ינו 052015
 

ינואר.קבוצת העולים הראשונים בעלייה השנייה נחתה בנמל יפו. היו אלה 14 חברי "פועלי-ציון" מן העיר הומל, שם השתתפו בפעולות ההגנה העצמית ונאלצו להתחמק מידי המשטרה הצארית. בראש הקבוצה עמד יחזקאל חנקין. בכך נפתח פרק חדש בתולדות העליות לארץ והתפתחות הישוב היהודי החדש בארץ.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של העיירה בויסק בליטא, הוזמן על ידי פרנסי יפו לשמש כרב של העיר. הרב קוק כיהן במשרה זו עד מלחמת העולם הראשונה וביסס לעצמו מעמד של השפעה בכל חוגי הישוב היהודי החדש, בכלל זה גם ציבור הפועלים.

בית-מדרש למורים, הראשון בארץ, נוסד בירושלים, ביזמת "עזרה". כמנהל המוסד מונה אפרים כהן וסגנו דוד ילין. סביב שאלת שפת ההוראה פרץ ויכוח. ילין וחבריו המורים דרשו סמינר עברי, בעוד שכהן ייצג את תפיסת "עזרה", שגרסה מוסד דו-לשוני. בסופו של דבר הושגה פשרה: "הסמינר יכשיר מורים לעברית, אך הם לא יפלו מן המורה העממי הגרמני משום בחינה." משמעות הנוסחה היתה ששפת ההוראה בכל המדעים תהיה גרמנית. ב-1905 פתחה "עזרה" בית-ספר לבנות שני בירושלים, לאחר בית-הספר ע"ש אוולינה דה רוטשילד מיסודה של כי"ח. ערב מלחמת העולם הראשונה מנה בית-הספר כ-400 תלמידות. "עזרה" הרחיבה את פעילותה והקימה בתי-ספר לבנים ביפו, בחיפה ובצפת. ב-1910 קיבלה לרשותה את בית-הספר למל בירושלים. ב-1908 קיבלה לניהולה את בית-הספר ברחובות ואחר כך גם את בית-הספר בגדרה. בבתי-הספר במושבות לא הונהגה השפה הגרמנית. הלימודים התנהלו בעברית וערבית נלמדה כשפה שנייה. בכל מוסדות "עזרה" הונהג חינוך דתי, למורת רוחם של חוגים רחבים בישוב החדש, שדרשו הגברת החינוך הלאומי בבתי-הספר. תרומתה והשפעתה של "עזרה" על עיצוב תכניות הלימודים בבית-הספר היסודי בארץ היתה עצומה, למרות הוויכוח והמתח המתמיד בין מגמת ה"גרמניזציה" של הארגון לבין הדרישה הציבורית להגברת החינוך העברי הלאומי במוסדות החינוך שלו. אפרים כהן מונה לעמוד בראש כל מפעלי החינוך של "עזרה" בארץ. לזכותו נזקפה במידה רבה הצלחת רשת החינוך שנפרשה בארץ. ב-25 מוסדות חינוך של "עזרה" למדו ב-1912 כ-3,500 תלמידים.

בצפת פתח המיסיון בית-חולים, בתפוסה של 40 מיטות, שהציע אישפוז ותרופות חינם. היה זה בית-החולים הראשון והיחיד בגליל כולו. רבני צפת הטילו עליו חרם, אך ללא הועיל. ב-1912 הוקם בכספי הברון בית-חולים יהודי בעיר.

ערכים אישיים
  1. אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865). נולד בלטביה. קיבל חינוך תורני וגילה נטייה ללימודים כלליים. לאחר ששימש כרב בשתי קהילות בליטא, הוזמן לשמש כרב העיר יפו. התבלט עד מהרה בעמדתו המיוחדת כאוהד המפעל הציוני ועם זאת כלוחם תקיף לקיום אורח חיים דתי בישוב היהודי החדש בארץ. ב-1914 יצא לאירופה להשתתף בכנס של אגודת-ישראל. חזר לארץ לאחר המלחמה והתמנה כרב ראשי בירושלים. עם התחלת משטר המנדט פעל להקמת מוסד הרבנות הראשית והתמנה כרב ראשי אשכנזי ראשון. הוא לא זיהה עצמו עם שום מפלגה ציונית (בכלל זה "המזרחי") ולא היה מוכן להרחיק לכת בפשרות שעשה כדי לשמור על אחדות ישראל. הוא היה מודע למגבלות הדת בעידן המודרני ולאופיה המודרני של הציונות. ועם זאת ראה את הציונות כנושאת ייעוד מיוחד: מכשיר בתהליך הגאולה של עם ישראל. הוא היה משוכנע כי נסיגת הדת היא רק זמנית, כיוון שחש במצוקת האדם המודרני וידע כי אין תשובות מדעיות לשאלות שלא נעלמו מעולמו של האדם המודרני. האדם מצפה לגאולה וזו עומדת בפתח – בכך היה הרב קוק משוכנע. עם ישראל עתיד למלא תפקיד ראשון במעלה בתהליך הגאולה הכללי. שיבת-ציון ובניין ארץ-ישראל הן "אתחלתא דגאולה", גם אם מחולליו החילוניים של המפעל הציוני אינם מודעים למשמעות הדתית של המעשה בו הם שקועים. הרב קוק ייחס איפוא דווקא לציבור החילוני, החוטא, תפקיד מפתח בתהליך הגאולה. ראייה זו שלו אפשרה לו למצוא מהלכים אל היישוב היהודי החדש ולקנות לו השפעה רבה בתוכו. בין כתביו, שיצאו לאור לאחר מותו, "אורות הקודש" (3 כרכים, 1963), "איגרות הראי"ה" (3 כרכים, 1965-1962).