ינו 042015
 

באודסה יצא לאור הירחון "השילוח" בעריכתו של אחד-העם. כתב-עת זה הפך עד מהרה לבמה הספרותית והפובליציסטית החשובה ביותר בקרב הציבור הציוני ברוסיה ובפולין. העיתונות והספרות היהודית, באידיש ובעברית, ידעה עכשיו פריחה ולבלוב שאין כמותם. ציבור הקוראים גדל משנה לשנה, בד בבד עם התרחבות מעגל המשכילים ועם גבור העניין בנושאי הלאומיות ותיקון החברה. מדיניות הלחץ הממשלתית רק הגבירה את התסיסה הלאומית והחברתית בקרב הציבור היהודי.

השלטונות הורו לסגור את בית-הספר למלאכה, שהוחזק בידי הקהילה היהודית הקטנה במוסקבה במבנה ששימש עד 1892 כבית-הכנסת של הקהילה ונסגר אז בפקודת השלטונות. מאבק עיקש על המשך האחיזה היהודית במבנה נמשך עד שנת 1905 ונסתיים בהצלחה לאחר רציחתו של הנסיך הגדול סרגיי, ששימש כמושל הכללי של מוסקבה, והיה אחראי למדיניות הלחץ על יהודי העיר.

ערכים אישיים
  1. מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ, 1917-1835). נולד בחבל מינסק. קיבל חינוך תורני. התייתם מאביו בגיל צעיר. נדד רבות בנעוריו על פני עיירות רוסיה בחבלי ווליניה ופודוליה. התיישב בקמניץ-פודולסק וקיבל שם משרת הוראה בבית-ספר יהודי ממשלתי. כאן החל מפרסם מאמרים בעיתונות העברית – "המגיד", "המליץ", "הכרמל" – ברוח ההשכלה. ב-1958 התיישב בברדיצ'ב. כאן התמסר למפעל חינוכי – תרגום ספרי הטבע של לנץ לשימושו של הקורא העברי. ב-1864 פרסם את סיפורו הראשון באידיש. ב-1867 פרסם את סיפורו הראשון בעברית. משך כל חייו כתב חליפות בעברית ובאידיש, כשהוא מתרגם בעצמו את היצירות שכתב באידיש לעברית. הספרים שכתב במקור באידיש ותורגמו ועובדו על ידו לעברית היו "בעמק הבכא" (1865), "ספר הקבצנים" (1869, 1888), "סוסתי" (1873), "קיצור מסעות בנימין השלישי" (1878). הדחף העיקרי מאחורי יצירתו הספרותית היה ביקורת החברה היהודית השקועה בביצת העיירה ואורח החיים היהודי הישן. תיאוריו הסאטיריים החריפים לא טשטשו את האהדה והאהבה והרחמים העצומים שרחש כלפי הדמויות הסחופות שאכלסו את סיפוריו. מעל הכל מנדלי מוכר ספרים היה סופר ענק, ששכלל בלי הרף את כלי אמנותו. הוא הרחיב את גבולות הלשון העברית והאידית, בהוכיחו כי ניתן לתאר את המציאות באופן אמין ומדויק באמצעים לשוניים פשוטים ביותר. בין השנים 1881-1869 חי בז'יטומיר. מ-1881 חי ויצר באודסה. כאן התרכז סביבו החוג של יוצרי דור ספרות התחייה, בראשות אחד-העם וביאליק. אלה הושפעו עמוקות מסגנונו הריאליסטי וראו בו "הסבא של הספרות העברית החדשה". מנדלי מו"ס היה ללא ספק הסופר הגדול ביותר שהעמידה ספרות ההשכלה היהודית.



  2. שלום עליכם (שלום רבינוביץ', 1916-1859). נולד בחבל פולטבה באוקראינה. קיבל חינוך תורני ומשכיל. מגיל צעיר התפרנס מהוראה. שימש כמורה פרטי בבית בעל אחוזה יהודי ואף התחתן עם בתו. שימש כרב ממשלתי בשנים 1883-1880 בעיירה לובן. ב- 1879החל מפרסם מאמרים ב"הצפירה" וב"המליץ". ב-1883 עבר לכתוב באידיש וזכה להצלחה מיידית. ב-1885 ירש את חותנו העשיר ועבר לגור בקייב. כאן פרסם את הרומנים הראשונים שלו – "טייבעלע" (1884), "סטעמפעניו" (1889), "יאסעלע סאלאביי" (1890). ב-1889 ייסד את השנתון הספרותי "די יידישע פאלקסביבליאטעק", שהפך במה חשובה ביותר של הספרות האידית וריכז את מיטב הכשרונות הספרותיים בלשון זו. ב-1890 פשט שלום-עליכם את הרגל וברח מקייב. מאותה שעה הפכו חייו למאבק חומרי ממושך, כשהוא כותב ומרצה בקצב קדחתני כדי לפרנס את בני ביתו. הוא הפיק אין ספור רשימות, פיליטונים, ומכתבי "מנחם מנדל" שלו. בעקבות אירועי 1905 ברוסיה היגר לארצות-הברית, אך תוך שנה חזר לאירופה. משפחתו השתקעה בג'נבה והוא עצמו נע ונד במסעי הרצאות על פני הקהילות היהודיות באירופה וברוסיה. בתקופה זו יצר את סיפורי "מוטל בן פייסי החזן". מצבו הבריאותי התערער. עם פרוץ מלחמת העולם יצא לארצות-הברית, שם נפטר. בהלווייתו השתתפו מאות אלפים מיהודי ניו-יורק. שלום-עליכם היה סופרה המובהק של המנטליות ושל הסיטואציה היהודית בגולה. באמצעות שני הטיפוסים – טוביה החולב ומנחם מנדל – נתן שלום-עליכם ביטוי טרגי-קומי מזהיר לתכונות היסוד ולמצבי היסוד של היהודי המזרח-אירופי על סף המאה העשרים. כתביו תורגמו לרוסית, אנגלית ועברית. המהדורה המקיפה של כתביו היא באידיש – "פאלקספאנד אויסגאבע" (28 כרכים, 1925-1917). המהדורה העברית, בתרגומו של חתנו, י.ד. ברקוביץ (15 כרכים, 1952).



  3. יצחק ליבוש פרץ (1915-1852). נולד בזמושץ. קיבל חינוך תורני ורכש השכלה בכוחות עצמו. למד משפטים והחל לעבוד כעורך-דין. פרסם את שיריו הראשונים בפולנית ובעברית. תמך ברעיון ההשתלבות היהודית בתרבות הפולנית. בעקבות הזעזוע של אירועי 1881 (הפוגרומים בדרום-מערב רוסיה, שהתפשטו גם לפולין) חל מהפך במחשבתו. בסוף שנות ה-80 החל כותב שירים וסיפורים באידיש. ב-1889 נשלל רישיונו כעורך-דין בשל עלילת שוא. הוא עבר לוארשה שם השיג משרה בוועד הקהילה היהודית, ממנה התפרנס בדוחק. ב-1890 השתתף במשלחת סקר שאספה נתונים סטטיסטיים על מצב יהודים בתחום המושב. רשמיו ממסע זה הזינו את יצירתו של פרץ בשנים הבאות. הוא יסד וערך שני כתבי-עת ספרותיים – "די יידישע ביבליאטעק" ו"יום טוב בלעטלעך". ביתו בוארשה הפך מרכז תרבותי אידי, אליו נמשכו סופרים ומשוררים צעירים רבים. פרץ קנה את עיקר פרסומו בסיפורים עממיים קצרים ואגדות חסידיות, "מפי העם" (פאלקסטימליכע געשיכטען), בהם נתן ביטוי עז לתסיסה ולהתעוררות בחברה היהודית המזרח-אירופית על סף המאה העשרים. פרץ עצמו גילם באישיותו ובמחשבתו את הלבטים בין עברית ואידיש, ציונות וסוציאליזם בין-לאומי. הוא נחשב מנהיג הזרם האידישיסטי בתרבות היהודית של זמנו; אך בכנס האידישסטי שהתקיים בצ'רנוביץ, ב-1908, התנגד פרץ להצעת החלטה לקבוע לאידיש מעמד של שפה לאומית. כתביו של פרץ כונסו במהדורה אידית ב-11 כרכים (1947) ובמהדורה עברית ב-10 כרכים (1960-1948).



  4. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון, 1921-1865). נולד במז'יבוז' למשפחת רבנים חסידיים. למד בישיבת וולוז'ין. פרסם מאמרים וסיפורים ב"השילוח" וב"המליץ" משנת 1887. יצא לרכוש השכלה בגרמניה. קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת ברן ב-1896. הושפע מן הפילוסופיה הגרמנית של זמנו – ניטשה ושופנהואר. ב-1892 נתפרסם מאמרו "רשות הפרט בעד הרבים", שהכה הדים ובו פרש את השקפתו בדבר שחרור הפרט היהודי מכבלי היהדות ההיסטורית. בציונות ביקש לראות מהפכת תרבות כוללת ומרחיקה לכת, בעוד תפיסת הזרם האידיאולוגי המרכזי בציונות, בהנהגת אחד-העם, נראתה לו שמרנית וקונפורמיסטית מדי. "יהודים אחרונים אנו או ראשונים לגוי חדש…" הכריז ברדיצ'בסקי, ועם זאת, התמסר יותר ויותר לחקר הפולקלור היהודי החסידי ולאוצר האגדה בתלמוד ובמדרשים. הוא חי ויצר בבדידות יחסית ובמצוקה חומרית. אך השפעת כתביו על הנוער הציוני בזמנו היתה רבה.