ינו 052015
 

בתגובה על חידוש הפוגרומים ברוסיה, יזם יעקב שיף מתן ערבויות למלווי המלחמה של יפן השרויה במלחמה עם הרוסים. היפנים בתגובה הרעיפו על שיף אותות כבוד. ב-1907 הוזמן שיף  עם פמליה גדולה לביקור מלכותי ביפן. שם התקבל אצל הקיסר היפני וקיבל אותות כבוד נוספים.

אוגוסט 1905. נציגות של המנהיגות היהודית-גרמנית, בראשות שיף, נפגשה עם שר החוץ סרגיי דה ויטה, בתיווכו של הנשיא רוזבלט. השר הרוסי הודה כי היהודים ברוסיה שרויים במצוקה וכי הם זכאים לשוויון זכויות, אך השעה לכך עדיין אינה כשרה.

בתחילת דצמבר 1905 נערכה הפגנת ענק בניו-יורק, במחאה על הפוגרומים ברוסיה. בהפגנה השתתפו מאות אלפי איש, יהודים ונוצרים. הקונגרס, על שני בתיו, קיבל פה אחד החלטה האומרת כי "תושבי ארצות-הברית, שנזדעזעו מן הידיעות הנוראות על ההרג ביהודי רוסיה, מביעים את השתתפותם העמוקה בצער כל מי שסבלו מפני מוצאם ודתם". הנשיא אישר את ההחלטה ביוני 1906.

אוקטובר (1906). אוסקר שטראוס, ששימש כשגריר ארצות הברית בתורכיה, מונה על ידי הנשיא רוזבלט לשמש כשר המסחר והעבודה.

נובמבר (1906). בניו-יורק הוקם הוועד-היהודי-אמריקני (American Jewish Committee ), במטרה "למנוע הפרת הזכויות האזרחיות והדתיות של היהודים [באשר הם] ולהקל על מצבם של  הנרדפים". המנהיגות היהודית-גרמנית בניו-יורק הגיעה למסקנה כי השיטה השתדלנית בה נקטו עד כה מול הממשל האמריקני מיצתה את עצמה וכי ראוי לכונן גוף ציבורי קבוע, שירכז את המאבק להגנת הזכויות היהודיות. מייסדי הוועד היו מן הדמויות הבולטות ביותר בציבוריות היהודית באמריקה – השופט מאיר סולצברגר מפילדלפיה, יעקב שיף, המשפטן לואי מרשל, השר אוסקר שטראוס, סיירוס אדלר, נשיא החברה ההיסטורית היהודית האמריקנית (American Jewish Historical Society), וכן הרב הרפורמי הציוני, יהודה ליב מגנס. חילוקי דעות התגלעו סביב השאלה אם לשוות לארגון החדש אופי דמוקרטי, באמצעות בחירות לקונגרס יהודי-אמריקני. בסופו של דבר הוחלט להקים גוף במתכונת של מזכירות מצומצמת, שתורכב מן המנהיגות היהודית המוכרת.

ערכים אישיים
  1. יהודה ליאון מגנס (1948-1877). נולד בסן-פרנציסקו. הוסמך כרב רפורמי ב"היברו יוניון קולג', בסינסינטי, ב-1900. יצא להשתלם בגרמניה וסייר גם במזרח-אירופה בשנים 1903-1900. המגע עם היהדות השורשית של מזרח-אירופה השפיע עליו עמוקות. הוא שימש כרב בברוקלין ואחר כך ב"טמפל עמנו-אל", שנחשב בית-הכנסת המכובד של הקהילה הרפורמית בניו-יורק. הצטרף לפדרציה הציונית ושימש כמזכירה בשנים 1908-1905. ב-1906 נמנה בין מייסדי "הוועד היהודי-אמריקני". ב-1908 היה ההוגה והרוח החיה של "הקהילה", ניסיון לארגן במתכונת קהילתית את מאות אלפי יהודי ניו-יורק, בעיקר ברובעי העוני והמצוקה של האיסט-סייד, כדי להתמודד עם בעיות הסעד והחינוך של המוני המהגרים שהתקבצו שם וליצור "מיזוג גלויות" בינם לבין השכבות המבוססות והוותיקות של יהדות ניו-יורק. "הקהילה" התקיימה עד 1922. מגנס התקשה לפעול במסגרת ציבורית בשל עמדותיו העצמאיות והנון-קונפורמיות. הוא בודד עצמו לחלוטין בשל העמדה הפציפיסטית העיקשת בה החזיק בזמן מלחמת העולם הראשונה וגם לאחר שארצות-הברית נכנסה למלחמה לצד בעלות-הברית. ב-1922 היגר לארץ-ישראל והתמסר כאן להגשמת תכנית האוניברסיטה העברית, בשיתוף פעולה עם וייצמן ועם פרופ' אלברט איינשטיין. גם כאן נקלע לוויכוח נוקב עם איינשטיין על עיצוב דמות האוניברסיטה – האם על פי המודל האמריקני או על פי המודל האירופי-גרמני (כדעת איינשטיין). מגנס כיהן כנגיד האוניברסיטה בעשר השנים הראשונות לקיומה וכנשיא האוניברסיטה בשנים 1948-1935. הוא לא משך ידו גם מפעילות מדינית. הוא היה הדמות הבולטת בקרב קבוצת המלומדים והאינטלקטואלים בירושלים שחיפשה דרכים להסכם שלום עם הערבים, גם במחיר פשרות מרחיקות לכת. הוא יזם על דעת עצמו משא-ומתן עם מנהיגים ערבים לאומניים ומשך אליו ביקורת וזעם מצד חוגים רבים בישוב, בכלל זה רוב הסטודנטים באוניברסיטה, ומצד ההנהגה הציונית. הוא האמין באפשרות הקמתה של מדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, ומטעם זה התנגד לתכנית החלוקה שהעלו הבריטים ב-1937. במלחמת העולם השנייה קרא למלחמת חורמה בנאצים למרות השקפותיו הפציפיסטיות. היה פעיל בארגון פעולות הסיוע לפליטים יהודים שהצליח להגיע לתורכיה במהלך המלחמה. נפטר בניו-יורק בעת ביקור שם.



  2. סיירוס (כורש) אדלר (Cyrus Adler, 1863-1940 ). נולד בארקנסו. גדל והתחנך בפילדלפיה. מזרחן בהכשרתו. ב-1888 התמנה כמרצה לשפות שמיות באוניברסיטת הופקינס. ב-1892 מונה כמנהל המחלקה המזרחנית בספריית המכון הסמיתסוני (המוזיאון הלאומי) בוושינגטון. יסד באותה שנה את "החברה ההיסטורית היהודית-אמריקנית (American Jewish Historical Society) וכיהן כנשיאה במשך עשרים שנה.
    שימש עורכו הראשון של "ספר השנה היהודי-אמריקני" (American Jewish Yearbook), שהחל להופיע ב-1899. שימש כעורך משנה של "האנציקלופדיה היהודית", שיצאה לאור בשנים 1906-1901.היה חברו ויורשו הרוחני של סלומון שכטר, שנחשב מייסד של היהדות הקונסרטיבית בארצות-הברית. כיהן כנשיא "הסמינר התיאולוגי-יהודי" בניו-יורק וכנשיא "דרופסי קולג'" בפילדלפיה, בעת ובעונה אחת. כיהן גם כנשיא "בית הכנסת המאוחד של אמריקה" וכעורך "הרבעון היהודי" (Jewish Quarterly). אדלר נמנה על המנהיגות היהודית-גרמנית, בהנהגת יעקב שיף, שייסדה ב-1906 את "הוועד היהודי אמריקני" והפכה לארגון היהודי החשוב באמריקה. שימש כנציג הוועד היהודי האמריקני לוועידת השלום בפריס ב-1919 ותמך במאבקו של לואי מרשל להשגת זכויות מיעוט לאומי ליהודי אירופה.



  3. סלומון (שניאור זלמן) שכטר (1915-1847). נולד ברומניה במשפחת חסידי חב"ד. למד בישיבה בוינה ויצא ב-1879 ללמוד בבית-המדרש לחכמת ישראל בברלין ובאוניברסיטת ברלין. ב-1882 הזמין אותו קלוד מונטיפיורי ללונדון, לשמש כמורו ליהדות. באנגליה קנה לו מוניטין כאחד מגדולי המלומדים היהודים בדורו ושימש מרצה להלכה יהודית בקיימברידג' (1892) ולאחר מכן שימש כפרופסור לעברית ביוניברסיטי קולג' בלונדון. פרסומו הגדול בא לו בזכות גילוי הגניזה הקהירית – אוסף של רבבות כתבי-יד יהודיים מן המאה ה-11 ועד המאה ה-13, שנשמרו בעליית הגג של בית-הכנסת "עזרא" בקהיר והכילו בין השאר את חלקו הגדול של כתב-היד העברי של "בן-סירא" שאבד. פרסום הגניזה הקהירית חולל מהפכה זוטא בחקר היהדות וביסס את מעמדו הבכיר של שכטר בין המלומדים היהודיים בדורו. ב-1901 הוזמן לנהל את הסמינר התיאולוגי היהודי בארצות-הברית. הוא שימש בתפקיד זה עד יום מותו והפך את הסמינר לאחד המרכזים החשובים ביותר של המחשבה היהודית בעת החדשה. שכטר עצמו נחשב כמעצבה העיקרי של תפיסת היהדות הקונסרטיבית באמריקה. יחסיו עם ראשי היהדות הרפורמית היו טובים, לא כן עם מנהיגי היהדות האורתודוכסית, שגינו את הנהגת הגישה הביקורתית בלימודי היהדות בסמינר התיאולוגי שלו. הרעיון המרכזי בתפיסת היהדות של שכטר התמצה במלים "כלל ישראל" ולפיו היהדות יכולה להכיל את כל הרעיונות והזרמים המתרוצצים בתוכה, אף כי במרכזה עומד בית-הכנסת והמתרחש בתוכו. שכטר תמך בציונות בה ראה תנועת תחייה יהודית ומחסום בפני ההתבוללות. בין כתביו "מחקרים ביהדות" (3 כרכים שיצאו לאור בשנים 1924-1896).