ינו 042015
 

ב-6 באפריל, בעיר הבסרבית קישינב, פרץ הפוגרום שהרעיש את העולם כולו. קדמה לו מערכת הסתה פרועה, בניצוחו של פאוולאקי קרושוואן (Pavolachi Krushevan), עורכו של העיתון האנטישמי "בסאראבטס". השלטונות לא עשו כל מאמץ לבלום את הקריאות לנקמה ולטבח ביהודים, שהואשמו בשחיטת נוצרים לצרכי פולחן הפסח שלהם. בעיר קישינב חיו כחמישים אלף יהודים, בצד כששים אלף נוצרים. הקריאות הגלויות למעשי הרג ביהודים, השמועות על היתר שניתן מטעם השלטונות לפרוע ביהודים, אי התערבות הצבא והמשטרה באירועי היום הראשון לפרעות, שבו התרחשו רק מעשי הרס וביזה של רכוש יהודי – כל אלה הביאו להסלמה קיצונית של ההתקפות על היהודים ביום השני ולרפיון ידים וגילויי התגוננות מועטים ומפוזרים בצד היהודי. מאות פורעים, מזויינים במקלות, בסכינים ובקרדומים פרצו לבתי היהודים ומותתו את קורבנותיהם באכזריות יוצאת דופן. רק עם ערב הגיעה ההוראה לדכא את המהומות.

49 יהודים הומתו בפוגרום קישינב. מאות נפצעו. הנזק לרכוש היה עצום. כחמישית מיהודי העיר איבדו את רכושם ואת בתיהם. בלטה לעין העובדה שעשירי הקהילה היהודית לא נפגעו. הם קנו את הגנת המשטרה מבעוד מועד.

מעורבות הממשלה הרוסית בייזום הפרעות לא הוכחה; אך האדישות והאיטיות בתגובתה הוכיחו כי זו בעצם אינה רואה בשלילה את ההתקפות על היהודים ואלה אולי אף משתלבות יפה במדיניות האנטישמית הכללית. הממשלה הטילה צנזורה חמורה על הפרסומים בעיתונות אודות אירועי קישינב; אולם העיתונות בארצות המערב נתנה מקום נרחב לתיאורי הזוועות למגינת לב הממשל הרוסי. כמה מגדולי הסופרים הרוסים – טולסטוי וקורולנקו – פרסמו גילויי-דעת ובהם זעזוע כבד וגינוי חריף לפשע קישינב.

כבד מכל היה הזעזוע של הציבור היהודי ברוסיה, ובעיקר בקרב החוגים האקטיביסטיים בקרבו – הציונים והסוציאליסטים. רגשי זעם וכלימה הסעירו את הציבור היהודי. מעברים שונים עלתה הקריאה לארגן הגנה עצמית לקראת הפוגרומים הבאים. נחמן סירקין, אב-מייסד של הציונות הסוציאליסטית, כתב בקובץ "דער המון", שיצא לאור בברלין אותה שנה: פרעות קישינב מלמדות אותנו גם זאת, שאין להם ליהודים על מי להישען אלא על כוח ידם הם. – – – חובת היהודים להתנגד בכל מקום ולהזדיין ולצאת בנשק נגד הפורעים. – – – ואם נגזר על הדם שיישפך, מוטב שיישפך במלחמה בראש חוצות מאשר בפשיטת צוואר לטבח בתוך מרתפים.  – – – ובשעה זו, כשהשונא עבר בגלוי לשפיכת דמים, עלינו לקרוא בקול גדול: התאגדו וצאו אל הרחובות בנשק ביד, באקדחים ובפגיונות. צו חיינו הוא, צו כבודנו האנושי והלאומי".

שבועיים לאחר הפוגרומים יצא כרוז מטעם "אגודת סופרים עבריים", שיוזמיו עלומי השם היו אחד-העם, שמעון דובנוב, ח. נ. ביאליק, מ. בן עמי, י. ח. רבניצקי. בכרוז זה נכתב בין השאר: "חרפה היא לחמישה מיליון נפש להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, בלי לנסות כוחם להגן בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם. – – – אורגניזציה תמידית נחוצה לנו בכל מקומות מושבותינו, אשר תעמוד על המשמר ותהיה נכונה תמיד לקדם את פני האויב ברגע הראשון ולאסוף עד מהרה אל מקום הפרעות כל איש אשר כוח בו לעמוד במקום סכנה".

חמישה חודשים אחרי פוגרום קישינב כתב המשורר יעקב כהן את שירו "בריונים" ובו השורה "בדם ואש נפלה יהודה, ובדם ואש יהודה תקום". שורה זו הפכה סיסמת הקרב של ארגוני ההגנה העצמית שקמו לימים מקרב "פועלי ציון" ברחבי רוסיה.

4 ביוני. פנחס דאשבסקי, סטודנט בן 23 בפוליטכניקום של קייב, ציוני וסוציאליסט, יצא לפטרבורג וניסה להתנקש שם בחייו של קרושוואן. הניסיון נכשל. דאשבסקי נתפס, נשפט ונידון לחמש שנות מאסר עם עבודת פרך. מעשהו של דאשבסקי ועמידתו הגאה במשפטו רוממו את הרוחות ברחוב היהודי. שר הפנים פלווה שיגר ב-24 ביוני הוראה חשאית לכל מושלי המחוזות להגביר את הפיקוח והמעקב אחרי פעולות התנועה הציונית, שכן זו מגלה נטייה לחרוג מפעילותה הטבעית הקשורה בארץ-ישראל ומפתחת פעילות לאומית מקומית בדלנית.

7 באוגוסט. הרצל הגיע לרוסיה והתקבל לשני ראיונות אצל שר הפנים, פלווה. יזמה זו של הרצל נתקלה בביקורת רבה מבית, שכן דעת הקהל היהודית ראתה בפלווה אחראי עיקרי לפוגרום בקישינב. השיחות כשלעצמן עלו יפה. פלווה הפקיד בידי הרצל מכתב בו הוא מבטיח את תמיכת הממשלה הרוסית בתנועה הציונית, אם זו לא תעסוק בפיתוח לאומיות יהודית ברוסיה ותדבק במדיניותה המקורית – עידוד הגירה יהודית לארץ-ישראל. הממשלה הרוסית תהיה מוכנה להפעיל את השפעתה על השלטון העותמני להקל על ההגירה היהודית ולסייע בכסף שיילקח מכספי המסים הנגבים מן היהודים ברוסיה.

הרצל נפגש גם עם שר האוצר ויטה, שנחשב הליברלי בשרים הרוסיים. ויטה טען בשיחה זו כי אף שהיהודים מהווים רק 5% מאוכלוסי רוסיה חלקם בתנועות המהפכניות מגיע ל-50%. על פי הערכה, כשליש מאלפי הגולים הפוליטיים בסיביר היו יהודים. עם זאת ויטה הודה כי זו היא אשמת הממשלה, שהרי "מציקים ליהודים יותר מדי". היהודים מעוררים עליהם איבה כי הם שחצנים. וכיוון שהם עניים כל כך, הם גם מלוכלכים ועל כן גם דוחים, הסביר ויטה. הוא הביע ספק באשר לסיכויי הצלחתה של הציונות: הרעיון טוב אך אינו בר-ביצוע.

בדרכו חזרה לווינה, ביקר הרצל בווילנה. שם קידמו אותו המוני יהודים נלהבים כקדם פני מלך. הרצל היה המום מעוצמת הרגשות שעורר ברבבות היהודים שהקיפו אותו; לא פחות מזה הזדעזע נוכח גילויי האלימות מצד השוטרים והקוזקים הרוסיים, שהתאמצו לפזר את ההמונים היהודיים הצובאים על הרצל.

1 בספטמבר. בהומל פרצו התנגשויות בין פורעים, רובם פועלי מסילת-הברזל, לבין קבוצות הגנה עצמית של היהודים. הצבא התערב ופתח באש על המגינים היהודים. הממשלה פרסמה הודעה בה הטילה את האחריות לפרוץ הפוגרום על היהודים. חקירת המאורע ומשפטם של הנאשמים – יהודים שהיו חברי ההגנה העצמית בעיר ופורעים נוצרים – נמשכו למעלה משנה, תוך מאמץ מכוון של בית-הדין לטייח את האירועים הקשים. הסניגוריה נטשה את המשפט במחאה על התנהגות אב בית-הדין. בסופו של דבר יצאו כולם בעונשים קלים. פעילותה של ההגנה העצמית בהומל רוממה מאד את המורל היהודי ברחבי רוסיה. הפעילים העיקריים של ההגנה יצאו מקרב ה"בונד" ומקרב "פועלי-ציון". בראש פלוגת ההגנה של פועלי-ציון בהומל עמד יחזקאל חנקין (1916-1881). הוא וחבורה של 13 מגינים, שנמלטו מזרועה של המשטרה הרוסית, עשו דרכם לארץ-ישראל והיו הקבוצה החלוצית הראשונה שפתחה את העלייה השנייה לארץ.

ערכים אישיים
  1. חיים נחמן ביאליק (1934-1873). נולד בכפר ראדי בפולין. נתייתם מאביו בילדותו. קיבל חינוך תורני. למד שנה בישיבת וולוז'ין (1889). קריאת מאמרי אחד-העם השפיעה עליו עמוקות וזה הפך מורו הגדול בציונות. ב-1891 יצא לאודסה והתקרב לחוג של אחד-העם. התיידד עם יהושע רבניצקי והשניים עתידים היו לשתף פעולה במפעלים תרבותיים רבים. שירו הראשון, "אל הציפור" עורר תשומת לב מיידית. ב-1893 נשא לאשה את מניה אורבוך והתגורר בבית חותנו בקורוסטישב. כאן עסק בסחר עצים, אך המשיך לכתוב. ב-1897 עבר לסוסנוביץ' ועסק שם בהוראה. בתקופה זו כתב את "המתמיד" ואת שירי התוכחה הגדולים שלו. שירים אלה קבעו את מעמדו כמשורר הלאומי של דור התחייה. ב-1900 עבר לאודסה וכאן התגורר ועסק בהוראה ובכתיבה עד יציאתו מרוסיה ב-1921. בשנים הראשונות באודסה כתב את שירי הטבע הגדולים שלו – "זוהר" (1901) ואת האפוס הגדול "מתי מדבר" (1902). כאן יסד, ביחד עם רבניצקי וש. בן-ציון את הוצאת הספרים "מוריה", במטרה להפיק ספרי לימוד בעברית. פוגרום קישינב וההתנהגות הפסיבית של רוב היהודים שם זעזעה את ביאליק עמוקות. הוא נתן ביטוי נוקב לרגשות הזעם והתסכול במשא "עיר ההריגה", שטלטל והניע את קוראיו בעיקר בקרב בני הדור הצעיר במחנה הציוני. ב-1904 ישב ביאליק בוארשה וערך שם את "השילוח". כאן כתב את "הבריכה". בשובו לאודסה ב-1905 כתב את "מגילת האש", הנחשבת כיצירתו המסתורית ביותר של ביאליק, שהיא ספק שיר ענותו הנפשית של המשורר הפרטי, שהפך למשורר האומה, ספק שיר ענותו של דור התחייה הכורע תחת עול מבחנו הגורלי. לאחר "מגילת האש" התכנס ביאליק בשתיקה ארוכה. שיריו הבאים נשאו אופי אישי ומסתגר, אפופים קדרות. במקביל כתב את מחרוזת שירי העם שלו, הצוהלים והקלילים. בתקופה זו, שנמשכה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כתב ביאליק את המסות שלו על מצב התרבות והספרות העברית. הוא ערך ביחד עם רבניצקי את "ספר האגדה" והקדיש יותר ויותר מזמנו לפעילות תרבותית ועסקנית – ייסוד הוצאת "דביר", ייסוד האוניברסיטה העברית. ב-1921, בהשתדלותו של הסופר מקסים גורקי, הותר לביאליק לצאת את רוסיה. הוא עבר לברלין וב-1924 עלה לארץ והשתקע בתל-אביב. כאן חי ופעל עד מותו.
    ביאליק נחשב גדול המשוררים העבריים בעת החדשה. הוא הרחיב את אופקיה של השירה העברית ושחרר אותה סופית מכבלי השפה המליצית של דור ההשכלה. הוא העלה את השירה העברית לשיא חדש, שלא ידעה כמוהו מאז תור הזהב בספרד. והוא היה המבטא הגדול של דור התחייה הלאומית, דור הציונות.



  2. שאול טשרניחובסקי (1943-1875). נולד במיכאילובקה. קיבל חינוך תורני ומשכיל. בגיל 14 עבר לאודסה להשלים שם את לימודיו. הוא התקרב שם לחוגים הציוניים ולחוג הספרות העברית הצעירה. למד כמה שפות וקרא הרבה בשירה ובספרות הקלסית – הרוסית, הגרמנית והאנגלית. קריאה זו הטביעה חותמה על שירתו מראשיתה. ניכר בו מיד, כבר בספר שיריו הראשון, "חזיונות ומנגינות" (1898), שהוא משוחרר מלבטי בני דורו ונפתוליהם עם השפה העברית ועם המסורת היהודית. משלא התקבל לאוניברסיטה רוסית, עבר טשרניחובסקי להיידלברג ולמד שם רפואה. הוא השלים את לימודיו בלוזאן ב-1905. בתקופה זו הושפע משירת גתה ומכתבי ניטשה. כתב בלדות על דמויות טרגיות בהיסטוריה היהודית, אידיליות הנובעות מזיכרונות ימי ילדותו, פואמות רומנטיות על האהבה ועל הטבע, שירי הגות וביקורת על היחס בין היהדות שנחנטה לבין התרבות ההלנית שוחרת היופי. כתום לימודיו חזר טשרניחובסקי לרוסיה. כאן נדד ממקום למקום בחיפוש אחר משרה. ב-1910 השתקע בס"ט פטרבורג. לאחר המלחמה והמהפכה עבר לאודסה. ב-1922 יצא את רוסיה. בתקופה זו כתב את תרגומי המופת שלו – "איליאדה" ו"שירת היאוואתה". בשנים 1931-1922 התגורר טשרניחובסקי בברלין, כיוון שלא הצליח להשיג משרת רופא בארץ-ישראל. כמה משיריו הציוניים הבולטים נכתבו בתקופה זו של ניתוק מן הארץ. ב-1931 נתאפשרה עלייתו לארץ לאחר שהוצע לו לערוך את "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע". עם סיום עבודתו התמנה כרופא ברשת החינוך של תל-אביב. ב-1936 התקשר עם הוצאת שוקן ועבר לירושלים, שם גר עד מותו. בתקופה זו ליווה בשירתו את מאבקו של הישוב מול הערבים ומול הבריטים. טשרניחובסקי נטה לקו לאומי מקסימליסטי וזה קיבל ביטוי בספרי שיריו האחרונים – "ראי אדמה", ו"כוכבי שמים רחוקים". ועם זה, המשיכה אל העולם ההלניסטי, האלילי, עם אידיאל היופי והטבע שלו, מעולם לא התפוגגה בשירתו של טשרניחובסקי.