ינו 052015
 

9 בינואר. תהלוכת מחאה של פועלים שובתים בפטרבורג נסתיימה בשפיכות דמים גדולה, כאשר נתקלה באש חיל-המשמר של הצאר. בזה ניתן האות לגל מחאה שהקיף את כל הארץ. הקהילות היהודיות שיגרו פטיציות אל הממשלה, ובהן הדרישה לשחרור מלא ולביטול מוחלט של כל ההגבלות על היהודים בממלכה. בפטיציה של יהודי וילנה נאמר בין השאר: "בתורת אומה תרבותית אנו דורשים אותן הזכויות להגדרה לאומית תרבותית המגיעות לכל העמים הנמנים על הממלכה הרוסית."

פברואר. בפיאודוסיה שבקרים פרץ פוגרום כאשר הפגנה של מאות פועלים שובתים, כשליש מהם יהודים, הפכה להתנפלות המונית על היהודים, משרק נזרקה לחלל הקריאה "הכו ביהודים". אירוע זה זעזע במיוחד את הציבור היהודי, כיוון שחשף את חוסר הסולידריות עם היהודים גם בקרב חוגים "מתקדמים" בציבור הרוסי.

18 בפברואר. נתפרסמה הודעת הצאר על הקמת מועצה ציבורית שתדון בתיקונים החוקתיים הדרושים לממלכה ותגיש אותם לעיון הצאר.

בתסיסה הכללית שאחזה בציבור הרוסי, ניכרה גם ההתארגנות המיוחדת בציבור היהודי, במגמה ליצור גוף שייצג את דרישות יהודי רוסיה. בוילנה קמה בסוף חודש מרס "האגודה להשגת שוויון זכויות גמור לעם היהודי ברוסיה". אגודה זו העמידה את התביעות היהודיות על בסיס לאומי ולא רק דתי ואזרחי: "חופש הגדרה לאומית תרבותית בכל המובנים – אוטונומיה רחבה של הקהילות, חופש הלשון וחופש החינוך". הדמות הבולטת בין מייסדי האגודה היה מקסים וינאוור, שייצג את השקפת הזרם המרכזי בקרב המשכילים והליברלים היהודיים ולפיה עתידה של יהדות רוסיה יהיה משולב ברוסיה דמוקרטית וליברלית, שבוודאי לא תאחר להופיע. אל האגודה הצטרפו גם מפלגות ותנועות שייצגו את ההתעוררות הלאומית בקרב יהודי רוסיה – הציונים, ואנשי הסיעה הקטנה של "מפלגה היהודית העממית" ("פאלקס פארטיי"), מיסודו של ההיסטוריון שמעון דובנוב. אגודה זו התפרקה למרכיביה משהתהפך הגלגל המהפכני ב-1907 ונפתח עידן הריאקציה ברוסיה שנמשך עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אפריל. במליטופול שבקרים פרץ פוגרום שנמשך יומיים; אך כאן פעלה ההגנה העצמית ביעילות והסבה אבדות לפורעים. השלטונות, לאחר מעשה, דרשו מן היהודים להסגיר את נשקם, אך נתקלו בסירוב. העיתונות הרוסית הליברלית שיבחה אף היא את עמידת היהודים, שמנעה אסון כבד בעיר.

הארגון הריאקציונרי החשאי של "המאות השחורות", שפעל להגנת המשטר הצארי, בעידודו של המשטר, יזם התקפה רבתי על היהודים בז'יטומיר. משך שלושה ימים השתוללו הפורעים בעיר, ללא התערבות הצבא והמשטרה. הפעם נתקלו בהגנה עצמית תקיפה, שמנעה כאן חזרה על טבח קישינב. 15 יהודים, רובם מגינים מקרב הפועלים היהודים, בעלי המלאכה והסטודנטים הצעירים, נהרגו ועשרות נפצעו. בין ההרוגים סטודנט רוסי בשם בלינוב שנחלץ להגנת היהודים.

חבורה של 14 צעירים יהודים מן העיירה טרויאנוב הסמוכה לז'יטומיר, חמושים באקדחים, אצו לעזרת המותקפים בז'יטומיר, אך נתקלו בהמון פורעים, פורקו מנשקם ועשרה מהם הומתו באכזריות.

בעיתונות היהודית העלו על נס את גילויי הגבורה של ההגנה העצמית בז'יטומיר לעומת חרפת קישינב. היו שהצביעו על נטיות הפלגנות והבדלנות שנתגלו בקרב ארגוני ההגנה העצמית, שהסתדרו על פי זהות מפלגתית. ביחוד בלט הריב בין "פועלי-ציון" וה"בונד", שמילאו תפקיד מכריע בהגנת יהודי ז'יטומיר.

התבוסות שספג הצבא הרוסי במלחמה עם יפן גררו תגובות אנטישמיות קשות בקרב יחידות צבא בפנים הארץ. בעיר ביאליסטוק השתוללו יחידות מקומיות, ירו והרגו כחמישים יהודים ברחובות העיר (30 ביוני). בעיר קרץ', בדרום רוסיה, ירה הצבא והרג כעשרה מקרב המגינים היהודים שיצאו להדוף פוגרום מאורגן בידי השלטונות המקומיים.

הוועדה שמונתה לדון בהצעות התיקונים החוקתיים הדרושים לרוסיה המליצה על הקמת פרלמנט נבחר בעל סמכויות ייעוץ בלבד. סביב שאלת השתתפותם של היהודים בבחירות לפרלמנט (דומה) ניטש ויכוח חריף. בסופו של דבר הוחלט לאפשר השתתפות היהודים בבחירות.

אוקטובר. גל של שביתות, אספות-עם, והפגנות מחאה הציף את המדינה. הצאר נסוג וב-17 באוקטובר הודיע ב"מאניפסט" על הרחבת החירויות האזרחיות – שתכלולנה חופש דיבור וחופש התאגדות – וכי הדומה שתיבחר תהיה בעלת סמכות חקיקה. ביטויי השמחה וההתלהבות שהציפו את הארץ טבעו עד מהרה בגל נגדי של התקפות אלימות מצד "המאות השחורות" וגדודי הצבא שיצאו מקסרקטיניהם "להגנה על הצאר". עשרות ומאות פוגרומים, גדולים וקטנים, פרצו בעת ובעונה אחת בערי השדה שבתחום המושב. בעיר אודסה לבדה השתוללו הפורעים במשך ארבעה ימים, בסיוע הצבא והמשטרה המקומית. ההגנה היהודית העצמית לא יכלה לעמוד מול רובי הצבא. מספר ההרוגים בקרב היהודים נאמד בכ-300, מספר הפצועים נאמד באלפים. ההרס ברכוש היה עצום. מנהיג ציוני, ליאו מוצקין, סיכם כך את פרשת ההגנה באודסה:

"במלחמת ההגנה ובמוות נתגלתה סוף סוף באודסה, שבה נאבקו ביניהן המפלגות – – – אותה הבנה הדדית, שכל כך חסרה היתה בחיים: ציונים, בונדאים, פועלי-ציון, סוציאל-דמוקרטים, סוציאליסטים-רבולוציונרים, ציונים סוציאליסטים – כולם כאחד נלחמו נגד הכוח הגס, ואליהם נספחה חבורה ניכרת של לא-יהודים, שהיו נכונים להקרבה, ובפרט משכילים, שמהם בלטו במיוחד בחירוף נפשם הקווקזים. מתוך המגינים נהרגו בידי הצבא 55 יהודים ו-15 לא-יהודים. אולם באותה שעה הומתו על ידי ההגנה גם פורעים במספר רב".

בין ה-18 ל-29 באוקטובר נמנו קרוב ל-700 פוגרומים ב-660 ערים, עיירות וכפרים. כ-1,000 יהודים נהרגו ואלפים נפצעו. הנזק ברכוש נאמד ב-63 מיליון רובלים. בהיקף כזה של פרעות רישומה של ההגנה העצמית לא היה ניכר.

ההיסטוריון שמעון דובנוב, שזועזע עמוקות לא רק מהתנהגות השלטונות אלא לא פחות מזה מהתנהגות ההמונים, שנסחפו בקלות ובהתלהבות אחרי קריאת "המאה השחורה" להכות ביהודים ובתוך כך ביצעו את מעשי הזוועה הגרועים ביותר, הגיע לכלל מסקנה כי אין לתלות תקוות בבשורת המהפכה ברוסיה; כי אין לבטוח "לא בעמלק הממשלתי ולא בעמלק העממי, מפני שרוסיה הישנה עתידה להתגלות ברוסיה החדשה". לדעתו היהודים צריכים לדרוש הגדרה עצמית לאומית בין עמי רוסיה ולא לדכא את שאיפותיהם במסגרת המהפכה הרוסית הכללית.

22 בנובמבר. "האגודה להשגת שוויון זכויות גמור לעם היהודי" התכנסה לוועידתה השנייה בפטרבורג ויצאה בקריאה לקיום אספה לאומית יהודית על יסוד בחירות כלליות, "כדי לקבוע על פי רצון הציבור היהודי כולו את הדפוסים ואת העקרונות של הגדרתו הלאומית ושל ארגונו הפנימי".

ערכים אישיים
  1. מקסים וינאוור (1926-1862). נולד בוארשה. למד משפטים באוניברסיטת וארשה. התיישב בס"ט פטרבורג ועשה כאן קריירה מזהירה בתחום המשפט האזרחי. עד 1904 יכול היה להופיע בבתי-הדין רק כ"עוזר עו"ד", בשל יהדותו. נמנה על מייסדי "האגודה להשגת שוויון זכויות גמור לעם היהודי ברוסיה", שעליה נמנו סלתה ושמנה של המנהיגות היהודית ברוסיה. במהפכת 1905 נמנה וינאוור על מייסדיה ומנהיגיה של מפלגת הקדטים – המפלגה הדמוקרטית הקונסטיטוציונית – שחרתה על דגלה השגת משטר פרלמנטרי על פי המודל הבריטי, עם מונרכיה הכפופה לקונסטיטוציה. הוא נבחר כציר לדומה הראשונה והיה בין יוזמי כנס המחאה בויבורג, לאחר פיזור הדומה בידי הצאר. וינאוור הוכר כאישיות הציבורית הראשונה במעלה ביהדות רוסיה. במהפכת קרנסקי, 1917, מילא תפקיד בולט במאמץ לעצב משטר פרלמנטרי, אך מהפכת נובמבר הבולשביקית קטעה את המאמץ הזה. מפלגתו של וינאוור הוצאה אל מחוץ לחוק והוא יצא את הארץ והיגר לצרפת.



  2. שמעון דובנוב (1941-1860) נולד במסטיסלב, רוסיה, קיבל חינוך תורני ורכש השכלה בכוחות עצמו. החל מפרסם מחקרים בהיסטוריה של יהודי מזרח-אירופה כבר בראשית שנות ה-80. בשנות ה-90 גיבש את תפיסתו הלאומית ואת תפיסת ההיסטוריה היהודית המיוחדת לו. על פי תפיסתו, העם היהודי, לאחר שאיבד את ריבונותו בעת העתיקה והתפזר בגולה, הצליח לסגל לעצמו דפוסי קיום חברתי ואידיאולוגי אוטונומי, גם בתנאי הגולה, ללא ריכוז טריטוריאלי וללא ריבונות ממלכתית. לאורך ההיסטוריה היהודית בגולה תמיד היתה קהילה יהודית זו או אחרת תופסת עמדה של הגמוניה ומשמשת מעין מרכז רוחני לשאר התפוצות. בעת החדשה היה העם היהודי לעם אירופי. המרכז היהודי העכשווי הוא מזרח-אירופי – בפולין וברוסיה. כאן הגיע כושר היצירה היהודית לשיא חדש. באירופה של לאומים היהודים צריכים לשמור על זהותם הלאומית ולהשיג זכויות של מיעוט לאומי ואוטונומיה לאומית בכל מדינה בה הם נמצאים במספר ניכר.
    ב-1906, בסערת המהפכה, הפוגרומים, ההתארגנות היהודית לבחירות לדומה, יסד דובנוב את "מפלגת העם היהודי", כמתחרה לתנועה הציונית. מפלגתו של דובנוב לא הצליחה למשוך המונים ונשארה גורם שולי לגמרי בזירה היהודית. לאחר המהפכה הבולשביקית והתבססות המשטר הקומוניסטי ברוסיה יצא דובנוב והתיישב בברלין. עם עלות הנאצים לשלטון יצא לריגה בלטביה. משכבשו הנאצים את לטביה נרצח דובנוב הישיש בידי קצין גסטאפו שהיה בעבר אחד מתלמידיו.
    מפעל חייו של דובנוב היה חיבור "דברי ימי העם היהודי", שיצא לאור בין השנים 1929-1923, ב-10 כרכים, בגרמנית ואחר כך בעברית ובשפות אחרות.