ינו 042015
 

מיכאל ארלנגר, הממונה על הפעילות הפילנטרופית של הברון, הגיע לארץ והודיע לאיכרי ראשון-לציון, כי הברון החליט להגיש סיוע רצוף ומתמיד למתיישבים, אך עליהם למשכן את אדמותיהם ולרשום אותן על שם הברון. רק שני מתיישבים ויתרו על כל תמיכה. גם איכרי ראש-פינה חתמו על התחייבות להעביר לרשות הברון את רכושם ולציית להוראותיו. מתיישבי זאמארין, שעברו משברים קשים ועמדו על דף התמוטטות מוחלטת, עברו אף הם לחסות הברון וקיבלו את תנאיו. בשנת 1885 הוסב שם המושבה לזכרון-יעקב, ע"ש אביו של הברון אדמונד.

מייסדי פתח-תקוה התיישבו ביהוד. אליהם הצטרפה קבוצת עולים מביאליסטוק. המתיישבים חששו לחזור לפתח-תקוה הנגועה במלריה. רק לאחר זמן אזרו אומץ וחזרו אל המקום. הברון רוטשילד סירב להעניק את חסותו למושבה, והם הסתייעו בתרומותיהם של חובבי-ציון ברוסיה, בתיווכו של יחיאל מיכל פינס..

ראובן לרר מאודסה רכש פרדס ממתיישב גרמני בואדי חאנין. ב-1884 עבר לדור שם עם משפחתו. לימים התפתחה כאן המושבה נס-ציונה.

בראשון-לציון עוררו הבילויים, בראשות ישראל בלקינד, התקוממות כנגד פקידות הברון. דיגור עזב את המושבה. הברון איים בהפסקת התמיכה והמרידה דוכאה. בכל מקום, בארץ ובחוץ-לארץ גינו חובבי-ציון את מעשי המורדים בראשון-לציון. בלקינד עזב את המושבה והשקט שב על כנו.

קבוצה קטנה של 10 איכרים יהודים מסביבות ראדום, עירו של הרב שמואל מוהילבר, הגיעה לארץ בליוויו של יחיאל בריל, עורך "הלבנון", לאחר מסע תלאות, כדי להתיישב על אדמות שירכוש הברון, במטרה להקים מושבה לדוגמא. הברון חשב כי רק חומר אנושי פשוט וממושמע של איכרים יהודים מרוסיה יצליח להיאחז כאן בקרקע ולהקים מושבה פורחת. ב-1884 עלו משפחות המתיישבים על האדמה שנרכשה בעקרון. זו היתה המושבה היחידה שאדמותיה נרכשו בכספי הברון. ב-1887 הוסב שמה למזכרת-בתיה, ע"ש אמו של הברון.

בטבריה מתו במגפה כמאה ילדים, בהעדר סעד רפואי. שנה לאחר מכן הגיע לטבריה ד"ר דוייט טוראנס (Torrance), רופא ומיסיונר סקוטי. זה פתח מרפאה, שמשכה אליה קהל גדול של נזקקים, למרות החרמות והאיומים שהוטלו על פעילות המרפאה מטעם רבני הקהילה ופרנסיה. ב-1894 פתח טוראנס בית-חולים – הראשון באיזור –  ובו שלושים מיטות. מאות אנשים אושפזו בו מדי שנה.

בירושלים הוקמה אגודה בשם "עזרת נידחים", ביזמתו של י"ד פרומקין ובהשתתפותם של אליעזר בן-יהודה, י"מ פינס ונסים בכר, כדי לסייע למאות העולים, שהתקבצו בירושלים ומוסדות הישוב הישן לא היו מסוגלים לקלוט אותם, בשל העדר תשתית לסידור בעבודה ובשיכון. בין מאות העולים האלה בלטו העולים מתימן, שהתגוללו תחת כיפת השמים, ללא מגורים וללא פרנסה. במשך הזמן הקימה האגודה עבור עולי תימן כשלושים בתים בכפר השילוח, בסיוע תרומות מחוץ לארץ.

המיסיון בירושלים ניצל את מצוקת העולים והפעיל למענם רשת תמיכה, תחילה ללא לחץ להמרה. קבוצה של ארבעים משפחות עולים התיישבה על קרקע של המיסיון בארטוף. אך בתוך שנתיים התפרקה המושבה, כיוון שהמיסיון דרש מן המתיישבים להתנצר. ב-1895 נרכשו אדמות ארטוף מידי המיסיון והוקמה שם המושבה הרטוב בידי קבוצת עולים מבולגריה.

ערכים אישיים
  1. ישראל בלקינד (1929-1861), נולד בלוגויסק, רוסיה. למד באוניברסיטת חרקוב. בפרעות 1881 יזם עם סטודנטים יהודיים אחרים את הקמת ארגון דאבי"ו ("דבר אל בני ישראל וייסעו"), הדוגל ביציאת היהודים מרוסיה, אך לא לאמריקה כי אם לארץ-ישראל. סיסמת הארגון התחלפה בביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה"). כ-500 צעירים הצטרפו לארגון, אך רק כמה עשרות עלו לארץ. כאן עברו עליהם גלגולים וקשיי קליטה – במקווה-ישראל, בראשון-לציון ובירושלים, עד שהצליחו להתיישב בגדרה. בלקינד עצמו התיישב בראשון-לציון. ב-1889 עבר ליפו ושימש בהוראה. ב-1892 עבר ללמד בבית-הספר של האליאנס בירושלים. ב-1903 ייסד בית-ספר חקלאי בשפיה בשביל יתומי הפרעות בקישינב. מוסד זה לא החזיק מעמד זמן רב. במלחמת העולם הראשונה שהה בלקינד בארצות-הברית.



  2. יחיאל בריל (1886-1836), נולד בטולצ'ין, אוקראינה. נדד רבות עד שהגיע לארץ ב-1855. השתקע בירושלים ושיגר משם כתבות אל העיתונים העבריים בגולה, וניתן לראות בו העיתונאי העברי הראשון של הישוב החדש בארץ. הקים ביחד עם יואל משה סלומון ועם מיכאל כהן את בית-הדפוס השני בירושלים ואת הירחון "הלבנון" (1863), כתב-העת העברי הראשון בארץ-ישראל. כעבור שנה נסגר העיתון. בריל יצא לפריס. שם חידש את הופעת העיתון ב-1865, תחילה כדו-שבועון ואחר כך כשבועון. ב-1872 עבר למיינץ, שם הקים בית-דפוס עברי והמשיך להוציא את "הלבנון", כנספח בעברית לביטאון האורתודוכסיה היהודית בגרמניה – Der Israelit, בו סיפק ידיעות מן הנעשה בארץ. בריל היה דובר נאמן של הישוב הישן ורבני ירושלים. עם זאת תמך במגמת היציאה מן החומות וניסיונות ההתיישבות החקלאית של בני הישוב הישן. עם הופעת חובבי-ציון בעקבות פרעות 1881 הציג בפני הרב מוהילבר תכנית להקמת מושבה חקלאית בארץ-ישראל והשנים הציגו את התכנית בפני כי"ח והברון רוטשילד. בריל היה משוכנע כי רק מי שמכיר את תנאי הארץ יוכל להצליח בתכניותיו, וכי יש לכונן את ההתיישבות החדשה על פי מסורת ישראל ולא במתכונת מודרנית חילונית. רוטשילד קיבל את תכניתו ובריל יצא לרוסיה לבחור שם אנשים ראויים להתיישבות. לאחר מסע תלאובות הגיע לארץ עם 11 ראשי משפחות שהקימו את המושבה עקרון (מזכרת בתיה) במימון הברון. אבל בריל הסתכסך עם פקידי הברון ועם חלק מן המתיישבים. הוא עזב את הארץ מתוסכל ומיואש ועבר ללונדון. שם חידש את הופעת "הלבנון", אך נפטר תוך זמן קצר.



  3. ישראל דב פרומקין (1914-1854), נולד ברוסיה. הובא לארץ בגיל 9. התחתן עם בתו של ישראל בק, מייסד המשק החקלאי היהודי הראשון בארץ (הר מירון), בשנות ה-30'. כן ייסד את בית-הדפוס העברי הראשון בירושלים ואת העיתון העברי "החבצלת", מתחרה ל"הלבנון" של יחיאל בריל. עריכת העיתון עברה לידי פרומקין., שהעסיק בו את אליעזר בן-יהודה ואת דוד ילין. פרומקין ניחן באומץ ובמזג סוער ובראשית דרכו ניהל מלחמת חורמה במוסדות החלוקה בירושלים, הטיף לתיקונים במערכת החינוך, להכללת לימודי חול ולימוד מקצוע, ולהתיישבות חקלאית. עם זאת, היה פרומקין ונשאר בן הישוב הישן. משבאו אנשי העלייה הראשונה וייסדו מושבות שצביונן חילוני, העביר עליהן פרומקין ביקורת עזה. הוא הפך דובר מובהק של הישוב הישן במאבקו בישוב החדש ובתנועה הציונית.