ינו 042015
 

הוויכוח בסוגיית אוגנדה לא דעך כי אם להיפך התעצם ואיים לפלג את התנועה הציונית, גם ברוסיה. בוויכוח הציבורי ובמערכת ההסברה של "ציוני-ציון" בלט חלקם של הצעירים הסוציאליסטיים, שהזדהו כ"פועלי-ציון", וברובם התגייסו לחיזוק רעיון ארץ-ישראל. אוסישקין ניצח על המערכה הזאת והדור הצעיר בציונות הרוסית ראה בו את המנהיג.

ינואר. ביזמתו של אוסישקין התכנסו פעילי "ציוני-ציון" בווילנה וקיבלו החלטות ברוח הפרוגרמה של אוסישקין. בהחלטות אלה נאמר בין השאר כי תכנית אוגנדה נוגדת את עקרונות הציונות וכי אין לאפשר בקונגרס שום דיון על שינוי בתכנית באזל. פלג טריטוריאליסטי פרש מ"פועלי-ציון" והקים בפברואר את מפלגת "הציונים-הסוציאליסטים" (ס"ס). פלג נוסף פרש מ"פועלי-ציון" בדצמבר, על רקע התסיסה סביב הבחירות לדומה, והקים את מפלגת ה"סיימיסטים", שדגלו ברעיון לאומיות יהודית בגולה והאמינו כי במסגרת התיקונים במשטר הצארי, ניתן יהיה להשיג אוטונומיה יהודית.

בר בורוכוב, מורה ההלכה המרקסיסטית של "פועלי-ציון", פרסם גם הוא בירחון "ייברייסקאיה ז'יזן" סדרת מאמרים, תחת הכותרת "לשאלת ציון וטריטוריה" ובהם ניסה להסביר את ההתעקשות על ציון בתערובת של נימוקים מרקסיסטיים-מטריאליסטיים ונימוקים לאומיים: "הטריטוריה היחידה הניתנת להשגה מבחינה מעשית לעם שמי בעל תרבות אירופית – היא ארץ-ישראל" וכן "ארץ-ישראל היא הטריטוריה האחת שאנו רוצים בה. – – – את ארץ-ישראל כבוש נכבוש בהדרגה, בכוחו של ההכרח ההיסטורי".

אפריל. בוארשה התכנסו "הציונים המדיניים הצרופים", בהנהגתו של ד"ר מכס מנדלשטם, כדי לגבש עמדה לקראת הקונגרס השביעי. בהחלטות שקיבלו ניסחו שורה של דרישות, שעיקרן השעיית הפעילות המעשית בארץ-ישראל, כל עוד לא הושגו שם ערובות מדיניות, ולחלופין הסרת ההגבלות על פעילות מדינית ומעשית אפשרית בארץ אחרת. ככלל, להתנגד לכל פעילות התיישבותית זעירה שאין מאחוריה הבטחה לאוטונומיה מדינית. כנס זה הניח את היסוד למעבר מאוגנדיזם לטריטוריאליזם.

מאי. מסקנות המשלחת למזרח-אפריקה הוצגו בפני הוועד-הפועל הגדול. הוחלט שלא להמליץ בפני הקונגרס להמשיך עם תכנית אוגנדה, אך להביע תודה עמוקה לממשלת בריטניה על אהדתה לעם היהודי.

יולי. שבוע לפני פתיחת הקונגרס הציוני השביעי בבאזל, התכנסו הצירים המזוהים כ"ציוני-ציון" בפרייבורג, וקיבלו החלטות המאשרות מחדש את תקפותה של תכנית באזל, בטלותה של תכנית אוגנדה, הוצאת הטריטוריאליסטים מן ההסתדרות הציונית, חידוש מיידי של העבודה המעשית בארץ-ישראל. הרוב המכריע של הצירים לקונגרס היו רוסים ורובם ככולם מזוהים עם "ציוני-ציון". קרוב ל-750 צירים השתתפו בקונגרס, והם ייצגו כ-140,000 שוקלים. חלוקת הצירים, לפי הארצות (הלאנדסמנשאפטים), היתה כדלקמן: 500 מרוסיה, 31 מגרמניה, 35 מאוסטריה, 40 מאנגליה, 4 מצרפת, 3 מהולנד, 6 מאיטליה, 6 משוויץ, 4 מסרביה, 4 מבולגריה, 20 מרומניה, 8 מארץ-ישראל, 30 מדרום-אפריקה, 40 מארצות-הברית, 5 מקנדה, 1 מארגטינה, 1 מאוסטרליה, 1 מסין.

380 הצירים הרוסיים לקונגרס – 300 "ציוני ציון" ו-80 אוגנדיסטים וטריטוריאליסטים – התכנסו לועידה מוקדמת; אך זו התפוצצה בשל אי-היכולת לקיים הידברות בין שני המחנות.

הקונגרס נפתח ב-27 ביולי. בנאום הפתיחה שלו הצביע נורדאו על האותות המבשרים שינויים מהפכניים ברוסיה, שישפיעו עמוקות על חיי היהודים שם. הציונות חייבת ליטול חלק במאבק הזה בצד הכוחות הליברליים ברוסיה. השגת שיווי זכויות ליהודים ברוסיה אינו סוף פסוק, כי אם שלב בדרך להשגת זכויותיו הלאומיות של העם היהודי בארץ-ישראל. בקונגרס ניטש ויכוח סוער בין ציוני-ציון לבין הטריטוריאליסטים. הקונגרס קיבל ברוב גדול את הצעת ההחלטה שהובאה מטעם הוועד-הפועל, ברוח החלטות פרייבורג. נחמן סירקין הודיע בשם קבוצת הציונים הסוציאליסטים על פרישת אנשיו מן הקונגרס. גם הטריטוריאליסטים האחרים הודיעו על פרישתם.

הקונגרס המשיך את דיוניו הסדירים בהעדר הטריטוריאליסטים וקיבל החלטה על חידוש הפעולה המעשית בארץ-ישראל. הקונגרס התקשה לבחור בהנהלה חדשה שתירש את הרצל, בעיקר נוכח סירובו של נורדאו לקבל עליו את כתר המנהיגות. בסופו של דבר נבחרה הנהלה בת שבעה חברים, רובם נציגי הציונים המערביים ונוטים אל הציונות המדינית. המעשיים היו מיוצגים על ידי שני נציגים רוסיים – ד"ר ברנשטיין-כהן ואוסישקין – ועל ידי אוטו וארבורג מברלין. כנשיא נבחר דוד וולפסון, ידידו הקרוב והנאמן של הרצל. עם בחירתו של וולפסון, נקבע הנוהג כי הקונגרס הוא הבוחר ישירות בנשיא (מעמדו של הרצל כנשיא היה פועל יוצא מובן מאליו מתוקף בחירתו כיושב-ראש הוועד הפועל).

ערכים אישיים
  1. בר בורוכוב (1917-1881). נולד בזולוטונושה, אוקראינה. קיבל חינוך חילוני. כיוון שנמנעה ממנו כניסה לגימנסיה הרוסית למד בכוחות עצמו. ב-1900 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (מפלגתו של לנין); אך נוכח סירובה של המפלגה להכיר בייחודה של הבעיה היהודית, פרש ממנה וייסד בייקאטרינוסלב "אגודת פועלים ציונית-סוציאליסטית", שהתגלגלה אחר-כך ב"פועלי-ציון" (ועידת פולטבה, 1906). בורוכוב טען כי הפרולטריון היהודי אינו מצליח להשתלב במלחמת המעמדות המקומית, כי הפרולטריון הרוסי רואה בו יסוד זר. רק שיבה והתערות מחודשת במולדת הישנה תאפשר לפרולטריון היהודי לגאול את עצמו ולהשתלב במלחמת המעמדות העולמית. בכך הציע בורוכוב תשובה מניחה את הדעת לקושיה חמורה שהטרידה את נפשם של הצעירים שהחזיקו גם בציונות וגם בסוציאליזם. תורתו של בורוכוב השפיעה עמוקות על הציונות הסוציאליסטית ברוסיה ומחוצה לה. הוא היה האורים ותומים גם למפלגת "פועלי-ציון" בארץ-ישראל ול"אחדות-העבודה" שקמה על בסיסה. בורוכוב התמסר להסברה וארגון של "פועלי-ציון" ברוסיה ובאירופה. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בארצות-הברית והיה מעורב בייסוד הקונגרס היהודי האמריקני. לאחר מהפכת מרס 1917 חזר לרוסיה ושקע בפעילות נמרצת, אך לקה בדלקת ריאות ונפטר בקיוב.