ינו 042015
 

בקרב הדור הצעיר של הצירים מרוסיה שררה אי-נחת מתוצאות הקונגרס הרביעי. הקואליציה שנוצרה בין הרצל והרבנים מנעה דיון והחלטות בנושאי התרבות, שבעיני הצעירים – רובם תומכי אחד-העם – היתה הליבה של הציונות. גם התנהלותו האוטוריטרית של הרצל עוררה רוגז בקרב הצעירים. בקונגרס הציוני הרביעי היו אלה מוצקין ווייצמן שנתנו ביטוי למורת-הרוח כלפי דפוסי המנהיגות של הרצל. בהתייעצויות שהתקיימו בחודש אפריל, במינכן, בהשתתפות סטודנטים ציוניים מערי אירופה המערבית, הוחלט על כינוס ועידה של "הנוער הציוני הדמוקרטי", סמוך לכינוס הקונגרס הציוני החמישי בבאזל.

הרצל שנפגע עמוקות מן הביקורת שחלחלה מכיוון הציונים הרוסיים, כתב ביומנו: "לכשתקום בזמן מן הזמנים מדינת היהודים, ייראה הכל פעוט ומובן מאליו. אך אולי יגלה ההיסטוריון הישר, כי בכל זאת היתה איזו חשיבות לכך שעיתונאי יהודי חסר-אמצעים, במצב השפל ביותר שידע עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמת ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, והגן על דגל זה בקומה זקופה."

מאי. על רקע המשבר הכלכלי ואבטלת הפועלים החקלאיים במושבות בארץ-ישראל, יצאה משלחת מטעם ציוני רוסיה אל הבארון רוטשילד ואל הנהלת יק"א כדי לשכנע אותם להימנע מפיטורי מאות הפועלים בארץ ולגבש תכנית משותפת לריאורגניזציה של יחסי העבודה בארץ. שליחות זו העלתה חרס. הברון אמר לשליחים מרוסיה: "המושבות הן מושבותי, ואעשה בהן כחפצי."

17 במאי. הרצל התקבל לראיון אצל השולטן התורכי, עבדול חמיד, בתיווכו של המזרחן היהודי-הונגרי, פרופ' ארמיניוס ואמברי, ששימש יועץ לעת מצוא אצל השולטן ואף סוכן חשאי של הבריטים. התורכים היתנו את קיום הראיון בכך שלא יועלה בו עניין הציונות. הרצל קיווה להוציא מן השולטן איזו הבעת נכונות עקרונית לאיזו עסקה של סיוע הדדי; אך בסיכומו של דבר הכל נשאר לוט באותו ערפל שבו התנועעה המדיניות התורכית ללא מצפן ברור. נראה היה שהתורכים מעוניינים לשמור על חוט קשר עם היהודים לאיזו קוניוקטורה לא ידועה. זה היה הרושם שנוצר גם מן המגעים הבאים שקיים הרצל עם החצר התורכית, אף ששוב לא הצליח להתקבל אצל השולטן.

דצמבר. שבוע לפני פתיחת הקונגרס, התקיים כנס הצעירים, בהשתתפות עשרות צירים מרוסיה ומארצות המערב, בו הוחלט על הקמת "הפרקציה (הסיעה) הדמוקרטית" בהסתדרות הציונית. הדוברים העיקריים היו וייצמן ומוצקין. מצב הדברים בתנועה מרתיע את מיטב הכוחות בנוער היהודי מלהצטרף לציונות, טענו הדוברים. יש צורך חיוני בדמוקרטיזציה של התנועה ובבלימת השפעתה של הדת. הציונות אינה המשך ישיר של התרבות היהודית הישנה, הכריז מוצקין. אפשר לשאוב צורות מן העבר היהודי, אך בתנאי שיהיה ברור לחלוטין כי אלה צורות בעלות אופי לאומי, ואין להן קשר וזיקה לדת. וכך, על השאלה אם להמשיך בדיוני הוועידה גם בשבת, הוחלט על חודו של קול, ברוב של 19 נגד 18, שלא לקיים ישיבות בשבת, כיוון שהשבת "היא חג לאומי יהודי".

"ועידת הנוער הציוני הדמוקרטי" החליטה על הקמת הפרקציה הדמוקרטית, שדגליה הם דמוקרטיזציה של התנועה, של הקונגרס ושל הבנק הקולוניאלי, שחרור התנועה מן "האופורטוניזם בכיוון הדת", המשך המאבק למען פעולה תרבותית, ביסוס ההתיישבות בארץ-ישראל על יסודות קואופרטיביים. רוב חברי הפרקציה היו מרוסיה, אך הצטרפו אליהם גם צעירים בולטים מארצות המערב, כמו מרטין בובר וברתולד פייבל.

26 בדצמבר. הקונגרס הציוני החמישי התכנס בבאזל בהשתתפות 278 צירים. הקונגרס נדחה לחודשי החורף על פי דרישת הציונים הרוסים. בקרב הצירים הרוסיים נחשף המתח בין הצעירים שהתארגנו כ"פרקציה דמוקרטית" לבין הוותיקים, בהנהגת אוסישקין. חברי הפרקציה דרשו להביא לידי הכרעה את שאלת התרבות, שנדחתה מקונגרס לקונגרס. הרצל הצליח שוב להוריד את ההצעה מסדר היום וחברי הפרקציה עזבו את האולם, במחאה. הרצל העמיד בסופו של דבר להצבעה את ההצעות בשאלת התרבות להצבעה ואלה התקבלו. חברי הפרקציה השיגו את מבוקשם. החלטת הקונגרס אמרה: "הקונגרס מבהיר שהוא רואה במושג תרבות את החינוך הלאומי של עם ישראל, ואת העבודה הזאת הוא חושב לסעיף חשוב של התכנית הציונית ומטיל אותה כחובה על כל ציוני". הקונגרס קיבל גם החלטה על ייסוד הקרן-הקיימת לישראל, בהמשך להחלטה עקרונית של הקונגרס הרביעי. כן התקבלה ההצעה לקיים קונגרסים רק אחת לשנתיים.

ערכים אישיים
  1. ארמיניוס ואמברי (1913-1832). נולד בהונגריה. פיסח מלידה. רכש לו שליטה מוחלטת בשפות רבות, ובעיקר בשפות המזרח – עברית, פרסית, תורכית. נטל על עצמו לחשוף את מוצאם של השבטים המגיארים (ההונגרים). עבר לקושטא, התאסלם שם ונכנס לשירות הממשלה התורכית. שימש כמזכירו של שר-החוץ התורכי. חיבר מילון גרמני-תורכי ופרסם מחקרים שונים על שפות המזרח. בשנת 1863 יצא למסע ארוך ומסוכן שנמשך שנתיים, דרך המדבר הטורקמני, פרס, בוכרה, סמרקנד וחזרה לקושטא, כשהוא מחופש כדרוויש סוני. הוא היה האירופי הראשון שהצליח לעבור באיזורים אלה ולחקור אותם. פרסום רשמי מסעו עורר עניין בכל רחבי העולם. ואמברי החל פועל בשירותה של בריטניה. עם שובו לאירופה המיר את דתו לנוצרית-פרוטסטנטית וקיבל קתדרה ללימודי המזרח באוניברסיטת בודפסט. במשרה זו החזיק קרוב לשלושים שנה. הוא שמר על קשריו הטובים עם "השער העליון" בקושטא והיה מוכן להעמיד קשרים אלה לשירותה של הציונות. ההנהגה הציונית המשיכה להיוועץ בואמברי גם לאחר פטירתו של הרצל. ואמברי פרסם מחקרים אתנוגרפיים ופוליטיים רבים על המזרח הקרוב ועל "הבעיה המזרחית". בין תרומותיו המדעיות – גילוי הקרבה האתנית בין הטורקים והמגיארים.



  2. ליאו מוצקין (1933-1867). נולד בסביבות קיוב. קיבל חינוך תורני וחילוני. הצטיין במתמטיקה ונשלח ללימודים בברלין. כאן התרועע עם סטודנטים יהודים אחרים שנתפסו לציונות והיה בין מייסדי "האגודה האקדמית היהודית-רוסית", ביחד עם ויקטור יעקבסון, שמריהו לוין, נחמן סירקין. מוצקין נשאב אל הפעילות הציונית ולא השלים את לימודיו מעולם. עם הופעת הרצל הצטרף בהתלהבות להסתדרות הציונית. בקונגרס הציוני הראשון עמד בראש המתנגדים למיתון הגדרת המטרה המדינית של הציונות. הוא נשלח להכין סקר על מצב ההתיישבות בארץ, שאותו הגיש לקונגרס הציוני השני. בסקר מתח ביקורת על משטר הברון בארץ ותמך בקו של הרצל הגורס הסכם מדיני מוקדם עם השלטון העותמני. היה בין מייסדי הפרקציה הדמוקרטית ודבריה הראשיים בקונגרס הציוני החמישי. לאחר מותו של הרצל פעל במשרד הציוני בברלין והיה אחראי שם על התקשורת הציונית. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר לשמש במשרד הציוני שהוקם בקופנהאגן הנייטרלית, כדי לקשר משם בין ההסתדרויות הציוניות משני עברי המתרס. סמוך לסיום המלחמה פרסם מוצקין את "המניפסט הקופנהאגני", בו קבע כי התביעות הציוניות לאחר המלחמה צריכות להקיף הן את הגשמת התחייה הלאומית בארץ-ישראל והן את השגת זכויות מיעוט לאומי ליהודים במדינות החדשות שיקומו באירופה. בעוד שהמדיניות הציונית, בהנהגתו של וייצמן, התרכזה אך ורק במפעל הציוני בארץ-ישראל, התמסר מוצקין למאבק להשגת הזכויות הלאומיות ליהודים במזרח ובמרכז אירופה. הוא ריכז את הפעילות למען זכויות מיעוט לאומי ממשרד קטן בפאריס תוך שיתוף פעולה עם נציגי מיעוטים לאומיים אחרים באירופה. מוצקין לא זכה לתמיכה ראויה לשמה מצד המערכת הציונית ונשאר מבודד למדי. בסוף ימיו הספיק להשתתף באופן פעיל בהכנות להקמת הקונגרס היהודי העולמי, גוף שעליו חלם ואותו ניסה להגשים כל שנות פעילותו לאחר מלחמת העולם הראשונה.