ינו 042015
 

אלפרד דרייפוס (1935-1859), סרן בצבא צרפת והקצין היהודי היחיד ששירת במטה הכללי של צבא צרפת, הואשם בריגול חמור לטובת מעצמה זרה (גרמניה). מלכתחילה נראה היה כי טפלו על דרייפוס אשמת שוא, אך ורק בשל מוצאו היהודי; אך העיתונות האנטישמית עוררה מהומה רבתי סביב הפרשה ומפקדי הצבא נכנעו ללחץ הציבורי וגמרו אומר להקריב את דרייפוס. ראש שירותי הביון, קולונל אנרי, היה הרוח החיה מאחורי העלילה. דרייפוס נשפט ונידון לשלילת דרגותיו ולמאסר עולם באי השדים בגויאנה הצרפתית, ליד חופי אמריקה הדרומית. בטקס משפיל, בנוכחות המון מצווח, הכריז דרייפוס: "הרשעתם חף מפשע. תחי צרפת. יחי הצבא!"

משפט דרייפוס חולל זעזוע כבד בדעת הקהל היהודית בארצות המערב. יהדות צרפת עצמה נקלעה למבוכה ונאחזה שיתוק. חוגי הריאקציה והאנטישמיים זקפו ראש. השם "יהודי" ו"בוגד" הפכו שמות נרדפים. אפילו בקרב החוגים הליברליים נשמעו קולות המפקפקים בנאמנותם של יהודי הממלכה. רק כעבור שנתיים חל מפנה בפרשה, כאשר תודות לגילוייו ואומץ לבו של הקולונל פיקאר (Piquard), ראש הביון הצבאי החדש, נשמעו הערעורים הראשונים על מעשי הזיוף והתככים שהובילו להרשעתו של דרייפוס. הסופר והעיתונאי היהודי, ברנאר לאזאר, פרסם ב-1896 חוברת בשם "האמת בפרשת דרייפוס", בה חשף את מעשי הזיוף שנרקחו בפיקוד הצבא כדי להביא להרשעתו של דרייפוס. מרגע זה לא ירדה פרשת דרייפוס מסדר היום של הציבור הצרפתי משך עשר שנים, עד לזיכויו המוחלט של דרייפוס ב-1906. המערכת הציבורית והפוליטית התפלגה לשני מחנות – "דרייפוסארים" (תומכי דרייפוס, הליברלים, הרפובליקנים והרדיקלים) ו"אנטי-דרייפוסארים" (מתנגדי דרייפוס, הלאומנים, המלוכנים, המיליטריסטים והאנטישמים). היסטוריונים רואים בפרשת דרייפוס מעין פרשת דרכים בהתפתחותה של צרפת – ניצחון הדרייפוסארים משמעו היה ניצחון הרפובליקניזם, מורשת המהפכה הצרפתית, שקבע סופית את מיקומה של צרפת במערך הדמוקרטי של מעצמות המערב.

ערכים אישיים
  1. ברנאר לאזאר (Bernard Lazare, 1865-1903) , נולד בנים, צרפת. עבר לפאריס ועסק שם בעיתונאות. סוציאליסט ואנרכיסט בהשקפותיו, פרסם ב-1894 את ספרו "האנטישמיות, תולדותיה וסיבותיה", בו טען כי האנטישמיות יש בה כדי לקדם את המאבק הסוציאליסטי. הספר הכיל גם דברי ביקורת חריפים על החברה היהודית. פרשת דרייפוס זעזעה אותו עמוקות וחוללה שינוי מוחלט בהשקפתו על האנטישמיות: אין בין האנטישמיות לבן הסוציאליזם ולא כלום. זו רעה חולה שאין כנגדה תרופה, לא באמנציפציה ולא בהתבוללות, כי אם רק בהתגדרות לאומית של היהודים. לאזאר היה הראשון להרים קול כנגד הממסד הממשלתי והצבאי בצרפת בפרשת דרייפוס ובכך פתח את הוויכוח החריף שפילג את דעת הקהל הצרפתית במאבק למען זיכויו של דרייפוס. עם הופעת הרצל, הצטרף לתנועה הציונית, השתתף בקונגרס הציוני השני (1898) ונבחר שם לוועד-הפועל הגדול; אך תוך זמן קצר פרש מן התנועה כיוון שלא היה מרוצה מן ה"דיפלומטיה" של הרצל, מן האופי ה"בורגני" של התנועה ומן המיסוד הקפיטליסטי (ייסוד הבנק הקולוניאלי, "אוצר התיישבות היהודים") שלה.