ינו 042015
 

קרל נטר, איש כי"ח (אליאנס) ומייסד מקוה-ישראל, פרסם ב"ג'ואיש כרוניקל", ב-15 במרס, גילוי-דעת  ובו הוא שולל את הרעיון שארץ-ישראל תוכל לשמש ארץ קליטה להמוני יהודים ולצמיחת ישוב יהודי חדש בה.

כי"ח הקימה בירושלים, לאחר עיכובים שנגרמו בשל התנגדות פרנסי הישוב הישן, בית-ספר "תורה ועבודה", שתכנית הלימודים בו משלבת לימודי תורה, לימודים כלליים ולימוד מלאכות. כמנהלו מונה נסים בכר, ששימש כמנהל בית-ספר בקושטא והשתלם בבית-מדרש למורים של כי"ח בפריס. מבחינה מסוימת היווה בית-הספר תשובה לפעולה החינוכית הבולטת של המיסיון. התלמידים באו רובם ככולם מקרב עניי הקהילה הספרדית. ראשי הקהילה האשכנזית הטילו חרם על בית-הספר החדש. רק קמעא קמעא נפרץ המחסום ונערים אשכנזים נרשמו ולמדו בבית-הספר. ב-1883 הצטרף אליעזר בן-יהודה לצוות המורים ובהנחייתו של נסים בכר הנהיג את "השיטה הטבעית" של לימוד עברית בעברית. מבית-הספר של כי"ח התפשטה השיטה לבתי-ספר אחרים בירושלים ובכל מוסדות הלימוד בישוב החדש. בית-הספר של כי"ח היה חלוץ החינוך העברי המודרני בארץ-ישראל והראשון שהשתחרר מפיקוחם של רבני ירושלים. הוא התפתח במהירות ומשך תלמידים רבים, למורת רוחם של קנאי הישוב הישן. הוא נהנה מחסות הקונסוליה הצרפתית והפך מוקד של השכלה חילונית, שהרתיעה אף את רבני הקהילה הספרדית. בית-הספר קלט אף תלמידים מוסלמים ונוצרים והיה יחיד במינו גם מבחינה זו.

כי"ח פתחה אותה שנה בית-ספר לבנים גם בעיר חיפה. בית-ספר דומה נפתח ביפו ב-1892. בשנת 1897 הקימה כי"ח בית-ספר לבנים ובית-ספר לבנות בצפת, ובית-ספר לבנים בטבריה. בשנת 1890 הקימה גם בית-ספר לבנות בטבריה.

זלמן דוד ליבונטין, שליח אגודת חובבי-ציון בקרמנצ'וג שבאוקראינה, הגיע ליפו וייסד שם ועד בשם "חלוצי יסוד המעלה" לשם תיאום פעולותיהם של שליחי אגודות חובבי-ציון ברוסיה המגיעים לארץ.

ועד "חלוצי יסוד המעלה" רכש אדמות בעין קרא (3,300 דונם) ובט"ו באב תרמ"ב עלו על הקרקע שלוש-עשרה המשפחות הראשונות. בתוך שבועיים אזלו אמצעיהם העצמיים של המתיישבים והם שלחו את יוסף פיינברג לאירופה להשיג תמיכה כספית. לאחר כמה מגעים כושלים, יצר קשר עם הברון אדמונד דה רוטשילד בפריס. זה הבטיח הקצבה של 25,000 פרנק, בתנאי שיתקבלו עוד 15-10 משפחות למושבה. הפיקוח על הקצבת הכספים הפקיד בידי שמואל הירש, יורשו של קרל נטר במקוה-ישראל. הברון דרש ששמו יישאר עלום. גנן צרפתי, דיגור, נשלח להדריך את המתיישבים, שהיו חסרים כל ניסיון בחקלאות.

משה דוד שוב, שליח אגודות חובבי-ציון ברומניה, רכש 4,000 דונם מאדמות ג'יאוני מעבר לרכס הר כנען. שם נוסדה המושבה ראש-פינה. גם כאן הגיעו 150 המתיישבים תוך זמן קצר עד סף רעב. בהמלצתו של הירש, הסכים הברון רוטשילד לקבל את "המושבות הרומניות" (ראש פינה וזאמארין) תחת חסותו.

המושבה זאמארין הוקמה בידי פלג מקרב קבוצת העולים מרומניה, שהקימו את ראש-פינה, על אדמות שנרכשו מן הכפר זאמארין. הוועד המרכזי של חובבי ציון ברומניה, בגאלאץ,

14 חברי ביל"ו, אגודת סטודנטים ומעירים, חובבי-ציון, שמרכזם היה בחארקוב, הגיעו לארץ והתקבלו לעבודה כפועלים במקוה-ישראל. בחודשים הבאים נוספו אליהם עוד חברים. בנובמבר עברו 17 חברי הקבוצה לראשון-לציון, בתיווכו של הירש, מנהל מקוה-ישראל. 9 חברים עברו לירושלים, בעידודו של יחיאל מיכל פינס, כדי לעסוק שם במלאכה. הם ייסדו חברה בשם "שיבת החרש והמסגר". בתוך שנתיים התפרקה הקבוצה. חלקם שבו לעבודה במקוה-ישראל. חברי הקבוצה תלו תקוותם בפינס והבטיחו לו לנהוג על פי מצוות הדת. הם חלמו על הקמת מושבה לדוגמא, שתשמש מרכז להכשרה חקלאית, תנהיג אורח חיים ספרטני, שיתופי, וגם דתי; תוציא מתוכה גרעיני התיישבות לכל רחבי הארץ; חבריה יהיו צעירים שיתחייבו לחיי רווקות במשך כמה שנים, ולימים יצאו להתיישבות עצמאית; חלקם יעסקו בחקלאות וחלקם בכל מקצועות החיים הנדרשים. הבילויים שלחו תזכיר ברוח זו לברון רוטשילד בתקווה להשיג את תמיכתו; אך הוא הגיב על התזכיר בחמת זעם ודרש מהירש לשלח את הסטודנטים "הניהיליסטים". הבילויים נשארו תלויים על בלימה. חלקם התייאשו ונטשו את הארץ.

נוכח התגברות ההגירה היהודית לארץ-ישראל מרוסיה ומרומניה ומאמצי רכש הקרקעות בידי יהודים, הממשלה התורכית הודיעה כי היא מתנגדת להתיישבות יהודית בארץ-ישראל, אף תהיה מוכנה לקלוט מהגרים יהודים בחלקים אחרים של האימפריה, אם ייאותו להתעתמן. בנמלי יפו, חיפה וביירות נאסרה כניסת יהודים, למרות מחאת נציגי המעצמות, שראו בזה פגיעה בהסדרי הקפיטולציות. העולים היהודים בראשית שנות ה-80' הצליחו להסתנן תודות למשטר השוחד והבקשיש ששרר בנמלים, אך מעמדם החוקי היה רעוע ותלוי בחסות הקונסולים של ארצותיהם ומשטר הקפיטולציות.

הוראות יצאו מקושטא למנוע רכש קרקע בידי מהגרים יהודים מרוסיה ומרומניה. המתיישבים היהודים עקפו מגבלה זו על ידי רישום הקרקעות שרכשו על שם יהודים בעלי נתינות עותמנית או על שם אזרחים מערביים.

רק בדי עמל הצליחו פקידי הברון רוטשילד להשיג רישיון לבניית בתים במושבות הברון. רישיון זה נוצל לבניית בתים גם במושבות האחרות. מאבקים משפטיים ארוכים התנהלו סביב הרשאת הבנייה במושבות. לפי החוק התורכי אסור היה להרוס מבנה בעל גג, והמתיישבים היהודיים ניצלו פרצה זו בחוק והיו בונים שלד מבנה ומכסים אותו בגג, בן לילה.

הרוסים ייסדו בארץ את "האגודה הרוסית-האורתודוכסית הפלשתינאית", שמטרתה להקים מוסדות חינוך, מחקר, רפואה, אכסניות, כנסיות ומנזרים ולקדם את הצליינות הרוסית בארץ. במסגרת פעילות זו הוקמו הכנסיה המרכזית ב"מגרש הרוסים", הכנסיה של גת-שמנא במורדות הר הזיתים, וכן הכנסיות בעין כרם, בבית-לחם ובנצרת.

אחד האפיקים הבולטים שבהם התנהלה התחרות התרבותית בין המעצמות היה החקר הארכיאולוגי של ארץ-ישראל ובמיוחד ירושלים. ריבוי גופי המחקר, החפירות והגילויים חולל מהפכה בחשיפת עברה של הארץ.

ערכים אישיים
  1. קרל נטר (1882-1826), נולד בשטרסבורג. הגיע לפריס ב-1851. עסק בפעילות ציבורית. ב-1860 נמנה על מייסדי "כל ישראל חברים" ושימש גזבר הארגון. ייחס חשיבות מיוחדת להרחבת פעילות כי"ח בארץ-ישראל. ביקר בארץ ב-1868 והציע לייסד בית-ספר חקלאי בארץ, כמכשיר להגברת הפרודוקטיביזציה של היהודים בארץ-ישראל. ב-1870, לאחר שרכש את אדמות מקוה-ישראל, בסביבות יפו, הקים את בית-הספר החקלאי שם. ב-1878 הופיע בפני קונגרס ברלין ודיווח על מצב היהודים באימפריה העותמנית. הניסיון שלו בארץ-ישראל ריפה את ידיו. הוא הגיע לכלל מסקנה כי ארץ-ישראל אינה מתאימה לקליטת המוני יהודים. על כן, לאחר פרעות 1881, שלל את עליית היהודים לארץ; אבל נכונותו של הברון רוטשילד לסייע למושבות החקלאיות בארץ-ישראל, הביאה לשינוי בעמדתו של נטר. הוא נפטר בפתאומיות בעת ביקור בארץ.



  2. נסים בכר (1931-1848), נולד בירושלים. השלים לימודיו בבית המדרש של אליאנס בפריס. שימש בהוראה ובניהול מוסדות חינוך של אליאנס בסוריה, בבולגריה ובתורכיה. ניהל את בית-הספר של כי"ח בקושטא בשנים 1882-1873 ופיתח שם את שיטת הלימוד "עברית בעברית". ביזמתו הקימה כי"ח את בית-הספר "תורה ומלאכה" בירושלים (1882), למרות התנגדות הרבנים האשכנזים. בכר יכול להיחשב חלוץ ההוראה בעברית במוסדות החינוך המתחדשים בארץ. ב-1897 נשלח על ידי כי"ח לארגן את פעילות הארגון בארצות-הברית. פעילותו עוררה התנגדות רבה מצד הממסד היהודי המקומי. אך קמעה קמעה כבש בכר מעמד מוכר גם שם. הוא ניסה לתת מהלכים לתפיסה כי יהודי אמריקה צריכים להקים נציגות פוליטית מול הממשל והציבור האמריקני, רעיון שלא היה עשוי להתקבל על דעת יהודי אמריקה.



  3. אליעזר בן-יהודה (פרלמן, 1922-1858). נולד בליטא. קיבל חינוך תורני ומשכיל. בהשפעת מלחמת רוסיה-תורכיה והתסיסה הלאומית בבלקנים (1878) הגיע בן-יהודה למסקנה כי הגיעה הגיעה השעה לתחייתו הלאומית של העם היהודי. ב-1878 יצא ללמוד רפואה בפריס. כאן גיבש את תפיסתו: העם היהודי צריך לסגל לעצמו את שני היסודות של הלאומיות המודרנית: ריכוז העם בארץ המולדת והחייאת השפה העברית ההיסטורית כשפת התרבות הלאומית. את השקפתו פרסם במאמר "שאלה נכבדה" בעיתון "השחר" של פרץ סמולנסקין. ב-1881 יצא לארץ-ישראל עם רעייתו דבורה והתיישב בירושלים. השניים נדרו נדר לדבר רק עברית בביתם. הוא ניסה להשתלב ביישוב הישן, אך נתקל ביחס עויין ומסתייג. ייסד ביחד עם פינס, ילין ומיוחס את אגודת "תחיית ישראל" המטיפה להתיישבות חקלאית, לחיים יצרניים ולחינוך לאומי-עברי. ב-1884 ייסד את הביטאון "הצבי" (שבועון ששמו הוסב לימים ל"האור"). באמצעות העיתון הפיץ את רעיונותיו ואת חידושי הלשון והסגנון שלו. מאבק מר התפתח בינו לבין מנהיגי הישוב הישן ועורך העיתון המתחרה "החבצלת" בעריכת י.ד. פרומקין. גישתו הפוליטית היתה פרגמטית במובהק. הוא תמך בברון רוטשילד בעימותיו עם האיכרים ועם הופעת הרצל תמך בקו של הרצל (בכלל זה גם בתכנית אוגנדה). לאחר מהפכת "התורכים הצעירים" ב-1908 הטיף להתעתמנות (קבלת האזרחות העותמנית) והשתלבות מלאה בממלכה העותמנית החדשה. עמדות אלה גרמו לבידודו במחנה הציוני. הוא התמסר למפעלו הלשוני הענק – המילון השלם לעברית העתיקה והחדשה. מפעל זה נקטע עם מותו והושלם על ידי אשתו חמדה (אחות אשתו הראשונה שמתה ב-1891), שהיתה סופרת ועיתונאית בולטת בזכות עצמה, ובנו אהוד.



  4. זלמן דוד ליבונטין (1940-1856), נולד באורשה, רוסיה, למשפחת חסידי חב"ד. קיבל חינוך תורני ומשכיל. במאורעות 1881 היה בין הראשונים להצטרף לתנועת חיבת-ציון. ייסד אגודה לרכישת אדמות ולהתיישבות בארץ-ישראל ויצא מטעם האגודה לארץ לבדוק את התנאים בה. הוא ייסד ביפו את "ועד חלוצי יסוד-המעלה", לתיאום פעולות הרכישה וההתיישבות של העולים היהודים. עם שובו לרוסיה יזם כנס של אגודות חובבי-ציון, בו נוסד "ועד חלוצי יסוד-המעלה" שברוסיה. בשליחות ועד זה יצא ליבונטין שוב לארץ, רכש את אדמות "ראשון לציון", המושבה הראשונה של חובבי-ציון בארץ, ועמד בראש המתיישבים הראשונים. לאחר שנה מכר את חלקתו לברון רוטשילד וחזר לרוסיה. עם הופעת הרצל, הצטרף לתנועה הציונית. בשנת 1903 נשלח לארץ מטעם ההסתדרות הציונית לייסד שם את הבנק "חברת אנגלו-פלשתינה" (לימים, "בנק אנגלו-פלשתינה" – אפ"ק) ושימש כמנהלו עד 1924. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה באלכסנדריה והיה מעורב שם ביזמה להקמת גדוד נהגי הפרדות ב-1915. זיכרונותיו התפרסמו בספר "לארץ אבותינו".



  5. הברון אדמונד דה רוטשילד (Baron Edmond James de Rothscild, 1845-1934), נולד בפריס למשפחת הבנקאים היהודית המפורסמת בעולם. שלא כאחיו הבכירים, אדמונד לא היה מעורב בעסקי בנקאות והקדיש עצמו לפעילות תרבותית. קנה לו מעמד כמומחה לאמנות ונבחר לאקדמיה לאמנות בפריס. התעוררותו היהודית המיוחדת החלה בעקבות פרעות 1881 ברוסיה. מעורבותו בענייני הישוב היהודי החדש בארץ-ישראל החלה ב-1883 משנענה לפניית איכרי ראשון-לציון. בשנים 1899-1883 השקיע הברון במושבות סך של 1,600,000 ליש"ט, לעומת 87,000 ליש"ט ששלחו לארץ כל אגודות חובבי-ציון באירופה. בסך הכל הגיעו השקעות הברון במפעל ההתיישבות החקלאית בארץ לכ- 5,500,000 ליש"ט. הוא לא קשר עצמו בתנועה הציונית, על אף כל הפניות אליו והסתייג מן המטרות המדיניות של הציונות. לאחר הצהרת בלפור חלה התקרבות בין רוטשילד לבין התנועה הציונית. ב-1900 החליף הברון את משטר הפקידות והאפוטרופסות במושבות במסגרת חדשה, כאשר העביר את השקעותיו בארץ לרשות יק"א, מיסודו של הברון הירש. בסך הכל נבנו והתבססו בארץ כ-30 מושבות תודות למעורבות הברון. הוא ביקר בארץ חמש פעמים – בשנים 1877, 1893, 1899, 1914, 1925..



  6. יוסף פיינברג (1902-1855), נולד בקרים. בן למשפחה אמידה. למד כימיה בשוויץ ובגרמניה. היה בין חלוצי העליה הראשונה. ייסד ביחד עם ליבונטין ביפו את "ועד חלוצי יסוד-המעלה" ואת המושבה ראשון לציון. משעמדה המושבה על סף התמוטטות, יצא לפריס והצליח לעורר את התעניינותו של הברון רוטשילד, שנחלץ לעזרת המתיישבים. ואולם פיינברג לא היה מוכן להשלים עם משטר העריצות הפקידותית שהונהג במושבה והגיע לכלל התנגשות עם הברון עצמו. זה תבע את סילוקו של פיינברג, שנאלץ לעזוב את המושבה. הוא ניסה להקים מפעל שמן בלוד אך נכשל. לאחר מכן פתח בית-מרקחת ביפו והיה בין מקדמי פניו של הרצל ב-1898. עסקיו התדרדרו והוא חלה ומת בבקתה נידחת בסביבות יריחו.



  7. יחיאל מיכל פינס (1913-1843), נולד ברוז'ני, רוסיה, למשפחה אורתודוכסית אמידה. נתפס לרעיון הלאומי, אך התנגד לחילוניות וביקש לשמר את אורח החיים הדתי. ב-1878 הוזמן על ידי "קרן מזכרת משה מונטיפיורי" בלונדון לייצג אותה בארץ-ישראל. הוא התיישב בירושלים ונקלע עד מהרה לסכסוכים הפנימיים החריפים שפילגו את הישוב הישן. הוא המליץ בפני שולחיו להקים שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר, לעודד התיישבות חקלאית ולפתח פעילות יצרנית בקרב בני הישוב הישן. קרן מונטיפיורי פעלה על פי המלצותיו, אך כל המפעלים שהקימה נכשלו. פינס פוטר מתפקידו ב-1885. פינס נטל את הבילויים שהגיעו לארץ תחת חסותו וסייע להם להתיישב בגדרה. הוא התמנה נציג חובבי-ציון בארץ ושיתף פעולה עם אליעזר בן יהודה בהפצת העברית ובעריכת "הצבי"; אך יחסיו עם חובבי-ציון הסתיימו בקרע על רקע פולמוס השמיטה ב-1889. פינס התנגד למגמת החילון הגוברת של מושבות העלייה הראשונה והישוב החדש. הוא פנה עורף לישוב החדש והפך לאחד הדוברים והעסקנים הבולטים של הישוב הישן.