ינו 042015
 

פברואר. שלושים צעירים, המייצגים את "פועלי-ציון" הנאמנים לציון ברחבי רוסיה, התכנסו, בהנהגת בר בורוכוב ויצחק בן-צבי, בפולטבה, לוועידת יסוד של מפלגה כל-ארצית, שנקראה "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית פועלי-ציון". הוועידה החליטה להקים ברית עולמית של התנועה, והחלטה זו התגשמה באוגוסט 1907, בימי הקונגרס הציוני השמיני בהאג, כאשר נציגים של "פועלי-ציון" מארץ-ישראל, אוסטריה, ארצות-הברית, קנדה, ארגנטינה, אנגליה, רומניה ובולגריה הצטרפו למפלגה הרוסית. מצע המפלגה נשען על שני בסיסים – ציונות ומרכסיזם. היא שמרה על מסגרת ארגונית נפרדת מן ההסתדרות הציונית ברוסיה והוכרה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית כפדרציה במעמד של לאנדסמאנשאפט, בדומה למעמדו של ה"מזרחי".

חוגי צעירים שהזדהו כ"צעירי ציון" או כחוגי "התחייה" והתלכדו סביב השאיפה להקים "חברה עברית חדשה" בארץ-ישראל, שתתבסס על עקרון העבודה העצמית, יזמו כינוס משלהם בקישינב, בו התוו קווים כלליים להמשך פעולתם. הם דחו את השקפתם המרכסיסטית של "פועלי-ציון" ואת עקרון מלחמת-המעמדות. במקומו העמידו את ערך העבודה כערך עליון בציונות. על בסיס זה, בקונגרס הציוני השמיני, קשרו קשרים הדוקים עם מפלגת "הפועל הצעיר", שנוסדה בארץ-ישראל ב-1905 ותפיסת הציונות שלה היתה זהה לזו של "צעירי-ציון".

 

ההתפתחויות הדרמטיות ברוסיה סביב הבחירות לדומה, שבהן ניתן ליהודים להשתתף בפעם הראשונה ונראה סיכוי ממשי להשגת שיווי זכויות אזרחיות ליהודי רוסיה, הביכו את המערכת הציונית המקומית וקלעו אותה למשבר חדש. ההנהגה הציונית ברוסיה התקשתה לקבוע עמדה חד-משמעית כלפי ההתפתחויות האלה העלולות להחליש את כוח המשיכה של הציונות ולהסיט אותה מן האוריינטציה הציון-ציונית שלה.

21 בנובמבר. נפתחה הוועידה השלישית של ציוני רוסיה בעיר הלסינגפורס, בירת פינלנד, שנהנתה מאוטונומיה במסגרת הממלכה הרוסית וניתן היה לקיים בה דיון חופשי יותר. השתתפו 72 צירים. על הפרק עמדה שאלת יחסה של הציונות ל"עבודת ההווה" (הפעולה לחיזוק החיים היהודיים הלאומיים ברוסיה). בשאלה זו נקלעה הציונות לדילמה קשה. עד להתפתחויות הדרמטיות סביב מלחמת רוסיה-יפן, מהפכת 1905, ההתארגנות סביב הבחירות לדומה ועליית הדרישה להשגת שיווי זכויות אזרחי ולאומי ליהודי הממלכה – העמדה הציונית הבסיסית היתה שההסתדרות הציונית צריכה להתרכז אך ורק במפעל הציוני בארץ-ישראל ואינה צריכה לפזר את חילה במאבק על הקיום היהודי בגולה; מה גם שהאידיאולוגיה הציונית שללה עקרונית את הקיום הגלותי ("שלילת הגולה"). מצד שני, ברור היה שדעת הקהל היהודית ובכלל זה גם הציונית לא תסבול עמידה ציונית מנגד להתפתחויות הדרמטיות והרות הסיכוי שהתרחשו בשנים אלה. והנה ההנהגה הציונית נאחזה שיתוק והתעטפה בשתיקה. התנועה כולה נקלעה למשבר, באין החלטה ברורה על הקו הציוני נוכח אירועי השעה. היזמה לכינוס הוועידה יצאה מקרב העיתונאים הציוניים, כשהבולטים שבהם היו יצחק גרינבוים וזאב ז'בוטינסקי. מנחם אוסישקין, האיש החזק בציונות הרוסית, הסתייג מן הוועידה והדיר רגליו ממנה, ואילו עמיתו, יחיאל צ'לנוב, הגיע לוועידה ונשא בה את הרצאת הפתיחה. בדבריו הודה כי המהפכה הרוסית גוזרת על הציונים שינוי היחס כלפי "עבודת ההווה". יש מעתה לפעול בשני האפיקים – העבודה המעשית בארץ-ישראל ושיתוף פעולה עם היהודים הנאבקים על זכויות מיעוט לאומי ברוסיה. הוועידה בחרה הנהגה חדשה, ועד מרכזי, שמושבו יהיה בוילנה. הוועד פרסם גילוי דעת בו הכריז כי "מטרתה היסודית של הציונות היתה ונשארת גם להבא: תחייתו הממלכתית של העם היהודי בארץ-ישראל. – – – מהות המשבר [שאליו נקלעה הציונות בשלוש השנים האחרונות] היא אפוא בכך שנאלצנו להכיר באופיה ההתפתחותי, האבולוציוני, של הציונות, ובהתאם לזה – לשנות את האמצעים להשגת המטרה. אכן, המטרה נשארת כמקודם, אבל האמצעים השתנו. עתה אנו מבינים כי רק יהדות מאורגנת יש ביכולתה לצבור את הכוחות החומריים והרוחניים הגדולים הדרושים להגשמת האידיאל הגדול שלנו. – – – הציונות צריכה להקיף את כל הצדדים של חיי היהודים, היא צריכה לתת תשובה על כל שאלותיהם ולנצל את כל הכוחות הגנוזים בעמנו".