כל תושבי המחנה המיוחד לתאי הגזים. בסוף 1943 הוזמנה ועדת חקירה של הצלב האדום לבקר בגיטו. לקראת בואה דיללו הנאצים את אוכלוסיית הגיטו באמצעות שילוים נוספים לממחנות ההשמדה, כדי להפחית את צפיפות המגורים בגיטו. הוקמו חנויות מדומות, בית קפה, בנק, גני ילדים, בית-ספר ונשתלו גינות פרחים. הוועדה ביקרה במקום ביולי 1944. לאחר הביקור הפיקו הנאצים סרט תעמולה על חייהם החדשים של היהודים בחסות הרייך השלישי. בתום ההסרטה נשלחו רוב השחקנים ביחד עם אנשי ההנהגה העצמית ורוב הילדים בגיטו לאושוויץ. בחודשים האחרונים לקיום הגיטו עוד הגיעו לגיטו משלוחים חדשים של אלפי יהודים, מסלובקיה, מהונגריה, מגרמניה ואוסטריה ומן הפרוטקטורט. בתקופה זו הצליח הצלב האדום להעביר חלק מן היהודים ששרדו בגיטו לארצות נייטרליות. ב-15 בפברואר 1945 הועברו 1,200 יהודים לשוויץ. ב-15 באפריל הועברו 413 יהודים דנים לשבדיה. בסוף אפריל הכניסו הגרמנים לגיטו אלפי אסירים שפונו ממחנות ריכוז, בשל התקרבות צבאות הברית. אלה גרמו להתפרצות מגפות בגיטו, בהם נפטרו רבים מאסירי הגיטו. בתחילת מאי, ימים אחדים לפני שחרור הגיטו בידי הצבא האדום, העבירו הגרמנים את הפיקוח על הגיטו לידי הצלב האדום.
    בתקופה שבין סוף נובמבר 1941 ל-20 באפריל 1945 הובאו לטרזיינשטט כ-140,000 יהודים: כ-75,500 מצ'כוסלובקיה, כ-42,000 מגרמניה, כ-15,000 מאוסטריה, כ-5,000 מהולנד, 1,000 מפולין, 1,150 מהונגריה, 500 מדנמרק. מהם מתו בגיטו כ-33,000 יהודים וכ-88,000 גורשו למחנות השמדה. מן המגורשים האלה שרדו כ-3,000 נפש. מלכתחילה ביטא גיטו טרזיינשטט מגמות סותרות שהתרוצצו במדיניות הגרמנית, אך נראה שהרעיון שהונח ביסודו היה לשמש מחנה ריכוז או מחנה מעבר – מעין מסלקה – שאליו יתנקזו קודם כל היהודים בעלי המעמד האישי המיוחד או אלה שיגורשו מארצות הכיבוש במערב ומגמה זו ביחס לטרזינשטט לא נמחקה לגמרי במשך שנות המלחמה. כאשר קלטנברונר, שירש את היידריך בתפקיד ראש משטרת הביטחון של הרייך, ביקש בפברואר 1943 לדלל במקצת את המחנה משיקולי יעילות ומחסור בכוח אדם עובד, נתקל בסירוב מצד הימלר, שהסביר כי אין להפריע את המגמה "שהיהודים יכולים לחיות ולמות בשקט בגיטו הזקנים טרזיינשטט".