ינו 042015
 

ביזמתו של יעקב שיף ואחרים הוקמה "הברית החינוכית" (Educational Alliance) , מרכז חינוכי וחברתי, שהכיל ספריה, מועדון ספורט, כיתות לימוד, תיאטרון וריקוד. מרכזים כאלה קמו בערים גדולות אחרות ברחבי המדינה. התכלית המוצהרת של המרכזים החינוכיים האלה היתה הגברת התערותם של המהגרים היהודים בתרבות האמריקנית.

ערכים אישיים
  1. יעקב הנרי שיף (1920-1847). נולד בפרנקפורט, גרמניה. בן למשפחת בנקאים המעורבת בעסקי בית רוטשילד. קיבל חינוך תורני ומשכיל. היגר לארה"ב ב-1874. התחתן עם בתו של הבנקאי סולומון לב ותוך זמן קצר הפך שותף ומנהל בחברת הכספים קוהן את לב (Kuhn, Loeb & Co). בניהולו של שיף הפכה החברה לבנק הפרטי השני בגודלו בארה"ב. שיף זיהה נכון את האפשרויות האדירות הגלומות במהפכה התעשייתית שעברה ארה"ב, בעיקר התפתחות מסילות-הברזל, תעשיית הפלדה, הטלגרף והטלפון וכיוון את השקעות החברה בהתאם. כמו כן התבלט הבנק בהלוואות הגדולות שנתן לממשלות זרות (בולט שבהן מלווה המלחמה לממשלת יפן בסך 200 מיליון דולר למימון מלחמתה ברוסיה). שיף קנה את עולמו לא כאחד היהודים העשירים בארה"ב כי אם כמנהיג וכפילנטרופ המעורב עמוקות במפעלי סיוע ופיתוח בקרב הקהילה היהודית באמריקה, בייסוד ובתמיכה של מפעלי תרבות וחינוך יהודיים (הסמינר היהודי התיאולוגי, היברו יוניון קולג', "הקהילה" בניו-יורק), בקליטת המוני המהגרים היהודים ממזרח-אירופה ובמאבק להגנת זכויותיהם של יהודי רוסיה הצארית. ב-1906 נמנה שיף על יוזמיו ומייסדיו של "הוועד היהודי האמריקני" וניהל את מאבקו של הוועד לביטול הסכם הסחר בין ארה"ב לרוסיה, שהגביל את חופש התנועה של יזמים אמריקנים ממוצא יהודי, בשהותם ברוסיה. במלחמת העולם הראשונה התנגד שיף, כמו רוב היהודים הגרמנים, לכניסת ארה"ב למלחמה בצד רוסיה ואנגליה, אך שינה את עמדתו עם נפילת המשטר הצארי ברוסיה ועם פרסום הכרזת בלפור. גם עמדתו האנטי-ציונית השתנתה והוא תמך ביזמת חתנו, לואי מרשל, להשגת הבנה ושיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית למען פיתוח המרכז היהודי בארץ-ישראל.