ינו 042015
 

המושל ראוף פחה, שיישם בקנאות רבה את מדיניות הממשלה המכוונת לבלום את ההגירה היהודית והתפתחות ההתיישבות היהודית בארץ, הועבר מתפקידו לדמשק. במקומו בא רשאד פחה, שהכריז על קו חדש של עידוד פיתוח הארץ וביטול כל ההגבלות על עליית היהודים מרוסיה ומרומניה. בתוך שנה הוחלף רשאד במושל איברהים חאקי פחה, שחידש את מדיניות ההגבלות של ראוף פחה.

פולמוס חריף התלקח סביב שאלת השמיטה במושבות החקלאיות. בעוד רבנים חשובים, המקורבים ל"חיבת-ציון", גרסו שיש להתיר המשך העבודה החקלאית במושבות, כדי למנוע התמוטטותן, רבני הישוב הישן, אם גם לא כולם, הביעו התנגדות עזה לעבודה בשנת השמיטה. הרבנים סלנט ודיסקין המייצגים קו מתון, התנדנדו בין היתר לסירוב. הרבנים הספרדים, בראשות החכם-באשי, תמכו בהיתר העבודה. החלטת החכם-באשי ובית-דינו העניקו לפקידי הברון כיסוי להוראה שיצאה מהם לקיים את העבודה בכל מושבות הברון. איכרי עקרון לא נשמעו להוראה וקיימו את השמיטה. בתגובה הופסקה התמיכה בהם, ולאחר חודשים, נכנעו וחידשו את העבודה.

פולמוס השמיטה החריף את הקרע בין הישוב החדש לישוב הישן בארץ-ישראל. אישים כפרומקין ופינס, שזוהו עד כה כמי שמבקשים לגשר בין ישן לחדש, בין הדת והלאומיות, עברו מהפך והפכו מבקרים חריפים של מגמות החילון המשתלטות על תנועת חיבת-ציון ועל דפוסי החיים של הישוב החדש בארץ, בערים ובמושבות. עיתון "החבצלת", של פרומקין הפך לבמה של התקפות משולחות רסן על מפעל ההתיישבות בארץ ועל הרפורמות שמבקשים המחדשים הלאומיים להנהיג באורח החיים של הישוב הישן.

הופעת תנועת "בני-משה" המזוהה עם השקפותיו הלאומיות של אחד-העם החריפה את העימות בין דתיים וחילוניים בתנועת חיבת-ציון ובארץ-ישראל. תפיסתו הברורה של אחד-העם, כי דת ולאומיות אינן עולות בקנה אחד, הרגיזה אישים כפינס, שתרם עד כה רבות להתפתחות הישוב החדש בארץ; היא העלתה אותו על מסלול התנגשות עם "בני-משה"; במשך הזמן הרחיקה אותו יותר ויותר גם מתנועת חיבת-ציון.

ערכים אישיים
  1. הרב שמואל סלנט (1909-1816), נולד בפולין. למד בישיבות וילנה, סלנט וולוז'ין. עלה לארץ ב-1840 ובתוך שנה נבחר לשמש כרב מטעם הכולל של ליטא בירושלים. במסעו לארץ נפגש והתיידד עם משה מונטיפיורי. ב-1878 מונה כרב הראשי של הקהילה האשכנזית בירושלים, תפקיד בו שימש עד יום מותו. בימיו גדלה הקהילה האשכנזית בעיר מ-500 ל-30,000 נפש. הוא ייסד את ישיבת "עץ חיים" והיה מיוזמי הקמת בית-החולים "ביקור חולים" והקמת "הוועד הכללי כנסת ישראל", ששימש כארגון הגג של כל הכוללים בירושלים. הוא עודד הקמת שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה, כמו מאה שערים, כנסת ישראל ונחלת שבעה. סלנט נקט עמדה מתונה כלפי הניסיונות להחדיר מעט רוח מודרנית אל מערכת החינוך התורנית בעיר. גם כלפי הישוב החדש נקט בדרך כלל עמדה מתונה ופעל לקירוב העדה האשכנזית והעדה הספרדית. מתינות זו ניכרה גם בפסיקותיו ההלכתיות. הוא היה הדמות התורנית הבולטת בדורו וסמכותו המוסרית היתה ראשונה במעלה. עם זאת, עמד הרב סלנט בראש המאבק של הישוב הישן בישוב החדש; אך משחש כי הדברים יוצאים מכלל שליטה יזם את חתימת "הסכם השלום" בין שני הישובים ב-1895.



  2. הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (1898-1818), נולד בפולין. מצעירותו נודע כעילוי. שימש כרב בכמה ערים בפולין וברוסיה. ב-1873 מונה רב העיר בריסק-ליטובסק. ב-1877 הסתבך עם השלטונות ואולץ לצאת את רוסיה. עלה לארץ והתיישב בירושלים. קנה לו מעמד של סמכות תורנית ראשונה במעלה בקרב הקהילה האשכנזית, בצד הרב סלנט. קיבץ סביבו את החוגים הקנאיים ביותר בקרב העדה האשכנזית. הוא תמך בהתיישבות חקלאית, אך נקט עמדות בלתי מתפשרות במאבק עם הישוב החדש. החרים ונידה את כל בתי-הספר החדשים שהוקמו בירושלים. דרש הפרדה גמורה של העדה החרדית. ניתק את קשריו עם המושבה פתח-תקווה, בתגובה על סימני החילון הגוברים במושבה. ב-1881 ייסד את בית-היתומים הקרוי על שמו. העניק חסותו להקמת "כולל אמריקה" שמשך אליו את תרומות הכספים מאמריקה ופגע קשות בהכנסות "הוועד הכללי כנסת ישראל".