ינו 012015
 

שנת תרמ"ט, על פי הלוח היהודי, נחשבה שנת שמיטה. פולמוס עז פרץ בתנועת "חובבי-ציון" סביב השאלה אם יש להחיל את שנת השמיטה על המושבות החקלאיות הצעירות בארץ-ישראל, על פי דרישת רבני ירושלים, שממילא התנגדו למפעל ההתיישבות החקלאית בארץ. הרבנים חובבי-ציון ברוסיה נקלעו למבוכה. חלקם תמך בעמדת רבני הישוב הישן; חלקם דרש להתיר את העבודה (בולט שבהם היה הרב מרדכי אליאשברג), וחלקם התנדנדו. רוב המשכילים התנגדו כמובן להשבתת העבודה במושבות. הוויכוח החליש עוד יותר את התנועה.

ב"המליץ" התפרסם מאמר ביכורים של אשר גינצבורג (אחד-העם), "לא זה הדרך", שהכה הדים רבים בקרב חובבי-ציון. במאמרו קבע אחד-העם כי כישלון תנועת חובבי-ציון מקורו בחיפזון בו ניגשו להגשים רעיון שטרם קנה לו אחיזה בלבבות. דרושה עבודת הכשרה ממושכת בקרב העם, עבודה חינוכית בעיקרה, קודם שניגשים למעשים. בו בזמן הוקמה באודסה אגודה חשאית בשם "בני משה", שמייסדיה העמידו את אחד-העם בראשה. הרעיון ביסודה היה להקים מסדר חשאי כדוגמת "הבונים החופשיים", שחבריו יהיו אנשי מופת, שיקדישו את חייהם לאיחוד האומה סביב רעיון ציון, ישמשו מצפן מוסרי לכל חובבי-ציון וישגיחו על הרמה המוסרית של המעשים בארץ-ישראל. האגודה התקיימה כשמונה שנים, עד להקמת ההסתדרות הציונית מיסודו של הרצל. מספר חבריה לא עלה על מאה איש. מבחינה מעשית לא פעלה הרבה; אך רישומה החינוכי והתרבותי היה ניכר.

פינסקר החולה הודיע על התפטרותו הסופית מהנהלת התנועה. בתגובה יזם הרב מוהילבר כינוס ועידה מיוחדת של חובבי-ציון, בעיר וילנה, ובה ניסה לחולל מהפך בהנהגת התנועה – לדחוק את המשכילים ולהעביר את השליטה לידי הרבנים ואת מרכז התנועה לביאליסטוק, מקום מושבו של מוהילבר. ניסיון זה נכשל. על פי הצעת פשרה נבחרה הנהגה של שלושה, בהרכב האמור לאזן בין משיכילים ואדוקים; אך המרכז נשאר באודסה.

נובמבר. יצא צו קיסרי האוסר על מתן רישיון עבודה לפרקליטים "בני דתות לא-נוצריות", אלא באישור מיוחד של שר המשפטים. צו זה היה מכוון בעיקר כנגד היהודים. מספרי הפרקליטים היהודיים שעסקו בפרקטיקה פרטית עלה במידה ניכרת בשנים האחרונות, על רקע הגידול הכללי במספרי המשכילים היהודיים וחסימת המשרות הציבוריות בפניהם. במשך חמש השנים הבאות לא ניתן תואר פרקליט מאושר לאף יהודי נוסף אחד.

תופעה קשה, שהעידה על ההרס והשחיקה שידעה הקהילה היהודית בשנות משבר אלה, נחשפה בנתונים הסטטיסטיים שפרסמה הממשלה על יהודי תחום המושב, ומהם עלה כי 200 מ-389 בתי הזונות המורשים היו בבעלות יהודית, וכי 22% מן הזונות היו יהודיות.

ערכים אישיים
  1. אחד-העם (אשר הירש גינצברג, 1927-1856), נולד בסקוירה, אוקראינה, במשפחה חסידית אמידה. קיבל חינוך תורני אדוק; אך רכש בחשאי, בכוחות עצמו, השכלה רחבה. ב-1884 עבר לאודסה ושם הצטרף לאגודת חובבי-ציון בהנהגת פינסקר וליליינבלום. עם פרסום מאמרו הראשון, "לא זה הדרך", דרך כוכבו בשמי העיתונות והפובליציסטיקה הציונית. ב-1891 וב-1893 ביקר בארץ-ישראל ופרסם את רשמיו הביקורתיים במאמרים "אמת מארץ-ישראל" ו"אמת שנייה". ב-1896, משנתערער מצבו הכלכלי, עבר לוארשה ומשם לברלין. שם ייסד את הירחון הספרותי "השילוח". עמדתו של אחד-העם היתה שהספרות העברית צריכה לעסוק אך ורק בנושאים יהודיים. הוא תקף את דור "הצעירים" בספרות העברית, בהנהגת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שטען כי שום דבר אנושי אינו יכול להיות זר למהפכת התרבות העברית. עם הופעת הרצל והציונות המדינית, החריף אחד-העם את ביקורתו. הציונות המדינית מנותקת משורשיה הלאומיים של הציונות ואין לה עניין אמיתי בתחייה תרבותית של העם היהודי. ב-1903, במשבר החמור שפקד את התנועה הציונית בעקבות פולמוס אוגנדה וירידת תפוצת כתב-העת שערך, קיבל אחד-העם משרה בחברת התה של ויסוצקי וב-1907 עבר לעבוד במשרדי החברה בלונדון. כאן שיתף פעולה עם חיים וייצמן וסייע על ידו במאמץ הדיפלומטי שהניב את הצהרת בלפור. ב-1922 עבר לתל אביב. כאן נפטר ב-1927, מוקף כבוד והערצה כגדול הפובליציסטים העבריים בדורו. אחד-העם היה בעל תפיסה מיוחדת בציונות, שהשפיעה רבות על דור המנהיגים בעידן שלאחר הרצל. על פי תפיסתו, שליחותה העיקרית של הציונות היא להציל את היהדות שקפאה על שמריה בתנאי הגולה ואיננה עומדת בלחץ התרבות המערבית המודרנית. הציונות יכולה להגשים את ייעודה באמצעות המפעל הציוני המעניק מסגרת פעולה טבעית ומשמעות מודרנית לקיום היהודי.