ינו 042015
 

פברואר. ההכרעה שנפלה בשאלת התרבות בקונגרס הציוני החמישי נתנה דחיפה להתארגנות נגדית של הציבור הדתי בהסתדרות הציונית. כנס של 72 עסקנים דתיים, בווילנה, בהנהגתו של הרב יצחק יעקב ריינס, החליט על ייסוד הסתדרות דתית לאומית בשם "מזרחי" (שם שנוצר מצירוף המלים "מרכז רוחני"). ההסתדרות הדתית נשבעה אמונים לתכנית באזל; אך תבעה מונופולין על עיצוב התרבות והצביון של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. בקול-קורא שיצא מטעם ה"מזרחי" נאמר, כי ציון עשויה לשמש מקלט לא רק לגוף היהודי כי אם גם לנשמת האומה, התורה, שאינה יכולה עוד להתקיים בגולה, בגלל תהליכי החילון והמודרניזציה שחלו בה.

 

במגעים שחודשו בין הרצל והתורכים, בפברואר וביולי, הודיעו התורכים על נכונותם לפתוח שטחים באנטוליה ובארם-נהריים להתיישבות פליטים יהודים, אך בשום פנים לא בארץ-ישראל ולא בגושים גדולים, ובתנאי של קבלת האזרחות העותמנית במלואה. דברים מעין אלה השמיעו התורכים כבר ב-1882. בתמורה אמורים היהודים לסייע בקונסולידציה של חובותיה של תורכיה. כל ניסיונותיו של הרצל לשכנע את הפלוטוקרטים היהודיים בארצות המערב להעמיד לרשותו סכום של 1,500,000 לירות תורכיות, לצורך המשא-ומתן עם התורכים, נסתיימו במפח-נפש. הרצל עצמו היה משוכנע כי אם רק היה הכסף נמצא ברשותו היה משיג מן התורכים את הצ'ארטר המיוחל בארץ-ישראל.

יולי. הרצל הוזמן לאנגליה להעיד בפני ועדת החקירה המלכותית לעניין הגירת הזרים, בתיווכו של ליאופולד גרינברג (1931-1861), איש סודו בלונדון. גרינברג נמנה על חסידיו הראשונים של הרצל באנגליה. בזכות קשריו הטובים עם הפוליטיקאים האנגלים (בעיקר עם ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות רב ההשפעה), יכול היה להגיש להרצל סיוע רב ערך ולהדריך אותו במבוך הפוליטי האנגלי. הלורד נתנאל מאיר רוטשילד היה החבר היהודי היחיד בוועדה והוא התנגד להופעתו של הרצל בפניה. בעיניו לא היה הרצל אלא דמגוג. אך בסדרת פגישות ביניהם, התפוגגה עוינותו של רוטשילד וגם הוא נשבה בקסמו של האיש, עליו אמר: "הוא אולי איש מתלהב, אך אדם גדול". בעדותו לפני הוועדה טען הרצל כי יהודי מזרח-אירופה אינם יכולים להישאר במקומם, ואם המערב אינו יכול או אינו רוצה לקלוט אותם צריך למצוא להם מקום שאליו יוכלו להגר ושם לא ייחשבו זרים. על פי הערכה נכנסו לאנגליה בין 1890 ל-1900 כ-25,000 יהודים.

22 באוגוסט. ציוני רוסיה התכנסו לוועידתם השנייה (היא כונתה "ראשונה" כיוון שזו שקדמה לה, בשנת 1898, היתה בלתי-לגלית וחשאית). היתה זו הפעם הראשונה (והאחרונה) שהמשטר הצארי התיר כינוס כזה מטעם התנועה הציונית. רישיון זה הושג תודות לקשריה של מניה וילבושביץ (שוחט) עם מפקד האוכראנה (המשטרה הפוליטית) במוסקבה, ס.ס. זובאטוב. היתה זו שנה ראשונה שבה לא התקיים קונגרס ציוני, ועובדה זו העניקה דחיפה חזקה ליזמה לקיים ועידה ארצית שנתית בשנים שבהן לא מתקיים קונגרס. בוועידה השתתפו כ-500 צירים ומאות אורחים ועיתונאים. סיקור הוועידה היה נרחב, הן בעיתונות היהודית והן בעיתונות הרוסית. הסתמנו שלושה מחנות בקרב הצירים – ה"מזרחי", הפרקציה הדמוקרטית וה"נייטרלים", שעליהם נמנו רוב הצירים. עיקר הוויכוח ניטש בין הדתיים לבין הצעירים בפרקציה הדמוקרטית סביב שאלת התרבות. אחד-העם, שהוזמן כאורח, נשא את ההרצאה המרכזית בסוגיה זו. הוא טען כי רק הפעילות התרבותית היא הפעילות הממשית במסגרת הציונות ורק מה שנכתב בעברית נכנס בגדר התרבות והספרות הלאומית. ייסוד בית-ספר גבוה אחד בארץ-ישראל יקדם את הציונות יותר ממאה מושבות חקלאיות. הוא הציע להקים הסתדרות נפרדת, בצד ההסתדרות הציונית, שתעסוק רק בקידום התרבות הלאומית. הצעה זו נדחתה על ידי הוועידה. דבריו של אחד-העם עוררו את רוגזם של "מדיניים", של דתיים ושל "מעשיים גם יחד. שאלת התרבות איימה לחולל פילוג ולגרום פרישת הדתיים; אך אחד-העם והרב ריינס הצליחו, עם סיום הוועידה, להגיע לנוסחת פשרה, שצירי הוועידה קיבלוה באנחת רווחה: "הוועידה, ברצותה להגשים את ההחלטה שנתקבלה בקונגרס הציוני בבאזל, ובראותה בטיפוח החינוך הלאומי היהודי חובה של הציונות, ובשים לב לכך שהוועידה רואה כשווי-זכויות את שני הזרמים הקיימים בחינוך העם – הלאומי-מסורתי והלאומי-מתקדם – היא בוחרת שתי ועדות שחברי כל אחת מהן יוצעו על ידי כל אחד משני הזרמים. הוועדות תפעלנה באופן עצמאי ובלתי תלוי אחת בחברתה". החלטה זו משמעה היה שהדתיים מוותרים על תביעתם למונופולין על החינוך היהודי כולו והם מוכנים להסתפק בהבטחת חלקו ועצמאותו של החינוך הדתי במסגרת הציונית.

אוקטובר. יצא לאור ספרו האוטופי של הרצל, "אלטנוילנד", ובו תיאור דמיוני של המציאות בארץ-ישראל עשרים שנה לאחר שהציונים קיבלו צ'רטר מידי התורכים ובנו בארץ חברה חדשה, מפותחת, מודרנית, סובלנית ומשגשגת. בפתח הספר כתב הרצל את המוטו: "אם תרצו, אין זו אגדה".

אחד-העם יצא בביקורת ארסית על ספרו של הרצל. זה חזון המתאים לגויים ולא ליהודים, טען אחד-העם. החברה המתוארת בספר איננה נושאת סממנים לאומיים עבריים. מצדדים שונים יצאו להגנת הרצל, אך חריפה במיוחד היתה תגובתו של מכס נורדאו, שתקף את אחד-העם במלים בוטות, הגדיר אותו כשונא של הציונות וכפטפטן. פולמוס עז התפתח בעיתונות הציונית והיהודית בין תומכי אחד-העם לתומכי נורדאו והרצל. נראה היה שזה ויכוח בין ציוני רוסיה לבין ציוני המערב, שכן נורדאו נקט גם ביטויים של בוז כלפי יהודי מזרח-אירופה והציונים הרוסיים בכלל זה; אולם היו גם בין חסידי אחד-העם, שחשו כי זה ויכוח קטנוני שנגרם בשל אי-יכולתו של אחד-העם לסגל עצמו לממדים החדשים, רחבי האופק, שהעניק הרצל לציונות.

22 באוקטובר. הרצל נפגש עם ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, שעניינו בבעיה היהודית וברעיון הציוני התעורר לאחר הופעתו של הרצל בפני הוועדה המלכותית לעניין המהגרים הזרים.

צ'מברליין נקט גישה עניינית ונועזת; בתגובה לאפשרויות הטריטוריאליות שפרש הרצל בפניו כמתאימות לפתרון הבעיה היהודית ואשר הן בשליטתה של בריטניה, הציע צ'מברליין לבחון את האפשרות של התיישבות יהודית בסביבות אל-עריש, אבל התנה את זה בהסכמתו של לורד קרומר, המושל במצרים. גרינברג יצא למצרים, שם נפגש עם קרומר ועם שר החוץ המצרי ועל בסיס פגישה זו הכין תזכיר ובו הצעה לשלוח משלחת סקר לאזור אל-עריש לבחון את מידת התאמתו להתיישבות יהודית.

 

ערכים אישיים
  1. נתנאל מאיר רוטשילד (Nathaniel Mayer Rothschild, 1840-1915 ). בנו הבכור של ליונל נתן רוטשילד, שהיה היהודי הראשון שנכנס לפרלמנט הבריטי ב-1858, לאחר מאבק ממושך. נתנאל עמד בראש הענף הבריטי של הרוטשילדים ובפועל היה מנהיג הקהילה היהודית באנגליה בזמנו. הוא שימש כאחד המנהלים של הבנק של אנגליה והשתתף בהנהלותיהן של חברות רבות. הוא היה היהודי הראשון שזכה בתואר אצולה בבריטניה. אף שקשר קשרי ידידות עם הרצל, יחסו לציונות נשאר מסויג וביקורתי. כאשר שימש בוועדה המלכותית לעניין המהגרים הזרים, התנגד בתוקף להצעות להגביל את אפשרויות ההגירה לאנגליה.



  2. מניה וילבושביץ-שוחט (1961-1880). נולדה בחבל גרודנו. עזבה את בית אביה בצעירותה והלכה לעבוד בבית-החרושת של אחיה הבכור במינסק, כדי לעמוד מקרוב על מצב הפועלים הרוסים. התקרבה לחוגי המהפכנים היהודיים במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (ס"ר) וב"בונד". נאסרה ב-1899 ובהיותה בכלא נקלעה להשפעתו של ס.ס. זובאטוב, מפקד האוכראנה במוסקבה, ששכנע אותה בדבר אפשרות שיתוף פעולה בין הפועלים הרוסים לבין המשטר הצארי, על בסיס התארגנות טרייד-יוניונית של הפועלים והשגת רפורמות כלכליות-חברתיות מרחיקות לכת בדרך הדרגתית. מניה שוחררה ויסדה ב-1901 את "מפלגת העבודה היהודית העצמאית", שדגלה בהתארגנות של איגודים מקצועיים ותקפה את הפעילות המהפכנית של הס"ר והבונד. פוגרום קישינב וההחמרה שחלה במדיניות המשטר הצארי כלפי היהודים הביאו להתפרקות מפלגתה של מניה. היא נקלעה למשבר חמור ואחיה שלחו אותה לטיול בארץ-ישראל (כל האחים וילבושביץ היו פעילים בתנועה הציונית. זאב היה בין הביל"ויים שעלו ארצה; גדליה היה מחלוצי התעשייה היהודית בארץ וייסד את מפעל היציקה הראשון כאן בשנות ה-90; משה היה אחד מממציאי תהליך ייצור המרגרינה וייסד בארץ ב-1919 את מפעל "שמן"; נחום אף הוא היה מחלוצי התעשייה היהודית בארץ וייסד ב-1903 את בית-החרושת הראשון להפקת שמן, "עתיד", בבן-שמן. אותה שנה השתתף במשלחת הסקר הציונית לאוגנדה). מניה הגיעה לארץ ב-1904 והחליטה להתמסר ליצירת חברה קומוניסטית חקלאית כאן. היא יצאה ב-1907 לאירופה ולארצות-הברית כדי ללמוד מניסיונן של קומונות חקלאיות שם. בשובה לארץ הצטרפה לחברי קבוצת "בר-גיורא", בהנהגת ישראל שוחט, והציעה להם להקים קומונה חקלאית בגליל. בהשפעתה התיישבו בסג'רה. מניה וישראל נישאו והיא הצטרפה לאגודת "השומר", שקמה ב-1909 מגרעין "בר-גיורא". במלחמת העולם הראשונה הוגלתה עם בעלה לאנטוליה. היא השתתפה ב-1917 בקונגרס "פועלי-ציון" שהתקיים בשטוקהולם. במאורעות מאי 1921 בתל-אביב-יפו מילאה תפקיד מרכזי בהחשת עזרה ליהודים שנתקעו ביפו. היא השתלבה בפעילות גדוד העבודה ולאחר התפרקות הגדוד התיישבה בכפר-גלעדי. בשנות ה-30 היתה פעילה ב"ליגה לאחווה יהודית-ערבית". ב-1948 הצטרפה למפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) ועסקה בפעילות סוציאלית.