ינו 052015
 

במפקד שנערך ביפו נמצא כי מספר התושבים היהודים בעיר מתקרב ל-5,000 נפש, 57% מהם אשכנזים.

חיפה חוברה למסילת-הברזל החיג'אזית ותודות לכך עלתה חשיבותה כעיר נמל העשויה להתחרות ביפו.

נחום וילבושביץ הקים בחדיד, ליד לוד, בית-חרושת לייצור שמן וסבון. בסביבת המפעל הוקמה חוות לימוד ומשתלה לנטיעת יער הרצל. ולאתר ניתן השם "בן שמן". ב-1906 הקים וילבושביץ בחיפה בית-חרושת שני לשמן, "עתיד", שבו הועסקו כמאה פועלים יהודיים.

מרס. יוסף ויתקין (1912-1876), מורה צעיר במושבה מסחה, שהגיע לארץ ב-1897, שלח לאוסישקין באודסה כרוז, בחתימת "חבורת צעירים בארץ-ישראל", אותו ביקש להפיץ בקרב הנוער היהודי ברוסיה, ובו קריאה נואשת לעלות ולהתיישב בארץ. "עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להילחם כנואשים, כדובים שכולים!" את הכרוז סיים במלים: "מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חדשו את ימי הביל"ויים ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו!" הכרוז הכה גלים בקרב הדור הציוני הצעיר ומייחסים לו השפעה על החלטתם של לא מעטים מאלה שעלו אותה שעה לארץ.

התפרסם ספרו של נג'יב עזורי, ערבי נוצרי, ששימש כפקיד בכיר במשרד הפחה בירושלים והוגלה לפריס, "התעוררותה של האומה הערבית" (Le Reveil de la Nation Arabe ), ובו הציג חזון הקמת מדינה ערבית עצמאית, שתקיף את כל דוברי הערבית במרחב. הוא הצביע על הציונות כמכשול המסוכן ביותר על דרכה של הלאומיות הערבית, בשל שאיפות ההתפשטות של הציונים. שתי התנועות לא תוכלנה להתקיים יחד באותו מרחב. ספרו של עזורי עורר תשומת לב וגרר תגובות גם במחנה הציוני. המחנך הארצישראלי, יצחק אפשטיין, נשא בקונגרס הציוני השביעי הרצאה על השאלה הערבית, שהשאירה רושם רב על שומעיה, אך הקדימה מאד את זמנה. אפשטיין טען כי הפעולה הציונית נשענת על ההנחה כי ניתן להתעלם מן הבעיה הערבית, בעוד שזו היא השאלה החשובה ביותר והיא עשויה לקבוע את סיכויי הצלחתה של הציונות. הכרח הוא לטפח יחסים של שכנות טובה עם הערבים, להתרחק מלאומיות צרת-מבט וצרת-עין, ויש "לבוא בברית עם הערבים ולכרות עמהם אמנה, שתהיה רבת תועלת לשני הצדדים ולאנושות כולה".

יולי. בפתח-תקווה התכנסו פועלים שהגיעו לארץ בעלייה השנייה, משך שנת 1904-5, ודנו בצורך בהתארגנות שתקל עליהם את המאבק הקשה על כיבוש העבודה במושבות ואת חיי הבדידות מהם סבלו. בסוכות תרס"ו (אוקטובר) נערכה אספה כללית של הפועלים ביפו לשם ייסוד הסתדרות כללית. חלק מן הפועלים דרשו לזהות את ההסתדרות החדשה עם "פועלי-ציון", מפלגת האם אליה השתייכו ברוסיה. משנדחתה תביעתם פרשו מן הכנס. הנשארים, שלא היו מזוהים עם "פועלי-ציון" ועם ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית המרקסיסטית, הכריזו על הקמת "הסתדרות הפועלים הצעירים בארץ-ישראל" ("הפועל הצעיר"). תפקידה של הסתדרות זו יהיה לכבוש את העבודה במושבות וליצור חברה של פועלים יהודים בארץ. לדאוג לענייני הפועלים, לקיים מטבחי פועלים, קופות-מלווה, מכבסות, עזרה לחולים, לשכות עבודה, ספריות, שיעורי ערב. הדמויות הבולטות בהסתדרות החדשה, שקיבלה עד מהרה אופי של מפלגה, היו אליעזר שוחט , strong>יוסף אהרונוביץ, שלמה צמח, יוסף שפרינצק, רפאל סברדלוב. מורה רוחני לחברי המפלגה נמצא בדמותו יוצאת הדופן של אהרן דוד גורדון. בפסח תרס"ו בחרה המפלגה בוועד מרכזי והקימה ביפו לשכת מודיעין ולשכת עבודה. באספה הכללית שקיימה בפסח תרס"ז השתתפו כ-110 חברים ממושבות יהודה ואליהם הצטרפו גם עשרות פועלים מן הגליל. באספה זו הוחלט על הוצאת ביטאון בשם "הפועל הצעיר", בעריכת יוסף אהרונוביץ. ביטאון זה הפך במשך הזמן לכתב-עת חשוב, בו השתתפו טובי הסופרים הצעירים בארץ. בראש העיתון נקבעה הסיסמה: "תנאי הכרחי להגשמת הציונות – כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ-ישראל על ידי יהודים". לאחר שנתיים שונתה הסיסמה ל"התרבותו של הפועל הארצישראלי והתבצרותו בכל ענפי העבודה", כדי שלא תתפרש כקריאה לנישול הפועלים הערבים.

דצמבר. בתגובה על נשף חנוכה שקיימו הפועלים במושבה פתח-תקווה, עם ריקודים משותפים לבחורים ובחורות, דרש וועד המושבה מן הפועלים לחתום על כתב התחייבות לקיים אורח חיים דתי במושבה, לא להשתייך לארגון פועלי, ללא אישור הוועד, לא להשתתף בכל אספה או נשף שלא קיבלו את רישיון הוועד. מי שלא יחתום יסולק מן המושבה. רוב הפועלים סירבו לחתום על כתב הכניעה. הוטל עליהם חרם ונמנעה מהם עבודה. הפועלים סבלו חרפת רעב, אך סירבו לעזוב את המושבה. עשרות פועלים לא החזיקו מעמד ונטשו. היו מהם שעלו לחפש עבודה במושבות הפלחה בגליל. בראש התנגדות הפועלים בפתח-תקווה עמד א.ד. גורדון. לאחר חודשים דעך החרם נגד הפועלים; אך פתח-תקווה נשארה לאורך כל התקופה מעוז של שמרנות איכרית ועבודה ערבית. מספר הפועלים היהודים לא עלה על עשירית ממספר הפועלים הערבים במושבה. גם במושבה זיכרון-יעקב התנהל מאבק עיקש בין הפועלים לבין האיכרים, שחששו בעיקר מהשפעת הפועלים על נוער המושבות.

ערכים אישיים
  1. וילבושביץ נחום (1971-1879). נולד בפולין, במשפחת אנשי תעשייה. אחיה של מניה שוחט ושל גדליהו ומשה וילבושביץ. עלה לארץ ב-1903 וערך כאן סקר חלוצי של משאבי הים ואוצרות הטבע בארץ-ישראל. השתתף במשלחת הסקר לאוגנדה ב-1904. היה בין מייסדי אגודת "נטעים" בחדרה. ייסד את בית-החרושת לשמן "עתיד", תחילה בבן-שמן ואחר כך בחיפה. בשנת 1909 ייסד בחיפה בית חרושת למכונות, בשותפות עם ל. שטיין מיפו. חזר לרוסיה ושימש מנהל בית-חרושת לשמנים בפטרבורג בשנים 1914-1910. בשנות המלחמה שימש כמהנדס עיריית ירושלים ובשנים 1917- 1918 שירת כמהנדס הספקת המים לצבא התורכי בדמשק. ב-1924 ייסד את בית-החרושת "שמן" בחיפה וניהל אותו משך עשרות שנים.



  2. וילבושביץ גדליהו (1932-1865). אחיו הבכור של נחום וילבושביץ. למד בבית-ספר טכני גבוה בברלין. עלה לארץ ב-1892. היה מעורב בהקמת בית-החרושת בארץ ליציקת ברזל ולייצור מכונות קידוח בארות של ל. שטיין. חזר לרוסיה ב-1895 והקים במינסק בית-חרושת ליציקה ולמכונות. ב-1912 חזר לארץ ובנה את בניין הטכניון ואת בניין בית-הספר הריאלי בחיפה. במלחמת העולם הראשונה שימש כמהנדס ראשי במפקדת הצבא התורכי בדמשק. לאחר המלחמה הקים וניהל ביחד עם אחיו, נחום, את בית-החרושת "שמן" בחיפה. בנה את בית-החרושת "נשר" ואת בנייני חברת החשמל בחיפה.



  3. וילבושביץ משה (1952-1869). אחיהם של נחום וגדליה. למד באוניברסיטת ציריך והיה מקורב לחוג המהפכנים הרוסים הגולים שם, בהנהגת לנין. ממציא פורה בתחום תעשיית המזון - בין השאר, מרגרינה ולחם חי. עלה לארץ ב-1919. השתתף עם אחיו בייסוד וניהול בית-החרושת "שמן" בחיפה. יזם הקמת מעבדה לחקר השפעות האקלים באוניברסיטה העברית בירושלים. היה בעל מוניטין בינלאומיים בתחום ההנדסה.



  4. אהרון דוד גורדון (1922-1856). נולד בטריאנו, רוסיה. קיבל חינוך מסורתי ורכש השכלה כללית בכוחות עצמו. לאחר שנפסל לשרות צבאי בשל בריאות לקויה, שימש פקיד באחוזת הברון גינצבורג במשך למעלה מ-20 שנה. כאשר נמכרה האחוזה ב-1904, החליט לעלות לארץ. אשתו ובתו הצטרפו אליו כעבור חמש שנים. בן 48 החל לעבוד כפועל חקלאי בפתח-תקווה, ראשון-לציון ומושבות הגליל. עבר את נתיב הייסורים של חלוצי העלייה השנייה – עבודה מפרכת, אבטלה, רעב, קדחת. ב-1909 החל מפרסם מעל דפי "הפועל הצעיר" את מאמריו, בהם פרש את השקפתו הציונית-לאומית-חברתית המיוחדת וקנה לו עמדת השפעה בקרב הפועלים הצעירים, בעיקר מחוגי "הפועל הצעיר", עד שנעשה מעין דמות-אב רוחנית לכל הדור. את שנותיו האחרונות חי בדגניה ושם נפטר. תורתו של גורדון היתה קרובה לתורת טולסטוי. יש לשאוף לאחדות האדם והטבע, ואותה ניתן להשיג באמצעות עבודת האדמה. הקיום האנושי מתגלם בקיום לאומי – "אדם-עם". הציונות היא גאולת העם היהודי, השיבה אל עצמו, באמצעות השיבה אל עבודת האדמה. גורדון כפר בסוציאליזם המרקסיסטי ובציונות המדינית. על כן לא התפעל גם מהצהרת בלפור. העיקר הוא הגאולה העצמית באמצעות העבודה. חבריו הצעירים של גורדון לא קיבלו את המרכיב הדתי בתפיסתו, אך קלטו היטב את בשורת הערך העליון של העבודה בהגשמת המפעל הציוני. משום כך הכתירו את תורתו של גורדון בשם "דת העבודה".



  5. יוסף אהרונוביץ (1937-1877). נולד באוקראינה. עבר לאוסטריה כדי להתחמק מן השירות בצבא הרוסי. שם התבלט בפעילותו החינוכית בקרב הנוער הציוני. ב-1906 עלה לארץ. עבד כפועל חקלאי ברחובות. נמנה על מייסדי "הפועל הצעיר". שימש כעורך ביטאונה "הפועל הצעיר" בשנים 1922-1907 והפך אותו לכתב-עת ספרותי חשוב. במלחמת העולם הראשונה גורש מן הארץ על ידי השלטונות העותמניים ושהה במצרים. שב לארץ לאחר כיבושה בידי הבריטים. כמו רוב מנהיגי "הפועל הצעיר" התנגד לתנועת ההתנדבות לגדוד העברי. נמנה על מייסדי הסתדרות העובדים ב-1920. היה בין יוזמי בנק הפועלים ושימש כמנהלו עד יום מותו. השתתף כציר בקונגרסים הציוניים שלאחר המלחמה, תחילה מטעם "הפועל הצעיר" ואחר כך מטעם מפא"י. שימש כחבר מועצת עיריית תל אביב ופרק זמן גם כנשיא אגודת הסופרים. אהרונוביץ נחשב כאחד משני האידיאולוגים החשובים של תנועת העבודה בארץ (שני רק לברל כצנלסון) והשפעתו על אנשי "הפועל הצעיר" היתה גדולה. היה נשוי לסופרת דבורה בארון.



  6. אליעזר שוחט (1971-1874). נולד בליסקובה, רוסיה. היה בין מייסדי האגודות הראשונות של "פועלי-ציון" ברוסיה. עלה לארץ ב-1904, בין ראשוני העלייה השנייה. עבד כפועל חקלאי בפתח-תקווה. יזם את הקמת "הפועל הצעיר" על בסיס עקרון "ההגשמה העצמית" בארץ-ישראל, והיה הדמות המנהיגה בו, למרות צניעותו ופשטות הליכותיו. עבר לגליל התחתון כדי לארגן את הפועלים החקלאיים ויסד שם ב-1907 את אגודת "החורש" ואת "הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל". ייצג את "הפועל הצעיר" בקונגרס הציוני ה-8 (1907) ובקונגרס הציוני ה-11 (1913 ). היה בין מייסדי מרחביה, ונאסר על ידי התורכים לאחר התקפה ערבית על הנקודה. שוחט ראה ברעיון העבודה העברית וב"כיבוש העבודה" את תמצית הציונות. היה בין הוגי ויוזמי "מושב העובדים" ונמנה על מייסדי נהלל. ב-1920 התנגד להצטרפות "הפועל הצעיר" למפלגה משותפת עם "אחדות-העבודה" ועשר שנים לאחר מכן התנגד להצטרפותה למפא"י. משקמה מפא"י פרש מפעילות פוליטית והתרכז בכתיבה פובליציסטית וספרותית.



  7. שלמה צמח (1974-1886). נולד בפלונסק. קיבל חינוך תורני. בגיל 18 ברח מבית אביו, שהיה בעל אחוזה כפרית קטנה, ועלה לארץ. עבד כפועל חקלאי בראשון-לציון ובפתח-תקווה. הצטרף לאליעזר שוחט וביחד עם שבעה חברים אחרים יסדו את מפלגת "הפועל הצעיר". ב-1909 יצא ללמוד בצרפת. למד ספרות ופילוסופיה בסורבון. למד חקלאות במכון החקלאי בננסי וקיבל תואר אגרונום (1914). יצא לביקור בפולין ושהה שם במשך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה יצא לאודסה ועסק שם בפעילות ספרותית-עברית. ב-1921 חזר לארץ. שימש מורה לחקלאות ב"מקווה-ישראל" בשנים 1933-1924 שימש כמנהל המחלקה להדרכה בתחנת הניסיונות החקלאית של ההסתדרות הציונית. ב-1933 יסד את בית-הספר החקלאי "כדורי" וניהל אותו עד 1937. לאחר שפרש מעבודתו התרכז בכתיבה ספרותית. כתיבתו התאפיינה בגישה ריאליסטית. עיקר פרסומו היה כמבקר ספרות ותרבות. צמח יצא בביקורת עזה על "הריאליזם הקטנוני" של מנדלי מוכר ספרים. התנגד למגמות המודרניסטיות בספרות העברית החדשה. בין ספרי ההגות והביקורת שלו – "על היפה" (1939), "השחוק" (1948), "מסה וביקורת" (1954), "שתי וערב" (1959).