ינו 052015
 

1 בינואר. יק"א קיבלה לרשותה את ניהול מושבות הברון. אחת הפעולות הראשונות של יק"א היתה ייסוד חוות לימוד חקלאי בסג'רה, להכשרת פועלים חקלאיים מיועדים להתיישבות, בניהולו של חיים מרגלית-קלוואריסקי. בחווה הועסקו חמישים פועלים, ביניהם כמה משפחות של גרי-צדק מרוסיה. יק"א נטלה על עצמה לפתח את ההתיישבות היהודית בגליל התחתון, על בסיס אדמות שנרכשו מסורסוק בסביבות טבריה. בשנים 1902-1901 נוסדו המושבות מסחה (כפר תבור), ימה (יבנאל) ומלחמיה (מנחמיה). במושבות אלה, שהתבססו על גידולי פלחה, הושיבו כמאתים משפחות מזיכרון-יעקב ומושבות אחרות. המתיישבים עברו הכשרה בסג'רה, קיבלו תקציבים לרכישת ציוד חקלאי, לבניית הבתים וצרכי המשק הראשוניים. הם היו במעמד של חוכרים, ששילמו עשירית מן היבול כדמי חכירה. רק לאחר סילוק חובותיהם ליק"א תעבור הבעלות על האדמה לרשותם. שנות ההסתגלות הראשונות היו קשות, כיוון שהאיכרים התרגלו לרמת חיים אחרת ולשיטת התמיכה של משטר הברון. חיכוכים עזים התגלעו בינם לבין קלוואריסקי, שמונה כמנהל מפעל ההתיישבות של יק"א בגליל התחתון; אך בתוך שנים אחדות התאוששו מושבות הגליל התחתון והתבססו.

ערכים אישיים
  1. חיים מרגלית-קלוואריסקי (1947-1868). נולד במחוז סובלקי, פולין, למשפחת בעלי אחוזה. הצטרף בנעוריו לתנועת חיבת-ציון. למד חקלאות במונפלייה, צרפת. עלה לארץ ב-1895. שימש כמזכיר "בני-משה" ביפו. לימד בבית-הספר החקלאי במקווה-ישראל. שימש כפקיד הברון במשמר-הירדן. ב-1900 השתלב בהנהלת מפעל ההתיישבות של יק"א בגליל התחתון. ייסד את החווה החקלאית בסג'רה. ב-1906 מונה כמנהל מפעל ההתיישבות של יק"א בגליל התחתון. ב-1913 ניהל ביחד עם נחום סוקולוב משא ומתן עם מנהיגים ערבים בדמשק, כדי להגיע לכלל הבנה בין הערבים לבין הציונים. במלחמת העולם הראשונה ניהל את פעולות יק"א בכל הארץ והיה פעיל בסיוע לעצורים מקרב המתיישבים היהודיים, שנאסרו על ידי השלטונות העותומניים. היה מעורב בהקמת ישובי הפועלים איילת-השחר, תל-חי, מחניים, כפר גלעדי. ב-1920 ניהל משא-ומתן עם נציגים של הממשלה הלאומית של פייסל בדמשק, כדי למנוע התקפה על הישובים היהודיים בגליל העליון. קלווריסקי מונה על ידי יק"א כמנהל ההתיישבות היהודית בכל הגליל. שימש איש הקשר העיקרי אל הגורמים הערביים במרחב. היה חבר בוועד הלאומי עד 1929. בשנים 1927-1923 שימש כראש הלשכה הערבית בהנהלה הציונית. בשנים 1931-1929 עמד בראש הלשכה לענייני ערבים המשותפת להנהלת הסוכנות היהודית ולוועד הלאומי. ב-1926 היה בין מייסדי ברית-שלום והאמין בסיכוי להגיע להסדר שלום עם הערבים בארץ. חילוקי דעות חריפים התגלעו בינו לבין ההנהלה הציונית. הם פסלו את שיטות הפיוס וההידברות שלו עם הערבים (טענו נגדו שנטה לשחד מנהיגים ערבים בשלמונים כדי לקנות את שיתוף הפעולה שלהם) והוא האשים את ההנהלה הציונית בחוסר עניין אמיתי בשלום עם הערבים.