ינו 042015
 

ינואר. משלחת סקר, בראשות המהנדס והגיאולוג ליאופולד קסלר, ציוני מדרום-אפריקה, יצאה למצרים והשלימה את חקירתה תוך זמן קצר. הוועדה קבעה כי ניתן יהיה ליישב מספר מוגבל של אנשים בצפון חצי-האי סיני, אם תובטח אספקת מים לכאן מן הנילוס במצרים, בצינורות שיונחו מתחת לתעלת סואץ. קרומר והממשלה המצרית הביעו התנגדות נחרצת לרעיון העברת המים והתכנית כולה ירדה מעל הפרק, לאכזבתו הרבה של הרצל.

מאי. בעקבות פוגרום קישינב, ביקש הרצל מגרינברג לחדש את מגעיו עם צ'מברליין בעניין התוכניות ליישב יהודים בקפריסין או באל-עריש. גרינברג נפגש עם צ'מברליין ב-20 במאי וזה העלה את האפשרות להתיישבות יהודית באפריקה המזרחית. בשעתו הוזכרה אפשרות זו בשיחות עם הרצל, אך זה דחה אותה אז על הסף. באישורו של הרצל הכין גרינברג טיוטת צ'רטר לחברת התיישבות יהודית באפריקה המזרחית (אוגנדה). הרצל העביר את הטיוטה לעיון חברי הוועד-הפועל המצומצם.

ב-14 באוגוסט, סמוך לכינוס הקונגרס הציוני השישי, אישר משרד החוץ הבריטי את קבלת התכנית להתיישבות יהודית, בשטח אדמה מתאים, באפריקה המזרחית, עם אוטונומיה מוגבלת, בחסות בריטניה. הרצל שהה אותה שעה ברוסיה, שם נשא ונתן עם שר הפנים פון פלווה ועם שר האוצר ויטה על שיפור מצב היהודים ומתן רישיון לפעילות הציונית ברוסיה.

הקונגרס הציוני השישי נפתח ב-23 באוגוסט ונמשך חמישה ימים. השתתפו בו כ-600 צירים. בנאום הפתיחה הציג הרצל את הצעתה של ממשלת בריטניה. "אין זו ציון ולא תהיה ציון לעולם. אין זו אלא עזרה על ידי התיישבות; אבל יש לשים לב לכך, כי זוהי עזרה על יסודות לאומיים ומדיניים. – – – אין זו ולא תהיה אלא פעולה לשעת חירום". בתום היום, רק לאחר שהתכנסו הצירים בהתוועדויותיהם הארציות ועיכלו את משמעות הודעתו של הרצל, החלו רעמי הביקורת מתגלגלים. נורדאו, ביום השני, יצא להגנת הצעת אוגנדה, אף שהכל ידעו כי עושה כן רק מתוך נאמנות להרצל. גם נורדאו הדגיש את הצורך הדחוף להקל על מצוקת מאות האלפים הנדחפים ממקומותיהם. "יש למצוא בשבילם כעין מקלט-לילה (Nachtasyl), לפני שיהיה ביכולתנו להביאם אל דירה קבועה", הכריז נורדאו. מוקד ההתנגדות לתכנית היו הציונים הרוסים. אלה גיבשו הצעת החלטה נגדית האומרת כי הקונגרס אמנם רואה "ערך פוליטי כביר" בהצעת הממשלה האנגלית, ויש להביע תודה עמוקה לעם האנגלי ולממשלתו, אך מטרת התנועה הציונית היא הקמת בית-מולדת לעם יהודי רק בארץ-ישראל. הוועד-הפועל הגדול, ברוב קולות, תמך בעמדת הרצל והגיש למליאת קונגרס הצעת החלטה לשגר משלחת מומחים לחקור את תנאי השטח המוצע על ידי ממשלת בריטניה. הכרעה סופית תתקבל בקונגרס מיוחד שיכונס לצורך זה על בסיס ממצאי החקירה.

הקונגרס התפלג בין "אומרי הן" לתכנית אוגנדה, רובם ככולם ציוני רוסיה, לבין "אומרי לאו", רובם ככולם ציוני המערב. יחסי הכוחות היו שקולים; אך את הכף הכריעה הצבעתם של הציונים הדתיים, אנשי ה"מזרחי". אלה תמכו בהצעת אוגנדה. צ'לנוב, מנהיגם המתון של הציונים הרוסים, הסביר את הצבעת "מזרחי" כך: "אנשי 'מזרחי' נתקלים בהתנגדות מצד העולם החרדי, הטוען כנגדנו, שאנחנו אומרים לדחוק את הקץ ולהקדים מעשה העתיד להתרחש רק עם ביאת המשיח. – – – נוסף על כך נתונים אנשי 'מזרחי' במבוכה בשל עניין המצוות התלויות בארץ, ואינם בטוחים שיהיה אפשר לקיימן בתנאי החיים הבלתי מתאימים. אוגנדה פוטרת אותם משתי הדאגות כאחת. היא מסלקת מן הדרך מכשולים הנראים בעיניהם גדולים וקשים."

לאחר ההצבעה יצא צ'לנוב את האולם ואחריו יצאו כל אומרי-לאו, שקראו לעצמם "ציוני-ציון". הם התכנסו באולם הקטן, שבו התכנס בשעתו הקונגרס הציוני הראשון ובו התקבלה תכנית באזל. שם היו שנתנו דרור לרגשותיהם ופרצו בבכי.

במאמץ רב הצליח הרצל לפייס את הצירים הרוסיים ולהחזיר אותם אל אולם המליאה. נבחרו שתי ועדות חקר – אחת למזרח-אפריקה ואחת לארץ-ישראל. בנאום הנעילה – שהיה נאומו האחרון בקונגרסים הציוניים – הכריז הרצל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

לאחר הקונגרס התבטא הרצל במסיבת תומכיו המקורבים, כי אוגנדה היא בררת המחדל, אם יתברר כי אי אפשר להשיג את ארץ-ישראל; שהרי גם אי אפשר להתעלם ממצוקת ההמונים הסובלים. הוא הזכיר לשומעיו כי "מלכתחילה הייתי מסור רק לרעיון מדינת היהודים, בכל מקום שהוא", ורק אחר כך נעשה חובב-ציון.

בחוגים אנטי-ציוניים, כמו ה"בונד", הכריזו על מותה של הציונות. גם אחד-העם הצטרף למספידים את הציונות הבאזילאית, במאמר ארסי, שכותרתו "הבוכים", ובו לגלג על כל אלה שהלכו אחרי הרצל – גם "אומרי הן" וגם "אומרי לאו" – כתב אחד-העם: "בבאזיליה בראש חודש אלול תרנ"ז נולדה הציונות הזאת, ובבאזיליה בראש חודש אלול תרס"ג פרחה נשמתה ולא נשאר ממנה אלא שם שנתרוקן מתוכנו".

צ'לנוב, שהנהיג בקונגרס את האופוזיציה לתכנית אוגנדה, הואשם מכיוונים שונים בחולשה, על שהגיע לכלל פשרה עם הרצל. ואולם צ'לנוב עמד בתוקף על דעתו, כי חשוב מכל היה לשמור על שלמות התנועה, והביע ביטחונו כי בסופו של דבר יתפוגג מקסם השווא והתנועה המלוכדת תחזור אל יעדה המקורי.

אוקטובר. אוסישקין, שחזר מארץ-ישראל (הוא לא נכח בקונגרס), לאחר שהייה של חודשים בהם עסק ברכש קרקעי ויזם את כינוס המורים בזיכרון-יעקב, שבו נוסדה הסתדרות המורים העברים בארץ-ישראל, פרסם גילוי דעת חריף נגד החלטות הקונגרס בשאלת אוגנדה והכריז כי הוא אינו מקבל החלטות אלה ואף יפעל ככל יכולתו כדי להפר אותן. שום רוב בקונגרס לא יוכל להטות אותו מארץ-ישראל.

דצמבר. בהשפעתו של אוסישקין התכנסו חברי הוועד-הפועל הרוסיים בחרקוב כדי לגבש מחדש את האופוזיציה להרצל ולתכנית אוגנדה. הכנס קיבל החלטות שמשמען היה תביעה אולטימטיבית מהרצל להסתלק מתכנית אוגנדה לאלתר. משלחת יצאה אל הרצל בווינה להציג בפניו את החלטות הכנס. הידיעה על כנס "המורדים" בהרצל עוררה תסיסה רבה ברחבי התנועה הציונית ברוסיה ובפולין. בוארשה קם "ועד להגנת ההסתדרות הציונית" מפני פעולות החתירה תחת מנהיגותו של הרצל.

19 בדצמבר. בנשף חנוכה של האגודה הציונית בפאריס סטודנט מופרע בנפשו, בשם חיים זליג לובאן, ניגש אל מכס נורדאו, קרא "מוות לנורדאו המזרח-אפריקאי" ירה שני כדורים אך החטיא את מטרתו. העולם הציוני הזדעזע.