ינו 042015
 

הרצל סירב לקבל את המשלחת שיצאה אליו מטעם "הוועד-הפועל הרוסי" בטענה כי אינו יכול לקבל אותם כנציגי גוף שאין לו קיום בהסתדרות הציונית; אבל הוא נפגש ושוחח אתם, בנפרד, כחברים בוועד-הפועל הגדול. שיחות אלה פילסו את הדרך להידברות נוספת בין הרצל לבין הציונים הרוסים.

אפריל. הרצל כינס את הוועד-הפועל הגדול למושב מיוחד בווינה. במושב זה שנמשך יומיים הוטחו דברים קשים משני הצדדים, אך בסופו של דבר, הושג הפיוס ביניהם. הרצל אמנם לא התחייב לחזור בו מבדיקת תכנית אוגנדה, אך חזר והצהיר, כי אף שביסודו הוא איש מדינת היהודים, נוכח לדעת במגעיו עם היהודים כי "הפתרון בשבילנו הוא רק ארץ-ישראל".

3 ביולי. הרצל נפטר. מחלת הלב הקשה ממנה סבל בשלוש השנים האחרונות הכריעה אותו. הידיעה על מותו זעזעה עמוקות את הציבור הציוני והיהודי בכל רחבי העולם.

בישיבת הוועד-הפועל הציוני, שהתקיימה בווינה, הציע אוסישקין לבחור בנורדאו כנשיא ההסתדרות הציונית. נורדאו דחה את הפנייה, בעיקר מטעמי בריאות. הוחלט לצרף לוועד-הפועל המצומצם חברים נוספים, כדי לשאת בכובד הנהלת התנועה ולהכין את הקונגרס הציוני הששי.

דצמבר. בהתאם להחלטות הקונגרס הששי, המשלחת לאפריקה המזרחית יצאה לדרכה, ובה שלושה חברים: מיג'ור גיבונס, חוקר אפריקה ידוע, פרופ' קייזר, מומחה שוייצי לאפריקה, המהנדס נחום וילבושביץ, מפעילי התנועה הציונית ברוסיה. את הוצאות המשלחת מימן תורם אנגלי נוצרי עלום שם, כיוון שעל פי החלטות הקונגרס אסור היה להשתמש בכספי ההסתדרות הציונית למימון המשלחת לאוגנדה. אנשי המשלחת נחלקו בדעותיהם על סיכויי ההתיישבות היהודית במזרח-אפריקה, אך בסיכומו של דבר היה הדו"ח שלילי.

בירחון הציוני בשפה הרוסית "ייברייסקאיה ז'יזן" התפרסם מאמרו הגדול של מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", בו טען אוסישקין כי שלושת הזרמים בציונות – חיבת-ציון (הציונות המעשית), הציונות הרוחנית והציונות הדיפלומטית-קונגרסאית – כולם גילויים שונים הם של אותה ציונות מדינית. כולם צריכים להתלכד מחדש סביב אותה ציונות המוגדרת בתכנית באזל. יש לחדש את העבודה המעשית בארץ, בלי להרפות מן העבודה המדינית. אוסישקין הציג רעיון ישן שלו בדבר גיוס הנוער היהודי להגשמת המפעל הציוני. יש להקים הסתדרות של פועלים צעירים, רווקים, שיהיו חיל ההגשמה של הציונות. הם יתחייבו לעלות לארץ ולשרת בה שירות עבודה, משך שלוש שנים. אחר כך יוכלו או להשתקע בארץ או לחזור למקומותיהם.

ערכים אישיים
  1. יחיאל צ'לנוב (1918-1863). נולד בקרמנצ'וג, אוקראינה. קיבל חינוך תורני ומשכיל. למד רפואה במוסקבה. הצטרף לתנועת חיבת-ציון לאחר מאורעות 1881 והיה בין הפעילים הבולטים במוסקבה. הופעתו הסוחפת של הרצל עוררה בו תחילה הסתייגות, אך הוא הצטרף להסתדרות הציונית החדשה שייסד הרצל ונבחר לוועד-הפועל הציוני. עד מהרה תפס עמדת בכורה בציונות הרוסית, בזכות תבונתו ונועם הליכותיו. הוא ישב בראש הכנס של ציוני רוסיה במינסק, ב-1902, בו הושגה הכרעה בשאלת התרבות, לאחר שזו עוכבה בקונגרסים הציוניים הראשונים. הוא נמנה על חסידי הציונות המעשית, אך ידע להעריך את חשיבות תפקידה ורוחב אופקיה של הציונות המדינית בהנהגתו של הרצל. בוויכוח המר שפרץ בין הציונים הרוסיים לבין הרצל סביב תכנית אוגנדה, אף שעמד בראש האופוזיציה להרצל, שמר צ'לנוב על קור רוח ועל מתינות ומנע קרע בתנועה הציונית. לאחר מות הרצל ובמשבר הקשה שאליו נקלעה הציונות הרוסית על רקע מהפכת 1905 ושאלת ההשתתפות בבחירות לדומה, ידע צ'לנוב להגמיש את עמדתו הפלשתינוצנטרית ולתמוך ביזמת ועידת הלסינגפורס (1906), שהניפה את דגל "עבודת ההווה" בצד דגל ציון. בשנים הבאות התרכז צ'לנוב בפעילות ארגונית במוסקבה. ב-1911, עם העברת מנהיגות התנועה הציונית לידי ה"מעשיים", נבחר צ'לנוב כחבר הוועד-הפועל המצומצם ועבר לפעול לצדו של הנשיא אוטו וארבורג בברלין. עם פרוץ המלחמה חזר לרוסיה. הוא תמך במדיניות הנייטרליות שבה נקטה ההנהגה הציונית והסתייג מפעילותו של וייצמן בלונדון, להשגת הצהרת בלפור. לאחר מהפכת פברואר 1917, ישב בראש ועידת ציוני רוסיה בפטרוגרד (יוני 1917), ביחד עם אוסישקין, במאמץ להתאים את עמדות הציונות למצב החדש שנוצר ברוסיה עם קריסת המשטר הצארי. הוא סבר שנוכח ההזדמנויות החדשות שנפתחו ברוסיה הציונות צריכה לפעול להשגת זכויות לאומיות ליהודי רוסיה במקביל לפעולה בארץ-ישראל.



  2. אברהם מנחם (מנדל) אוסישקין (1941-1863). נולד בדוברובנה. גדל והתחנך במוסקבה. בפרעות 1881 הצטרף מיד לחובבי-ציון. התמסר לעבודה ארגונית וייסד אגודות מקומיות של חובבי-ציון. נתמנה מזכיר אגודות חובבי-ציון ברוסיה וציר מטעמם בוועידת דרוסקניק 1887. שם נקט עמדת ביניים, בין הדתיים בראשות מוהליבר והחילונים בראשות פינסקר. תפיסת הציונות שלו היתה פשוטה: הכל מתמקד בהתיישבות חקלאית בארץ-ישראל. ב-1889 הצטרף לאגודת "בני-משה" מיסודו של אחד-העם. עם הופעת הרצל הצטרף לתנועה הציונית ותמך בעמדת הרצל בקונגרס הראשון כי יש למתן את ניסוח המטרה הציונית כדי לא להרגיז את התורכים. ב-1898 נבחר לוועד-הפועל הציוני ומאז ניצב במרכז הפעילות הציונית ונחשב "האיש החזק" בציונות רוסיה. ב-1903 יצא לארץ-ישראל באישורו של הרצל, כדי לארגן את הישוב היהודי שם ב"כנסת" שתשמש בסיס כוח של הציונות. הוא שהה בארץ כאשר פרץ פולמוס אוגנדה ושליחותו של אוסישקין נתפרשה כניסיון לקומם את הישוב היהודי נגד מדיניותו ומנהיגותו של הרצל. ואכן, עם שובו לרוסיה, אוסישקין התייצב בראש ההתנגדות לתכנית אוגנדה ולהרצל. לאחר מותו של הרצל היה אוסישקין מראשי המטיפים לשילוב הציונות המדינית והציונות המעשית במסגרת אחת של "ציונות סינתטית". בוויכוח על דמותה של האוניברסיטה העברית הרצויה תמך בדעתו של וייצמן נגד דעתו של ז'בוטינסקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם העברת מרכז ההנהגה הציונית ללונדון ועליית וייצמן למנהיגות, התקשה אוסישקין לעכל את השינויים המפליגים במצבה של הציונות. העולם המערבי היה זר לו והוא גם לא הצליח להתקבל על דעתם של הציונים ושל המנהיגים היהודיים באמריקה. ב-1919 התיישב בארץ-ישראל ועמד בראש ועד-הצירים. גם כאן התחכך לא מעט עם נאמניו של וייצמן בשאלת חלוקת הסמכויות ובשאלת היחסים עם הממשל הבריטי. ב-1923 הורחק מן האקסקוטיבה הציונית, לאחר שיצא נגד תכנית הסוכנות היהודית המורחבת ונגד מדיניותו הכללית של וייצמן. אוסישקין נדחק הצדה ונתמנה ראש הקרן-הקיימת לישראל, תפקיד שהתמסר לו בכל לבו ובו החזיק עד יום מותו. תודות לחזונו ולתקיפותו נרכשו אדמות עמק יזרעאל תוך נטילת סיכונים כספיים גדולים. בימיו גדל הרכש הקרקעי של קק"ל מ-22,000 ל-561,000 דונם.