ינו 052015
 

פברואר. שר המשפטים של פרוסיה הודה כי משרדו אינו נוטה לאשר מינוי יהודים כנוטריונים, אף שזה מנוגד לחוקה, והסיבה לכך היא ש"חלק גדול מן הציבור הנוצרי אינו נותן אמון ביהודים". הקהילות היהודיות בערי פרוסיה הגישו מחאה לראש הממשלה בילוב ויהודי ברלין אף קיימו אספת מחאה על הפרה בוטה זו של החוקה, אך הממשל לא הגיב. נימוק זה חזר על עצמו במדינות האחרות של גרמניה, שגם בהן לא אפשרו מינוי יהודים לתפקידי שיפוט. רק בבווריה הונהגה מדיניות אחרת, שעלתה בקנה אחד עם דרישות החוקה האזרחית. עם זאת, אפליה היתה נהוגה גם כאן לגבי משרות בצבא. גם במסגרת החינוך הורגשה המגמה להרחיק יהודים. בגרמניה של גאות האידיאולוגיה הלאומנית-מיליטריסטית נחשבו היהודים יסוד שאין לתת בו אמון.

מרטין פיליפסון, בנו של לודוויג פיליפסון, שבשעתו, במחצית השנייה של המאה ה-19, עמד בראש המאבק לשיווי זכויות היהודים בגרמניה, פרסם כרוז בו קרא לציבור היהודי להשתחרר מן הפחדנות שגרמה לו לטשטש ולהעלים את זהותו ובכך רק סייעה לאנטישמיות להגביר את התקפותיה. יש ליצור ארגון מדיני שינהל את המאבק בכל גילויי האפליה והאנטישמיות, בייחוד אלה הרווחים במוסדות השלטון בגרמניה. כרוז זה התקבל באהדה בציבור היהודי ופתח תהליך שהביא להקמת "איגוד היהודים הגרמנים' (Verband der Deutschen Juden) בשנת 1904. עם זאת, יהודי גרמניה נזהרו מליצור חזית לקידום הייצוג היהודי ברייכסטאג. המאבק הציבורי נשאר בגדר התביעה למימוש הזכויות האזרחיות בכל תחומי החיים בגרמניה. נציגים יהודיים ברייכסטאג או בלאנדטאגים של הפדרציה הגרמנית השתייכו למפלגות הפוליטיות הכלל-גרמניות, בדרך כלל מהמפלגות הליברליות או הסוציאליסטיות. כתוצאה מכך המחאה היהודית על גילויי האפליה בגרמניה לא זכתה לייצוג מספיק במוסדות הפרלמנטריים. בשנים 1907-1903 צלצל בעוז רק קולו של הציר היהודי הסוציאל-דמוקרטי אדוארד ברנשטיין, שתקף בלי חת את המדיניות הדו-פרצופית של השלטונות כלפי היהודים.

בברלין נוסד "ארגון הסעד של יהודי גרמניה" ("עזרה", Hilfsverein der Deutschen Juden), בהנהגתו של פאול נתן, הדמות הפוליטית הבולטת במנהיגות היהודית הגרמנית. הארגון הוקם במתכונת האליאנס של יהודי צרפת, כשהכוונה היא להגיש סיוע לקהילות היהודיות באזורי מצוקה, במזרח-אירופה ובמזרח המוסלמי, בעיקר בתחום החינוך. השלטונות הגרמניים ראו באהדה את פעילותו של "עזרה", כיוון שראו בו סוכן תרבות גרמניה ברחבי העולם. "עזרה" היה פעיל מאד במתן סיוע ליהודי מזרח-אירופה, בייחוד נוכח החמרת מצבם של היהודים שם על רקע הפוגרומים והגברת מדיניות הלחץ על היהודים מצד שלטונות רוסיה ורומניה. ערב מלחמת העולם הראשונה מנה הארגון כ-10,000 חברים.

ערכים אישיים
  1. אדוארד ברנשטיין (1932-1850). נולד בברלין. הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ב-1872. נאלץ לגלות מגרמניה בעקבות החקיקה שיזמה ממשלת ביסמרק ושאסרה על פעילות סוציאליסטית. ברנשטין שהה בציריך ובלונדון וערך ביחד עם המנהיג הסוציאליסטי אוגוסט בבל (August Bebel) את הביטאון "סוציאל-דמוקרט". בתקופה זו גיבש את תפיסתו ה"רביזיוניסטית" הכופרת בניתוח המרקסיסטי החוזה התמוטטות המשטר הקפיטליסטי, אותה פרסם בספר "הנחות הסוציאליזם ותפקידי הסוציאל-דמוקרטיה" (Die Voraussetzungen des Socialismus und die Aufgaben der Socialdemokratie, 1899). ברנשטיין הצביע על כך שבארצות המערב מצליח הפרולטריון לשפר את מצבו הכלכלי ומצטרף אל הבורגנות הזעירה. הישגי הפרולטריון במערב נרכשים באמצעות המשטר הפרלמנטרי בדרך של חקיקה מתקנת. המפלגות הסוציאליסטיות, טען ברנשטיין, צריכות לסגל עצמן למשטרים הדמוקרטיים-פרלמנטריים השוררים במדינות הקפיטליסטיות של המערב. ה"רביזיה" שדרש ברנשטיין במחשבה הסוציאליסטית עוררה עליו את חמת המחנה המרקסיסטי, שתקף אותו בשצף-קצף. ואולם המפלגות הסוציאליסטיות בארצות המערב אימצו את עיקרי משנתו של ברנשטיין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמנה ברנשטיין עם המיעוט שהתמיד בהתנגדותו למלחמה. לאחר המלחמה שימש כציר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ברייכסטאג הגרמני עד 1928. בתקופה זו גילה ברנשטיין עניין גובר בציונות הסוציאליסטית ואף עמד בראש גוף שנקרא "הוועדה של האינטרנציונל הסוציאליסטי למען ארץ-ישראל" (International Socialist Pro-Palestine Committee).



  2. פאול נתן (1927-1857). היה בן חסותו של לודוויג במברגר ומקורב לחוגים הליברליים בפוליטיקה הגרמנית בתקופת ביסמרק. שימש כעורך העיתון הליברלי "די נאציון" (Die Nation) עד 1907. הוא ייסד והנהיג ביד רמה את "ארגון הסעד של יהודי גרמניה ("עזרה"). באמצעות ארגון זה קשר קשרים אמיצים גם עם מנהיגי היהדות באמריקה, שגילו עניין ומעורבות בפעולות הסיוע של "עזרה". הקמת הטכניון בחיפה ב-1913 התאפשרה תודות לתרומה גדולה של הבנקאי יעקב שיף מארצות-הברית, בנוסף לתרומה הבסיסית של יורשי איל התה היהודי-רוסי ויסוצקי. תודות לקשרי החוץ שלו הוכר נתן כדובר של יהדות גרמניה כלפי חוץ. בהשקפת עולמו היה נתן מתנגד חריף לרעיון ההתבדלות הלאומית של היהודים (ציונות בכלל זה). הוא הוא האמין בתוקף כי הבעיה היהודית באה על פתרונה בארצות המערב (גרמניה בראש וראשונה) תודות לשיווי הזכויות האזרחי שהשיגו. נשארה בעיית הגוש היהודי הגדול ברוסיה הצארית, הסובל עדיין מדיכוי ואפליה. בעיה זו תיפתר אף היא עם שינוי המשטר שם. בזמן מלחמת-העולם הראשונה פעל נתן לשכנע את דעת הקהל היהודית בעולם לתמוך במלחמתן של מעצמות המרכז נגד רוסיה ארץ הפוגרומים. אוזן קשבת מצא אצל יהודי ארצות-הברית, עד לכניסת אמריקה למלחמה.