ינו 052015
 

בירושלים נוסד מטעם ההסתדרות הציונית בית-ספר לאמנות ולמלאכת מחשבת, "בצלאל", בהנהלת פרופ' בוריס שץ.  מוסד זה התבסס עד מהרה והפך מוקד משיכה לתלמידים ולבעלי מלאכה, שביקשו למצוא עבודה בבתי-המלאכה של המוסד. מנהיגי הישוב הישן הסירו התנגדותם למפעל, לאחר ששוכנעו כי הוא עוסק אך ורק בלימוד מלאכות. במוסד נקלטו גם אומנים וצעירים יוצאי תימן, שלמדו ועסקו בצורפות. ב-1911 העסיק "בצלאל" 460 עובדים ונחשב סיפור הצלחה יוצא דופן. למוצרי "בצלאל", בעבודות עץ וצורפות, יצאו מוניטין גם בחו"ל.

בירושלים הוחל בבנייתה של השכונה המודרנית, "זיכרון-משה", ביזמתו של דוד ילין, ששימש כמורשה "קרן מזכרת משה". הבתים ההדורים משכו אליה את טובי העיר והיא הפכה לשכונת היוקרה של ירושלים החדשה.

נוכח גידול הישוב היהודי בירושלים נאלצו מוסדות החלוקה, של הישוב הישן, בהנהגת "הפקידים והאמרכלים", לבצע רפורמה מקיפה בשיטת החלוקה – לא עוד חלוקה שוויונית לפי מספר הנפשות, כי אם חלוקה ייעודית על פי צרכים, ובמגמה להקצות חלק גדול יותר למוסדות ציבוריים העוסקים בצדקה ובחינוך. הוקמה לשכה מיוחדת ובראשה הופקד הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ, שהפך עד מהרה לאישיות דומיננטית בישוב הישן בירושלים.

סביב בחירת החכם באשי, לאחר פטירתו של הרב י"ש אלישר, פרץ עימות קשה בין המצדדים בבחירת הרב יעקב מאיר לבין המצדדים בבחירת בנו של אלישר, הרב חיים אלישר. המצדדים ביעקב מאיר היו המתונים בישוב הישן, גורמים בישוב החדש ונציגי העדות שקופחו על ידי העילית הספרדית השלטת – תימנים, בוכרים, מוגרבים. בראש הקואליציה הזאת עמד ענתבי, שאף יזם את בחירתו המזורזת של מאיר למשרת החכם באשי בתמיכת המושל התורכי רשיד פחה. ההנהגה הספרדית הוותיקה, בתמיכת החכם באשי בקושטא, הרב משה לוי, הצליחה להדיח את הרב מאיר ובמקומו מונה הרב אליהו משה פאניז'ל, כממלא מקום עד לקיום הבחירות למשרה. הרב פאניז'ל השהה את קיום הבחירות ועורר עליו רוגז רב. מהפכת התורכים הצעירים הביאה לשידוד מערכות גם בקושטא. החכם באשי הוחלף. במקום הלוי מונה הרב חיים נחום, וזה הדיח את פאניז'ל, אך לא הצליח להביא לקיום בחירות בירושלים. התסיסה וההתרוצצות סביב מינוי החכם באשי בירושלים נמשכה. ממלאי-מקום התחלפו זה בזה, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד הכיבוש הבריטי, שאז פקעה המשרה ועברה מן העולם.

ביפו הוקמה "אגודת בוני בתים", שקבעה לה למטרה "לייסד מרכז עירוני עברי, במקום טוב לבריאות ומסודר יפה", שאליו ייאספו כל היהודים המפוזרים בכל פינות העיר יפו. היוזם היה עקיבא אריה וייס, שען במקצועו, שטען בתוקף כי ההסתדרות הציונית צריכה להכיר בחשיבות ההתיישבות העירונית כאמצעי לגידולו והתפתחותו של הישוב היהודי החדש בארץ. בתיווכו של רופין, עמו נפגשו היזמים בעת ביקורו בארץ ב-1907, אישר הקונגרס השמיני מתן הלוואה של 300,000 פרנק לייסוד השכונה היהודית החדשה בפרברי יפו.

ספטמבר.  ביפו הוקמה הגימנסיה העברית הראשונה, שלימים נקראה הגימנסיה "הרצליה", ביזמתו ובניהולו של ד"ר יהודה ליב מטמן-כהן. יזמה זו נתקלה בהסתייגויות ובהיסוסים גם בקרב ציבור המורים, שסברו כי טרם הגיעה השעה להקמת מוסד כזה, שתכנית הלימודים בו חילונית לגמרי והרכב התלמידים מעורב. אך עד מהרה התרכזו במוסד זה טובי המורים הצעירים והוא צמח והתפתח במהירות ומשך אליו תלמידים גם מחוץ לארץ. ההסתדרות הציונית פרשה עליו את חסותה למרות התנגדותה של תנועת "המזרחי". גם אחד-העם מתח ביקורת חריפה על צביונה של הגימנסיה. הנהלת הגימנסיה לא נרתעה והכריזה כי המוסד משקף את רוח היישוב היהודי החדש בארץ וזוכה בתמיכת ההורים. בשנת 1913 הוציאה הגימנסיה את המחזור הראשון של בוגריה. אותה שעה למדו בו כ-500 תלמידים.

אוקטובר. בסוכות תרס"ז התכנסה ביפו ועידה של הפועלים, יוצאי מפלגת "פועלי-ציון" ברוסיה, כדי לנסח את מצע המפלגה בארץ-ישראל. יושב-ראש הוועידה היה דוד בן גוריון. נבחרה ועדה שהתכנסה ברמלה וניסחה את מצע המפלגה החדשה  – "הפלטפורמה של רמלה". בצד הנוסחאות המרקסיסטיות אודות מלחמת המעמדות שינהלו הפועלים בארץ, בלט בו גם המרכיב הלאומי: "מטרתנו הלאומית לברוא בארץ-ישראל ישוב יהודי המרוכז בארצנו ועומד ברשות עצמו במובן הכלכלי". הדמויות הבולטות והמנהיגות במפלגה החדשה היו – ישראל שוחט (אחיו של אליעזר שוחט שנמנה על מנהיגי "הפועל הצעיר"), דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, רחל ינאית, זרובבל.

בשנה הראשונה לקיומן מנו שתי מפלגות הפועלים כמה עשרות חברים. 90 פועלים ב"הפועל הצעיר" ו-60 חברים ב"פועלי ציון".

נוסדה "אגודת הכורמים" של האיכרים ויק"א העבירה לרשותה את ניהול היקבים, לאחר שהוסכם לעקור שליש ממטעי הגפן ולנטוע במקומם מטעים אחרים ופרדסים, במגמה להגיע לרווחיות כלכלית. בעקבות "אגודת הכורמים" הוקמה אגודת "פרדס" לשיווק פרי-הדר; הוקמה חברת "שקד", למתן אשראי זול למתיישבים.

ערכים אישיים
  1. בוריס שץ (1932-1867). נולד בליטא. קיבל חינוך תורני. יצא לפריס ב-1889 ללמוד אמנות שם. היה תלמידו של הפסל היהודי הידוע אנטוקולסקי. ב-1895 הוזמן לבולגריה וייסד שם את האקדמיה המלכותית לאמנות בסופיה. ב-1909 קיבל פרס ראשון בסלון הפריסי על פסלו "ראש אישה זקנה". ב-1903 נפגש עם הרצל ונעשה ציוני נלהב. עזב את משרתו המלכותית בבולגריה ויצא לארץ-ישראל כדי להגשים את הרעיון המשותף לו ולהרצל – להקים בית-ספר לאמנות בארץ שישמש חממה ליצירת אמנות יהודית. כאן הקים וניהל את בית-הספר "בצלאל", שסיפק מסגרת קליטה לדור הראשון של אמנים ואומנים בישוב היהודי החדש בארץ. מכאן יצאו התערוכות הראשונות של עבודות אמנות ארצישראליות שהוצגו באירופה ובארצות-הברית. במלחמת העולם הראשונה נאסר שץ על ידי התורכים ובית-הספר נסגר. לאחר המלחמה עשה שץ מאמצים רבים כדי לגייס מימון לחידוש פעילותו של "בצלאל" ואחזקתו.