ינו 042015
 

לרגל כינוס ועידה בינלאומית של הרופאים במוסקבה השעתה משטרת העיר את המצוד אחר שוהים בלתי חוקיים יהודיים במסגרת המדיניות המיועדת לצמצם עוד יותר את מספר היהודים החיים בעיר.  

על פי מפקד האוכלוסין הכללי היה מספר היהודים ברוסיה – 5,189,401. למעלה מ-3.5 מיליון ישבו ב-15 הפלכים של תחום המושב; למעלה מ-1.3 מיליון ישבו ב-10 הפלכים של ממלכת פולין. למעלה מ-300,000 ישבו בפלכים הפנימיים של רוסיה, בכלל זה קווקז וסיביר. 39% עסקו במסחר, 46% בתעשייה, במלאכה ובפקידות, 5% במקצועות חופשיים (משפטנים, רופאים), 3% בחקלאות, 1% בצבא, 6% חסרי עיסוק קבוע.

משרד המשפטים פעל להגבלת מספר היהודים המקבלים הסמכה כעורכי-דין. ועדה ממשלתית שדנה בהצבת מכסה להסמכת עורכי-דין יהודיים קבעה בין השאר, כי בקבלת יהודים לשורות המקצוע יש לשים לב "להשקפות המתנגדות למוסר הנוצרי הטבועות בעם היהודי". בשנים אלה ירד שיעור עורכי-הדין היהודיים מ-15% ל-9% מכלל עורכי-הדין בממלכה.

תופעת הפוגרומים התחדשה. בעיירה שפולה בחבל קיוב ובעיירה קאנטאקוזינקה פרצו פוגרומים. המוני איכרים שבאו למקום הרסו ובזזו את חנויות היהודים. לא היו אבדות בנפש.

ספטמבר. בוילנה התקיימה ועידה חשאית ראשונה של נציגי ארגון הפועלים היהודיים החדש "אלגעמיינר אידישער ארבייטער-בונד אין ליטא פוילין אונד רוסלאנד" – ה"בונד". היתה משמעות סמלית לעובדה שה"בונד" קם כמעט בעת ובעונה אחת עם ההסתדרות הציונית ולמן הרגע הראשון שתי התנועות האלה נאבקו זו בזו בחירוק שיניים, כשהאחת מייצגת את האתוס והפאתוס הלאומי והשנייה את האתוס והפאתוס הסוציאליסטי המפעמים בעם היהודי המתעורר בתחום המושב. ה"בונד" הצטרף אל המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכל-רוסית, בהנהגתו של לנין, משזו קמה ב-1898. הוא הוכר כחטיבה אוטונומית המייצגת את האינטרסים המיוחדים של הפועלים היהודיים. הבונד עצמו סבל מ"פיצול אישיות" פנימי, כשהוא מתנדנד בין נטייתו הסוציאליסטית, כחלק מן המאבק הגדול של מעמד הפועלים העולמי, לבין נטייתו הלאומית, כמבטא ומייצג את הבעיה ואת הזהות היהודית המיוחדת, שבעטיה סובלים הפועלים היהודיים מאפליה קשה גם מצד עמיתיהם הפועלים הרוסים. מנהיגי הבונד ניסו תחילה לצמצם את משמעות הפן הלאומי של התנועה במרכיב השפה בלבד, שהיא האידיש כשפה העממית של היהודים. בוועידה השלישית של הבונד, ב-1899, בקובנה, נדחתה ההצעה לתבוע הכרה בזכויות הלאומיות של העם היהודי; אך בוועידתו הרביעית, שהתקיימה ב-1901, כבר כלל הבונד במצע שלו את הקביעה כי "המושג אומה חל גם על העם היהודי". מגמה זו הגבירה את ההתקפות על הבונד בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, כשראשי התוקפים הם דוברים יהודים, כמו יולי ,מרטוב ולב טרוצקי, שתמכו בעמדתו של לנין כי אין מקום עוד ללאומיות יהודית, והבונד בנטייתו הלאומית אינו טוב מן הציונות.

ערכים אישיים
  1. יוליוס מרטוב (יולי אוסיפוביץ' צדרבוים, 1923-1873). נכדו של אלכסנדר צדרבוים (אר"ז), שהיה מייסדו ועורכו של "המליץ". נולד בקושטא (אביו שירת שם כנציג של חברת ספנות רוסית). כסטודנט בס"ט פטרבורג נמשך לחוגים היהודים המהפכניים, שלימים ייסדו את ה"בונד". ב-1895 ייסד ביחד עם לנין את גרעין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. ב-1896 נאסר והוגלה לסיביר. לאחר שחרורו הצטרף אל לנין בלונדון, שם ייסדו וערכו את הביטאון "איסקרה". מרטוב שלל את ההתארגנות הנפרדת של הבונד, בטענה כי אין מקום להתארגנות נפרדת של הפרולטריון היהודי. ב-1903 הנהיג את הפלג המנשביקי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתנגד לתפיסה הארגונית של לנין הגורסת קיום מפלגה מצומצמת הנשענת על קאדר מחתרתי של מהפכנים מסורים. מרטוב והמנשביקים גרסו תפיסה הפוכה של מפלגת המונים. במאבק זה היתה ידם של המנשיביקים על התחתונה והם נדחקו החוצה. לאחר כישלון מהפכת 1905, יצא מרטוב לגלות ושהה בפריס. במלחמת העולם הראשונה נמנה על מנהיגי תנועת צימרואלד של המפלגות הסוציאליסטיות האירופיות המתנגדות למלחמה. לאחר מהפכת 1917 חזר לרוסיה. מאמציו למנוע השתלטות הבולשביקים על המהפכה עלו בתוהו. הוא ניסה לקיים אופוזיציה פעילה למשטר הבולשביקי, אולם המפלגה המנשביקית הוצאה אל מחוץ לחוק. הוא הורשה לצאת את רוסיה ב-1920, השתקע בברלין ומשם ניהל את פעולות המנשביקים בגולה, עד פטירתו.



  2. לב דוידוביץ טרוצקי (ברונשטין, 1940-1879). נולד באוקראינה. בן לאיכר יהודי. למד מתמטיקה באודסה, אך זנח את לימודיו והתמסר לפעילות מהפכנית. הצטרף למפלגתו של לנין ב-1896. נאסר והוגלה לסיביר. ברח לאנגליה והצטרף לחבורת הגולים שהתקבצה סביב לנין והביטאון "איסקרה". בעימות בין המנשביקים והבולשביקים ב-1903 צידד במנשביקים. אחר כך שמר על עמדה עצמאית בין שני הפלגים. חזר לרוסיה במהפכת 1905 ועמד בראש הסובייט (מועצת הפועלים) של ס"ט פטרבורג. נאסר והוגלה שוב לסיביר. שוב נמלט והגיע ללונדון (1907). עבר משם לווינה ושימש כאן ככתב-חוץ של עיתון רוסי ליברלי. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה עבר לשוויץ ומשם לפריס ועסק בתעמולה אנטי-מלחמתית. גורש מצרפת ועבר לארצות-הברית. עם מהפכת מרס 1917 חזר לרוסיה והתקבל בהתלהבות על ידי חבריו המהפכניים.הצטרף ללנין ונבחר למועצה המרכזית של המפלגה הבולשביקית. תמך בלנין בהצבעה הגורלית על ההחלטה לתפוס את השלטון בכוח. עמד בראש הפעולות הצבאיות של ההפיכה הבולשביקית והיה שני ללנין בהירארכיה של המשטר הבולשביקי. נתמנה שר החוץ בממשלתו של לנין וניהל את המשא-ומתן להפסקת המלחמה עם גרמניה. לא היה מסוגל לקבל החלטה על ויתורים טריטוריאליים תמורת שלום והציע במקום זה נוסחה "לא מלחמה ולא שלום"; אך לנין הריאליסט הכריע לצד הוויתור, למרות התנגדותו של טרוצקי. לאחר תבוסתה של גרמניה חזרה רוסיה והשתלטה על השטחים שנלקחו ממנה. טרוצקי קיבל עליו את ארגון הצבא האדום וניהל את המלחמה בכוחות האנטי-מהפכניים, מתוך הרכבת המשוריינת המפורסמת שלו. בכל הוויכוחים והלבטים שאפיינו את השנים הראשונות להתבססות המשטר הבולשביקי, נקט טרוצקי בקו קשוח וצידד בדיכוי ברוטלי של כל גילוי של התנגדות לדיקטטורה הבולשביקית. טרוצקי היה דובר התפיסה שגרסה כי יש לייצא את המהפכה אל ארצות אירופה. המהפכה אל לה להיעצר. היא חייבת לנוע ללא הרף. לאחר מות לנין ב- 1924, נפתח המאבק הפנימי בין סטלין לטרוצקי על המנהיגות. התנהגותו האקסצנטרית של טרוצקי, עמדותיו הקיצוניות ובעיקר התעקשותו על עקרון "המהפכה המתמדת" הרחיקו מעליו את רוב המנהיגים הוותיקים של המהפכה. אלה העבירו תמיכתם לסטלין, שדגל בעיקרון "סוציאליזם בארץ אחת". ב-1925 הוכרח טרוצקי להתפטר מתפקידו כשר המלחמה. ב-1926 הודח מן הפוליטביורו. ב-1927 סולק מן המפלגה הקומוניסטית. ב-1928 הואשם בפעילות אנטי-מהפכנית והוגלה לטורקסטן. הוא המשיך בפעילותו האופוזיציונית וגורש לתורכיה עם משפחתו. גם כגולה המשיך טרוצקי בפעילות אנטי-סטליניסטית נמרצת. ב-1936 עבר לנורבגיה; אך על רקע משפטי הטיהור במוסקבה שבהם הוקע שמו כמתכנן הראשי של "הקשר נגד המהפכה ונגד סטלין" עבר למקסיקו. כאן השיגה אותו ידם של שליחי סטלין. הוא נרצח בביתו, במקסיקו סיטי.