ינו 042015
 

28 באוגוסט. הקונגרס הציוני השני התכנס בבאזל, בהשתתפות 385 צירים, 530 אורחים, כ-150 עיתונאים. בין הצירים היו גם 15 רבנים אורתודוכסים. בשנה שחלפה מאז הקונגרס הראשון רחש בעיקר השטח הרוסי בפעילות ארגונית ורעיונית. שם נמשכו הוויכוחים הלוהטים בין "המדיניים" ו"המעשיים", ובינם לבין "הרוחניים". אחד-העם התמיד בביקורתו הקטלנית על הציונות המדינית, "המערבית", והזהיר מפני ההיגררות אחרי מקסם השווא של הרצל. הכל האזינו לו ורחשו לו כבוד, אך לא הושפעו מדבריו ולא איבדו מהתלהבותם.

הרצל, בדברי הפתיחה שלו, העמיד שני עניינים במרכז דיוני הקונגרס – הצורך בכיבוש הקהילות והצורך בקידום הבנק הציוני. סיסמת "כיבוש הקהילות" עלתה על רקע גילויי ההתנגדות הקשה לציונות מצד ההנהגות היהודיות המסורתיות, במזרח-אירופה ובמערב. עניין הבנק, עליו החליט הקונגרס הציוני הראשון, נתקל בקשיי ביצוע. הון המניות שנדרש לפתיחת הבנק היה שני מיליון ליש"ט, אך עד לכינוס הקונגרס השני לא גוייסו יותר מ-7% מן ההון הנדרש.

בשאלת ההתיישבות בארץ-ישראל החליט הקונגרס כי זו אינה צריכה להתנהל באופן אקראי, כי אם על פי תכניתו ובפיקוחו של הקונגרס, ובהתאם לרישיון שיינתן מראש על ידי הממשלה התורכית. בשאלת התרבות דחה הקונגרס את דרישת הצירים הרבנים להפקיד את ענייני החינוך והתרבות בידי האורתודוכסיה. הקונגרס קבע כי "הציונות שמה לה למטרה להשיב לתחייה את העם היהודי לא רק במצבו הכלכלי והמדיני, אלא גם במצבו הרוחני. הציונות לא תעשה דבר המתנגד לחוקי הדת היהודית".

אפילו מבקר מחמיר כאחד-העם הגיב בחיוב על החלטות אלה של הקונגרס וכתב: "הקונגרס הזה נראה לי כעין ברית חדשה שנכרתה בלי אומר ודברים בין חיבת-ציון שלנו ובין הציונות המערבית".

בקונגרס הופיעה בפעם הראשונה קבוצה קטנה של צירים שהגדירו עצמם כציונים סוציאליסטים, בהנהגת נחמן סירקין. הופעתם והעמדה שהציגו בקונגרס עוררה רוגז רב בקרב הצירים. והיו שדרשו לסלקם מן הקונגרס.

ערכים אישיים
  1. נחמן סירקין (1924-1868). נולד במוהילב, רוסיה. קיבל חינוך תורני וחילוני. כנער בגימנסיה התחבר ל"חובבי-ציון" ונמשך גם לחוגי הסוציאליסטים המהפכניים. יצא ב-1888 ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה בברלין. שם נמנה על הסטודנטים היהודים מרוסיה שייסדו את "האגודה המדעית היהודית-רוסית". השתתף בקונגרס הציוני הראשון וב-1898 פרסם את חיבורו "השאלה היהודית והמדינה היהודית הסוציאליסטית", שבו פרש את תפיסת הציונות הסוציאליסטית הקונסטרוקטיבית. הציונות אינה יכולה להיות אלא סוציאליסטית, טען סירקין. המדינה היהודית שתקום במזרח התיכון תהיה מדינה צודקת. בקונגרסים הציוניים חולל סירקין לא פעם מהומה בהתקפותיו על החוגים ה"קלריקליים" וה"בורגניים" בציונות ועל מדיניות החיזור של הרצל אחר המשטרים הריאקציוניים באירופה. בפולמוס אוגנדה (1903) תמך סירקין בהרצל. הוא החזיק בעמדה הטריטוריאליסטית גם לאחר שזו ירדה מעל סדר היום הציוני. הוא יסד והנהיג את התנועה הציונית-סוציאליסטית הטריטוריאליסטית (צ"ס). ב-1907 היגר לארצות-הברית. כאן התקרב למפלגת "פועלי-ציון". לאחר מהפכת "התורכים הצעירים" (1908) הגיע למסקנה כי שוב נפתח האופק בפני המפעל הציוני בארץ-ישראל. הוא הצטרף ל"פועלי-ציון" והפך מנהיגה ודוברה הראשי של המפלגה שם. במלחמת העולם הראשונה עמד בראש המאבק להקמת הקונגרס היהודי האמריקני (מול התנגדות מנהיגי רוב הארגונים היהודיים החשובים באמריקה) והיה בין ראשוני התומכים בתכנית הגדודים העבריים של זאב ז'בוטינסקי (מול התנגדותם של מנהיגי "פועלי-ציון" הארצישראליים, דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, שגלו לאמריקה). ב-1919 השתתף במשלחת היהודית-אמריקנית לוועידת השלום בפריס. כיהן כיו"ר הכנס העולמי של "פועלי-ציון" בשטוקהולם, בו נדונו דרכי הגשמת הציונות-הסוציאליסטית בארץ-ישראל. עמד בראש משלחת הסקר של "פועלי-ציון" לארץ-ישראל. זו ניסחה תכנית להגשמת סוציאליזם קונסטרוקטיבי בארץ-ישראל. סירקין ייצג את התפיסה האידיאליסטית בציונות הסוציאליסטית. הוא כפר בתורת מרקס ובתרגום הבורוכוביסטי שלה. דחה את הגישה הדטרמיניסטית ה"סטיכית" ואת עקרון מלחמת המעמדות. הוא הדגיש את חשיבות המרכיב האידיאי בכל תנועה מהפכנית ובתנועה הציונית בפרט. ייתכן שהשפיע על הלוך מחשבתם של "פועלי-ציון" הארצישראלים, שנפרדו לאטם מן ההשקפה המרקסיסטית-בורוכוביסטית ואימצו את השקפת הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי. סירקין נפטר קודם שהספיק לממש את כוונתו לעלות לארץ.