ינו 042015
 

ההחלטה על כינוס הקונגרס הציוני הראשון נפלה בחוג הקטן שהקיף אותו וכלל את מכס נורדאו, דוד וולפסון, סוחר עצים מקלן, ד"ר מכס בודנהיימר, אף הוא מקלן. ככלי הסברה לקראת הקונגרס ייסד הרצל, בכספו, שבועון בשפה הגרמנית, " Die Welt", שעל שערו כתובה המטרה: "ליצור בית מובטח במשפט העמים בשביל אותם היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להתבולל במקומות מגוריהם הנוכחיים". הגיליון הראשון יצא ב-4 ביוני 1897.

התכנית היתה לכנס את הקונגרס בתחילת אוגוסט, בעיר מינכן, אך נוכח התנגדות מנהיגות הקהילה היהודית שם, הוחלט להעתיק את מקום הקונגרס לבאזל, בשווייץ. ארגון רבני גרמניה פרסם כרוז גינוי חריף כנגד הציונות ותכנית הקונגרס, ועל כך הגיב הרצל במאמר תקיף שהתפרסם ב"די ועלט" תחת הכותרת "רבני המחאה" (Protest rabbiner) בו הוקיע את הרבנים הגרמנים כחנפים המבקשים לרצות קודם כל את העולם החיצון העוין אותם.

הרצל שלח לרוסיה את הסטודנט יהושע בוכמיל (צעיר מרוסיה שלמד בצרפת), כדי להסביר את תכנית הקונגרס ולהבטיח השתתפות חובבי-ציון הרוסים בקונגרס. שליחותו של בוכמיל הוכתרה בהצלחה. אמנם אחד-העם ואנשיו (חברי "בני משה") ניסו להכשיל את שליחותו; אך "הוועד האודיסאי", בהמרצתו של המזכיר ליליינבלום, נענה לו ואף צייד אותו במכתב המלצה אל כל אגודות חובבי-ציון ברחבי רוסיה. בוכמיל ביקר בכשלושים ערים וברוב המקומות נתקבל באהדה ובגילויי נכונות להשתתף בקונגרס.

29 באוגוסט. נפתח הקונגרס הציוני הראשון, באולם הקונצרטים של הקאזינו העירוני בבאזל, במעמד מאות צירים ואורחים וכתבי עיתונות. מספר הצירים נאמד בין 200 ל-250 צירים, מ-24 ארצות, רובם ככולם חובבי-
ציון, ממזרח וממערב. מרובה היה מספר הסטודנטים. כשבעים צירים היו מרוסיה. דיוני הקונגרס נמשכו שלושה ימים. בדברי הפתיחה שלו הכריז הרצל: "אנו רוצים להניח את אבן-הפינה לבית אשר בבוא היום תמצא בו האומה היהודית מקלט". על הציונות אמר כי היא התשובה לאנטישמיות והתשובה למגמות ההתפוררות שאחזו בעם היהודי: "הציונות היא השיבה אל היהדות [אל הזהות היהודית] לפני השיבה אל ארץ היהודים". נורדאו נשא הרצאה בה סקר את מצב היהודים בעולם. הוא הבחין בין צרת היהודים בארצות המצוקה, במזרח-אירופה ובמקומות אחרים, בהם חיים הרוב המכריע של יהודי העולם, שצרתם היא ממשית, גופנית, לבין צרת היהודים בארצות המערב שצרתם היא מוסרית. הם יהודים תלושים – הן מסביבתם היהודית הקודמת והן מסביבתם האזרחית החדשה. הפתרון הציוני הוא על כן רלבנטי גם להם. בדיונים הערים בקונגרס ניכרו הבדלי ההשקפה בין חובבי-ציון הישנים לבין הציונים החדשים. אלה גרסו המשך העבודה המעשית בארץ-ישראל בכל התנאים, ואלה גרסו התרכזות בפעולה מדינית שתכשיר ותבטיח את הפעולה ההתיישבותית בעתיד. תכנית באזל נתנה ביטוי לשתי התפיסות. הצירים השלימו גם עם הריכוך שחל בניסוח המטרה: במקום מדינה (Staat) – בית או מקלט (Heimstätte); במקום "משפט העמים" (völkerrechtlich)  – "משפט גלוי" (öffentlich-rechtlich). עמעום הגדרת המטרה הוסבר בצורך להרגיע את התורכים. הרצל ניסח את העיקרון הטקטי שעתיד היה לאפיין במידה רבה את הדיפלומטיה הציונית לאורך ימים: "כולנו יודעים מה שדרוש לנו ואין צורך לפתוח בויכוח על המובן מאליו. – – – ההבדל בשאיפותינו היום לעומת הקודמות הוא בזה, שהננו מעדיפים מעתה את המשפט על הסובלנות. אל נא תכבידו על ההנהלה את תפקידה על ידי ביטוי שהוא מדויק אולי יותר מדי בשביל הדבר שאתם הוגים בו".

תכנית באזל, שאושרה בתשואות רמות של באי הקונגרס, זה היה נוסחה:

הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית בארץ-ישראל מובטח על פי המשפט הפומבי. לשם השגת מטרה זו מתכוון הקונגרס לנקוט אמצעים אלה:

א.       יישובה התכליתי של ארץ-ישראל על ידי עובדי אדמה, בעלי מלאכה ואנשי מסחר;

ב.       ארגון היהדות כולה וליכודה על ידי מפעלים יעילים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ;

ג.        הגברת הרגש הלאומי היהודי וההכרה הלאומית היהודית;

ד.       פעולות הכנה כדי להשיג את הסכמות הממשלות, שיש צורך בהן כדי להגיע אל מטרת הציונות.

 

ביומנו רשם הרצל ב-3 בספטמבר: "אם אצמצם את קונגרס באזל באמרה אחת – שמתוך זהירות לא אשמיע אותה בפומבי – הרי היא זו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".

לבד מן הערך הסמלי ולמשמעות העצומה שנודעו לקונגרס הציוני הראשון, כגילוי נועז של ההתעוררות הלאומית היהודית – חשיבות מעשית גדולה יותר אולי נודעה לעובדה שעל פי החלטות הקונגרס נוסדה ההסתדרות הציונית והוקמו מוסדותיה. הקונגרס יהיה הגוף העליון והריבוני של התנועה. הוא יתכנס מדי שנה. הצירים ייבחרו מקרב שוקלי ה"שקל" (שערכו שונה מארץ לארץ). כל אגודה ציונית שמספר חבריה עולה על 100 זכאית לשלוח 2 צירים. בפרק הזמן שבין קונגרס לקונגרס הפיקוח על ביצוע החלטות הקונגרס יהיה בידי ועד-פועל גדול (Grosses Actions-Comité) ובו 23 חברים, המייצגים את האגודות או ההסתדרויות הארציות ("לאנדסמאנשאפטים") המאוגדות בהסתדרות הציונית העולמית. הניהול השוטף של ענייני התנועה יהיה בידי הנהלה מצומצמת של 5 חברים, שייבחרו מתוך הוועד-הפועל הגדול. מקום מושבם יהיה בווינה. הרצל נבחר כנשיא התנועה, אף כי בתקנון ההסתדרות הציונית לא נזכר מוסד הנשיאות.

הקונגרס החליט גם על הקמת שני מכשירים כספיים של ההסתדרות – בנק להתיישבות ("אוצר התיישבות היהודים" ו"קרן קיימת" לאומית, על פי הצעתו של פרופ' צבי הרמן שפירא, שכספיה יוקדשו לרכישת אדמות בארץ-ישראל.

ערכים אישיים
  1. דוד וולפסון (1914-1856). נולד בליטא. קיבל חינוך תורני. עבר לקלן ועשה שם את הונו בסחר עצים. בהשפעת ידידו מכס בודנהיימר הצטרף לחובבי-ציון. עם הופעת הרצל הצטרף אליו והפך עוזרו ויועצו הקרוב. היה מדריכו של הרצל בכל הקשור במסורת היהודית, שהיתה זרה להרצל. על פי הצעתו נקבעו צבעי תכלת לבן (צבעי הטלית) בדגל הלאומי והונהג ה"שקל" הציוני. הוא ריכז את המוסדות הפיננסיים של הציונות ועמד בראש "אוצר ההתיישבות היהודית". ליווה את הרצל במסע לארץ-ישראל ב-1898 כדי להיפגש שם עם הקיסר הגרמני. יחסים אמיצים שררו בינו לבין הרצל וזה מינה אותו לשמש אפוטרופוס על ילדיו. וולפסון דחה את ההצעה לקבל עליו את הנשיאות לאחר מותו של הרצל. על כן נקבעה הנהגה של שלושה – וולפסון, נורדאו ואוטו וארבורג; אך וולפסון נבחר כיו"ר הוועד-הפועל הציוני. בתפקידו זה ריכז בידיו את הפעילות הציונית והוכר כנשיא השני של ההסתדרות הציונית. הוא השתדל לשמור על מורשתו המדינית של הרצל, אך נאלץ להתפשר עם האסכולה המעשית בציונות, שהיוותה אופוזיציה מתמדת. הוא החזיק ברסן המנהיגות ביד רמה, אך לא נהנה מן המעמד שהיה להרצל. בשל מצב בריאותו הרעוע התפטר ב-1911 ובמקומו בא אוטו וארבורג.



  2. מכס איזידור בודנהיימר (1940-1865). נולד בשטוטגארט. למד משפטים בקלן. ייסד בקלן, ביחד עם דוד וולפסון, אגודה של חובבי-ציון, שלימים שימשה גרעין להסתדרות ציוני גרמניה. עם הופעת הרצל הצטרפו וולפסון ובודנהיימר להרצל וסייעו לו בארגון הקונגרס הציוני הראשון ובהקמת ההסתדרות הציונית העולמית. היה בין מעצבי תכנית באזל. ליווה את הרצל במסעו לארץ-ישראל ב-1898, כדי להיפגש שם עם הקיסר הגרמני. שימש כמנהלה של הקרן-הקיימת-לישראל בשנים 1914-1907 וחבר הוועד-הפועל הציוני עד 1921. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם העתקת המנהיגות לוייצמן וללונדון, נדחק בודנהיימר ממרכז הבמה הציונית. בסוף שנות העשרים הצטרף לתנועה הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי, אך פרש ממנה ב-1934, כאשר זו פרשה מן ההסתדרות הציונית . ב-1935 עלה לארץ והשתקע בירושלים.



  3. אוטו וארבורג (1938-1859). נולד בהמבורג למשפחת בנקאים מתבוללת. השתלם בבוטניקה. ערך מסעות מחקר באסיה ובאוסטרליה בשנים 1889-1885. התמנה כפרופסור באוניברסיטת ברלין ב-1892. הצטרף לאגודת חובבי-ציון, "עזרא", בברלין, ב-1894. עם הופעתו של הרצל הצטרף אליו, אף כי תמיד עמד על חשיבות הפעולה המעשית, ההתיישבותית, במקביל לפעולה המדינית, הדיפלומטית. וארבורג תמך בתכניות התיישבות שונות בסביבות ארץ-ישראל – בעיראק, תורכיה, קפריסין – ותמך גם בתכנית אוגנדה (1903). בתקופת נשיאותו של וולפסון ייצג וארבורג את האסכולה המעשית המנוגדת לזו של הרצל ושל יורשו וולפסון. ביזמתו של וארבורג הוקם המשרד הארצישראלי ביפו, בראשותו של ארתור רופין (1908). ב-1911, עם ניצחון הציונים המעשיים, נבחר וארבורג כנשיאה השלישי של ההסתדרות הציונית. בזמן מלחמת העולם הראשונה שותקה פעילות המרכז הציוני בברלין. לאחר המלחמה עבר המרכז ללונדון והמנהיגות בפועל עברה לידי חיים וייצמן. וארבורג הסתגל לתמורות האלה בקור-רוח. הוא סייע לוייצמן בשיקום ההסתדרות הציונית ומוסדותיה וחזר לפעילות מדעית. שנות חייו האחרונות עברו עליו בבידוד, רתוק למיטת חוליו, בצל המשטר הנאצי.



  4. הרמן (צבי הירש) שפירא (1898-1840). נולד בליטא. קיבל חינוך תורני ושימש רב וראש ישיבה. בגיל בוגר נמשך ללימוד מדעי הטבע ועבר לברלין. כאן למד מתמטיקה; אך בהעדר אמצעים, נאלץ להפסיק את לימודיו ולחזור לרוסיה. לאחר שחסך כסף ללימודים, חזר לגרמניה והשלים את לימודיו בהיידלברג בהיותו בן 40. הוא מונה כמרצה באוניברסיטת היידלברג, וב-1887 מונה כפרופסור. שפירא הצטרף לחובבי-ציון כבר במאורעות 1881. היה בין הראשונים שחיזקו את ידו של פינסקר ותמכו במנהיגותו. במכתב שפרסם ב"המליץ" ב-1882 הטיף לסינתזה בין היהדות המסורתית לבין הציונות החילונית וקרא להקמת אוניברסיטה יהודית בארץ-ישראל, שבה תתגשם הסינתיזה בין לימודי קודש ללימודי חול ומדעים. שפירא התאכזב מן הקיפאון שאחז בתנועת חובבי-ציון ושקע בפעילותו האקדמית. הופעת הרצל עוררה בו תחילה הסתייגות; אך יזמת הקונגרס הציוני הלהיבה וסחפה אותו. הוא היה בין מנסחי "תכנית באזל" והעלה בקונגרס את הצעתו להקים אוניברסיטה יהודית ואת ההצעה להקים קרן-קיימת לרכישת אדמות בארץ-ישראל, שתישארנה רכוש הלאום ולא תעבורנה לידים פרטיות. הצעה זו התקבלה, אף כי הקמת הקרן-הקיימת לישראל השתהתה עד כינוס הקונגרס הציוני החמישי, ב-1901, שלוש שנים לאחר מותו של שפירא.