ינו 042015
 

לפני גל ההגירה הגדול שבא ממזרח-אירופה נאמד מספר היהודים בארצות-הברית בכ-300,000 נפש. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 נקלטו בארצות-הברית כמיליון מהגרים יהודים, רובם ככולם יוצאי מזרח-אירופה ובעיקר רוסיה. ניו-יורק היתה בסיס הקליטה העיקרי של המהגרים היהודים. כ-70% מן המהגרים היהודים שנחתו בנמל ניו-יורק בשנים 1890-1870 השתקעו בניו-יורק. חלקם השתקעו בערי המזרח הגדולות האחרות – פילדלפיה, בוסטון, שיקגו. מיעוטם עשו דרכם מערבה. עד סוף שנות השמונים הגיע מספר היהודים בניו-יורק לכ-200,000 נפש. המהגרים מצאו פרנסתם במפעלי החרושת הגדולים ובבתי-המלאכה הקטנים, בתנאי ניצול ובשכר עוני. רבים עסקו במסחר זעיר וברוכלות. והיו מהם שפילסו דרכם במהירות ממעמד של רוכלים נודדים לבעלי בתי-מסחר גדולים. סיפורי הצלחה כאלה הלהיטו את דמיונם של המהגרים לאמריקה, "ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות".

בארצם החדשה עברו היהודים תהליך מהיר של הסתגלות תרבותית. הם השילו את לבושם היהודי המזרח-אירופי, את זקניהם ואת פאותיהם ונטמעו במראיתם החיצונית בתוך האוכלוסיה העירונית. עם זאת, שמרו על זיקתם הדתית והחברתית הישנה, באמצעות מאות "מניינים" שקיימו על פי מקומות המוצא שלהם. השפה השלטת בתוכם היתה האידיש ועיתונות אידית ערה שימשה אותם (12 עיתונים יומיים ושבועיים פעלו בתוכם בסוף שנות השמונים). הנטייה להתאגדות, אם ברמה התעסוקתית ואם ברמה החברתית-תרבותית, אפיינה את המהגרים היהודיים. אגודות פועלים ובעלי-מלאכה קמו בכל ענפי התעסוקה שבהם נטו היהודים להתרכז – חייטים, תופרות, כובענים, נגרים. ארגונים אלה שימשו מסגרות תמיכה חברתית, כלכלית ותרבותית, שסייעו מאד להישרדותם של המהגרים ולהיקלטותם באמריקה.

העלית היהודית באמריקה היתה מורכבת מן הקהילה הספרדית העתיקה ומן הקהילה של יוצאי גרמניה, שהגיעו לכאן משנות ה-30 של המאה ה-19 והגיעו למעמד של עושר והשפעה, בעיקר בעסקי בנקאות, מסחר, עריכת-דין. לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, נפתח פרק של התפתחות כלכלית מואצת, שבה יזמים נועזים, ביניהם יהודים יוצאי גרמניה, שהחלו את דרכם כרוכלים נודדים, עשו הון עתק בפיתוח מכרות, תעשיות הפלדה, מסילות-הברזל, קווי הטלפון והטלגרף. משפחות סליגמן (Seligman), גוגנהיים, לב (Loeb), קוהן (Kuhn), שטראוס, רוזנוולד, מרקס, בנו את האימפריות הכלכליות שלהם בתקופה זו, בעיקר באמצעות השקעות הון מוצלחות ביזמות התעשייתיות החדשות, בתעשיית הבגדים, ובפיתוח מרכזי מכירות לצריכה המונית. משפחות אלה, שהיו מרובות צאצאים ונהגו להתחתן זו בזו, כדי להבטיח את ריכוז ההון שבידן, ניצבו עד סוף המאה ברשימת המשפחות העשירות באמריקה. הן התבלטו עד מהרה גם במפעלי הנדבנות והתרבות שלהן. "אני חייב לכפר על עושרי", התבטא אחד מהם. הפער המעמדי בין הוותיקים לבין המהגרים היה עצום; אך השכבה היהודית המבוססת – אם משום שניצבה בפני איום התבוללות בסביבה האמריקנית הפתוחה ואם, להפך, בשל גילויי האפליה שהחלו פושים בחברה האמריקנית המעמדית, בייחוד בקרב האריסטוקרטיה הקפיטליסטית שסגרה את מועדוניה בפני יהודים, יהיה מעמדם מה שיהיה – הושפעה עמוקות מן המפגש עם הגל הגדול של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נעורה מחדש לזהותה היהודית ונענתה ברצון לאתגר הסיוע  להמוני המהגרים, שהגיעו חסרי כל לאמריקה. אמנם היחס אל המוני המהגרים היה תחילה מאד אמביוולנטי. היהודים האמריקנים חששו מפני הנחשול של היהודים המזרח-אירופים העלולים לסחוף עמם כל חלקה טובה של אמריקניות ושל מודרניות שהיהודים הוותיקים עמלו כל כך על טיפוחה. הם ניסו לשדל את הארגונים היהודיים באירופה – כי"ח הצרפתי ו"העזרה" הגרמני – שיאטו ויסננו את ההגירה היהודית ההמונית לאמריקה. אך קצב ההגירה נקבע קודם כל על ידי מפלס המצוקה היהודית במזרח-אירופה.

ערכים אישיים
  1. ג'וסף סליגמן ,(Joseph Seligman, 1819-1880) נולד בכפר בבוואריה. היגר לאמריקה ב-1837. עבד בעיר מכרות קטנה בפנסילבניה. חסך כסף ומימן את נסיעת אחיו. יחד עסקו ברוכלות, בעיקר בבגדים. עברו לניו-יורק ב-1846, שם הרחיבו את עסק סחר הבגדים שלהם. ידידות נקשרה בינם לבין קצין צבא צעיר, לויטננט יוליסס גרנט, שלימים נבחר לשמש כנשיא ארצות-הברית. משפרצה בהלת הזהב בקליפורניה, עקרו האחים את מושבם לסן-פרנציסקו. שם החזיקו במונופול סחר הבגדים וצברו זהב רב, אותו העבירו לניו-יורק וייסדו את הבנק שלהם. הבנק - J. & W. Seligman & Company - הבנק פתח סניפים בערים הגדולות באמריקה, וגם באירופה - בלונדון, בפריס ובפרנקפורט. הבנק השקיע במימון פרוייקטים ממשלתיים ובסחר באיגרות-חוב. הבנק השקיע בפרוייקט תעלת פנמה, בבניין מסילות-ברזל ובמפעלי תעשייה כבדה, באמריקה ובאירופה. במלחמת העולם הראשונה השקיע הון רב ברכישת איגרות חוב של הממשלה.



  2. מאייר גוגנהיים (Meyer Guggenheim, 1828-1905), נולד בשווייץ והיגר לאמריקה ב-1848, ביחד עם אביו. השניים השתקעו בפילדלפיה ועסקו ברוכלות. גוגנהיים הקים מפעלי ייצור מצליחים לחומרי ניקוי והברקה ובדי רקמה ותחרה. בסוף שנות ה-70' רכש מאייר מכרות כסף, נחושת ועופרת בקולורדו ובאזורים שונים אחרים במערב ארה"ב ובמקסיקו. שבעת בניו של מאייר הרחיבו את עסקי המשפחה ובתחילת המאה ה-20 נאמד רכושם של הגוגנהיימים בחצי מיליארד דולר! עסקי המכרות ועיבוד המתכות של המשפחה התפשטו לדרום-אמריקה ולאפריקה. המשפחה בלטה בפעילות הפילנטרופית ובתמיכתה במפעלי תרבות. הבן הרביעי, סולומון, ייסד את הקרן שמימנה את בניית מוזיאון גוגנהיים, בתכנונו של האדריכל פרנק לויד רייט. הבן החמישי, בנג'מין, שפרש מעסקי המכרות והתמקד בפיתוח בוכנות קיטור, טבע באניה טיטניק (1912). הבן הששי, סימון, כיהן כסנטור מטעם קולורדו בשנים 1913-1907. בשנת 1925 הקים קרן על שמו שהעניקה אלפי מלגות לחוקרים, מדענים ואמנים.