ינו 052015
 

נשיא ההסתדרות הציונית, וולפסון, ביקר בארץ. במשא-ומתן עם המנהיגות המקומית, הוקמה "המועצה הארצישראלית", שתפקידה לקשר בין הישוב החדש לבין התנועה הציונית ולתאם את הפעולה הציונית בארץ. בראש המועצה עמד ד"ר חיים חיסין, ובין חבריה, שני חברי הוועד-הפועל הציוני, ד"ר ל. כהן ומנחם שיינקין, וכן מאיר דיזינגוף ונציג הפועלים רפאל סברדלוב. בנק אפ"ק היה מיוצג על ידי ליבונטין ואליהו ספיר. כן השתתפו נציגים מכל קצות הקשת היישובית, נציגי המורים, הסוחרים, בעלי-המלאכה, האיכרים. גוף זה היה מסורבל מדי וחשיבותו העיקרית היתה בכך שהוא היווה ניסיון ראשון בהקמת גוף ייצוגי של הישוב היהודי החדש בארץ-ישראל. משהוקם המשרד הארצישראלי בראשותו של ד"ר ארתור רופין, שקעה פעילותה של המועצה הארצישראלית והיא חדלה להתקיים בתוך זמן קצר.

ארתור רופין ערך סיור לימודים בארץ כהכנה להקמת המשרד הארצישראלי ועיצב תכנית פעולה, ולפיה המטרה העיקרית של הפעולה הציונית היא להגיע בזמן הקצר האפשרי, לרוב יהודי לפחות בחלק מארץ-ישראל, שיזכה להכרה ולאוטונומיה מן השלטון העותמני. מטרה זו תושג באמצעות רכש קרקעי, עלייה והתיישבות, תוך התרכזות, בשלב ראשון, בשני חבלי ארץ – יהודה וסביבות הכינרת. אחר כך ניתן יהיה ליצור רציפות טריטוריאלית בין שני הגושים האלה.

שביתה פרצה באביב ביקב בראשון-לציון, בתגובה על ניסיון ההנהלה לפטר את מנהיגי הפועלים, שמנעו פיטורי פועל שם. האיכרים איימו לפרוץ אל היקב בכוח. ראשי שתי מפלגות הפועלים הוזעקו למקום. מנהיגי "הפועל הצעיר" תבעו להפסיק את השביתה, ואילו ראשי "פועלי-ציון" נקטו עמדה מיליטנטית. דעתם של אנשי "הפועל הצעיר" גברה. לפועלים המפוטרים שולמו פיצויים והרוחות נרגעו. דווקא ביקב שררו תנאי עבודה ושכר סבירים, ועל כן חשפה השביתה את הניגודים העקרוניים בין שתי מפלגות הפועלים. אנשי "הפועל הצעיר" האשימו את אנשי "פועלי-ציון" בדוקטרינריות מהפכנית עקרה, תוך התעלמות מן המציאות השוררת בארץ-ישראל וצרכי המשק העברי בכללותו.

ביפו התקיימה בחג השבועות הוועידה השנייה של "פועלי-ציון" בארץ. המפלגה מנתה כבר 160 חברים. בוועידה זו הוביל דוד בן גוריון את הקו שאפיין במידה רבה את דרכה ההיסטורית של המפלגה בארץ. בן גוריון דרש להשתחרר מן הדוקטרינה של מלחמת המעמדות, שהתאימה אולי למציאות בגולה, לסגל את השקפות המפלגה למציאות הארצישראלית, להפוך את "פועלי-ציון" למפלגת המונים הקולטת ומאחדת בתוכה את כל הפועלים בארץ-ישראל. מרכז המפלגה נקבע בירושלים, במטרה להגיע אל הנוער וציבור הפועלים בעיר, שבה מצוי היישוב היהודי הגדול בארץ.

בסוף 1909 קיבלה המפלגה החלטה המסתייגת מ"מצע רמלה" ומחייבת השתתפות בקונגרס הציוני, בניגוד מפורש לעמדתה העקרונית של המפלגה-האם ברוסיה.

בוועידה השלישית של "פועלי-ציון", בסוכות תרס"ח, כינסו מנהיגי המפלגה, ישראל שוחט ויצחק בן-צבי, חבורה קטנה של צעירים וייסדו ארגון חשאי בשם "בר-גיורא", שמטרתו כיבוש השמירה במושבות, במקביל לכיבוש העבודה, וסיסמתו "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" (אותה שורה שהלהיטה לבבות רבים, מן השיר שכתב המשורר יעקב כהן לאחר פוגרום קישינב). חבורה זו עברה לסג'רה ואליה הצטרפו חברי "הקולקטיב" ובראשם מניה שוחט. אנשי "בר-גיורא" נטלו חלק פעיל בסכסוכים שפרצו מדי פעם בין המושבות הקטנות בגליל התחתון לבין שכניהם הערבים. למהפכת "התורכים הצעירים" היו השלכות קשות על מצב הביטחון בארץ. ב"בר-גיורא" בשלה ההכרה כי יש להקים הסתדרות שומרים חזקה שתיטול על עצמה את האחריות על הגנת הישובים היהודיים בגליל וברחבי הארץ.

אליעזר שוחט ושלמה צמח, אנשי "הפועל הצעיר", שתמכו במעבר הפועלים החקלאיים אל מושבות הגליל, יזמו את הקמת אגודת "החורש",כארגון לא-מפלגתי, שמטרתו לאגד את כל הפועלים בגליל ולהקים עבורם מוסדות סיוע הדדי ואף ליצור אפשרויות התיישבות למענם. אגודת "החורש" התקיימה רק כשנתיים. שתי מפלגות הפועלים התייחסו אליה בהסתייגות.

הסתדרות המורים גיבשה תכנית לימודים אחידה לכל בתי-הספר היסודיים העבריים בארץ. התכנית הקיפה 8 שנות לימוד; שפת ההוראה עברית; צרפתית כשפה זרה ראשונה ובצדה גם השפה הערבית. ספרי לימוד בעברית יצאו לאור כבר בשנות ה-90' של המאה שעברה, ביזמתם החלוצית של מורים ומחנכים כמו דוד ילין, נסים בכר, יהודה גרזובסקי, דוד יודילוביץ, ר' זאב יעבץ, אליעזר בן יהודה, ישראל בלקינד. הסתדרות המורים הקימה הוצאת-ספרים בשם "קהלת", שהפיקה ספרי לימוד רבים. כן הוציאה כתב-עת לנוער "מולדת", וכתב-עת פדגוגי "החינוך".

הארץ נקלעה למשבר כלכלי בהשפעה ישירה של המשבר הכלכלי בעולם. סוחרים רבים פשטו את הרגל. בנק אפ"ק עצמו עמד על סף התמוטטות כתוצאה מהבהלה שאחזה בציבור המפקידים, ורק קור הרוח שהפגין מנהל הבנק, לבונטין, הציל את הבנק מתמוטה.

ערכים אישיים
  1. יצחק בן-צבי (שימשלביץ, 1963-1884). נולד בפולטבה, אוקראינה. למד בחדר ובגימנסיה רוסית. גדל בבית ציוני. היה ממארגני ההגנה העצמית בפולטבה ב-1905. הוא ובר בורוכוב יסדו את מפלגת "פועלי ציון", כשלוחה ציונית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. ב-1906 נאלץ להימלט מן המשטרה הצארית, שאסרה את בני משפחתו. ב-1907 עלה לארץ והתקבל בהתלהבות על ידי חברי "פועלי-ציון" בארץ. נמנה על שלישיית המנהיגים של המפלגה, ביחד עם ישראל שוחט ודוד בן-גוריון, ונחשב האידיאולוג הראשי שלה. ב-1909 השתתף בייסוד "בר-גיורא", שהתגלגל אחר כך ב"השומר". ב-1912 יצא עם חבריו להנהגת המפלגה – ישראל שוחט ודוד בן-גוריון – לקושטא, ללמוד שם משפטים ולקשור קשרים עם חוגי "התורכים הצעירים". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ. נאסר והוגלה ממנה ביחד עם דוד בן-גוריון. השנים הגיעו לאמריקה ויסדו שם את תנועת "החלוץ". כאשר קמו הגדודים העבריים בעקבות הצהרת בלפור, היו בין מעוררי תנועת ההתנדבות לגדודים באמריקה. הגיעו לארץ עם הגדוד האמריקני. ב-1920 השתתף בן-צבי בוועידת "פועלי-ציון" העולמית, שבה חל הפילוג בין הזרם הציוני, הארצישראלי, לבין הזרם שנטה לבולשביזם. משהוקם הוועד הלאומי בארץ, נבחר בן-צבי לייצג את "אחדות-העבודה" בתוכו והיה אחד הנציגים והדוברים העיקריים של הישוב מול שלטונות המנדט. הוא שימש גם בהסתדרות העובדים ובעיריית ירושלים. ב-1931 נבחר כיושב-ראש הוועד הלאומי. לאחר קום המדינה נבחר לכנסת הראשונה והשנייה. ב-1952, נבחר כנשיאה השני של מדינת ישראל. הוא שימש בתפקיד זה שתי תקופות נוספות, עד יום מותו. בן-צבי שיקע עצמו גם במחקר, בעיקר חקר קהילות ישראל באפריקה ובאסיה, וחקר העדה השומרונית בארץ. בין ספריו – "נידחי ישראל", "ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמני" (1955).