ינו 042015
 

מרכז התנועה הציונית עבר מווינה לקלן, מקום מושבו של הנשיא וולפסון. שני הנציגים הרוסים בהנהלה התקשו להגיע לקלן, וכך יכול היה וולפסון להשליט את הקו המדיני בהנהלה, למורת רוחם של הרוסים הנוטים לקו ה"מעשי". וולפסון העתיק לקלן גם את משרדי הקרן-הקיימת ומערכת העיתון "די ועלט". הוא הזמין את נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", לשמש כמזכיר ההנהלה וכעורך "העולם", המהדורה העברית של "די ועלט", ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית.

אפריל. עם החרפת מדיניות הדיכוי של המשטר הצארי, המכוונת לחסל את תוצאות מהפכת 1905, יזם משרד הפנים הרוסי החלטה האוסרת על הפעילות הציונית ברחבי הממלכה, בנימוק כי היא פועלת "להתבדלות לאומית של המוני היהודים". חוזר חשאי בעניין זה הופץ בין מושלי הפלכים. סניפים ציוניים רבים נאלצו לפעול בתנאי מחתרת, והפעילות הציונית הכללית הצטמקה.

אוגוסט. הקונגרס הציוני השמיני התכנס בהאג, בסמיכות זמן ומקום לוועידת השלום הבינלאומית, שדנה בצמצום מרוץ החימוש בין המעצמות, ומתוך תקווה להסב את תשומת לב הפורום הבינלאומי אל שאיפות העם היהודי.

מושב הקונגרס הציוני השמיני נפתח ב-14 באוגוסט ונמשך שבוע ימים. השתתפו בו כ-400 צירים, מחציתם מרוסיה. גם בו נמשך הוויכוח בין ה"מדיניים", שדוברם הראשי היה ליאו מוצקין, לבין ה"מעשיים", שדוברם המרכזי היה חיים וייצמן. הוא טען כי עד כה שלטה בציונות האסכולה הדיפלומטית, ואילו עתה יש ליצור סינתזה אמיתית בין שני הזרמים. אין לתאר הצלחה של אחד מהם ללא השני. הצ'רטר, גם אם יושג, יישאר פיסת נייר, אם לא יישען על עובדות מעשיות בארץ-ישראל. נאומו של וייצמן השאיר רושם רב על שומעיו והביטוי "ציונות סינתטית" התקבל מכאן ואילך כמייצג את הקו הציוני הנכון והרצוי.

בקונגרס השמיני השתתפו בפעם הראשונה נציגים של מפלגות הפועלים בארץ-ישראל – יצחק בן-צבי וישראל שוחט מטעם "פועלי ציון", יוסף אהרונוביץ ואליעזר שוחט מטעם "הפועל הצעיר". צליל חדש עז נשמע מפיהם, שצרם מעט את אוזני רוב הצירים: יש מלל ציוני ויש ציונות של הגשמה, ורק זו היא הציונות האמיתית.

הקונגרס קיבל החלטה על הקמת מחלקה מיוחדת בתוך ההנהלה הציונית לענייני ארץ-ישראל. כמו כן הוחלט להקים משרד בארץ-ישראל, שירכז את הפעילות המעשית שם. עוד הוחלט כי עברית תשמש לשונה הרשמית של התנועה הציונית, של הקונגרסים ושל הוועידות הארציות, אך החלטה זו תוגשם בהדרגה. סביב הרכבת ההנהלה התעוררה מחלוקת בין וולפסון לבין הצירים הרוסיים. וולפסון התעקש על מינוי הנהלה מצומצמת של שלושה חברים, ללא נציגים רוסיים (שאינם מסוגלים להשתתף בישיבות הנהלה היושבת בקלן). שלושת חברי ההנהלה היו וולפסון עצמו, כנשיא, יעקובוס קאן, בנקאי מהאג, המייצג את הזרם המדיני, ואוטו וארבורג מברלין, המייצג את הזרם המעשי.

אוקטובר. וולפסון יזם נסיעה לקושטא לשם חידוש הקשרים עם חוגי השלטון שם. הוא הצליח להשיג הסכמה תורכית להקים בקושטא סניף של הבנק הקולוניאלי הציוני. לא בלי צדק בהנהלה הציונית ראו בזה "ראש גשר" לפעילות ציונית בבירת הממלכה העותמנית. ויקטור יעקובסון מונה לנהל את הפעילות הציונית בקושטא. בלא משים הפך לדיפלומט הראשון של הציונות ובאותה שעה אכן לא היה מתאים ממנו למשימה. יעקבסון הגיע לקושטא רק באוגוסט 1908.

ד"ר ארתור רופין נשלח מטעם ההנהלה לסיור לימודים בארץ-ישראל, לבדוק את מצב ההתיישבות ואת אפשרויות הפעולה המעשית בארץ. בתחילת ינואר 1908 הגיש רופין את ממצאי חקירתו ואת הצעותיו, וקיבל על עצמו להקים את המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית.

ערכים אישיים
  1. ויקטור יעקובסון (1934-1869). נולד בסימפרופול, קרים. הצטרף לחיבת-ציון בנעוריו. עם הופעת הרצל הצטרף להסתדרות הציונית. השתייך לחבורת הסטודנטים הציוניים הצעירים בברלין, שעליהם נמנו מוצקין ושמריהו לוין. ב-1899 נבחר לשמש בוועד-הפועל הגדול. ב-1906 מונה כמנהל בנק אפ"ק (אנגלו-פלשתינה בנק, חברה-בת של הבנק הקולוניאלי, "אוצר התיישבות היהודים" ) בבירות. ב-1908 נבחר לנהל את הבנק הציוני שנוסד בקושטא ואת הפעילות הציונית הכוללת שם. ב-1913 נבחר לוועד-הפועל המצומצם (ההנהלה הציונית) וחזר לברלין. במלחמת העולם הראשונה היה ממונה על המשרד הציוני בקופנהאגן, ששימש כמרכז הקשר עבור כל הסניפים הציוניים משני צדי המתרס. לאחר המלחמה נמנה על תומכי וייצמן והתבלט כאחד המטיפים העקביים לפשרה עם הערבים. הוא היה אחד הראשונים שהבחינו בשינויים המסתמנים במדיניות בריטניה כלפי הציונות בתקופת המנדט (שנות השלושים) ובצורך ליזום תכנית מדינית לפתרון בעיית ארץ-ישראל והסכסוך עם הערבים. ב-1925 מונה כנציג ההסתדרות הציונית בפני חבר-הלאומים בג'נבה. תפקיד זה מילא עד יום מותו.



  2. ארתור רופין (1943-1876). נולד בפרוסיה. בגלל התרוששות משפחתו נאלץ להשלים את השכלתו בכוחות עצמו. למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטה של ברלין ושל האלה. ב-1904 פרסם מחקר סוציולוגי "היהודים בימינו", ששימש בסיס לחיבורו הגדול "הסוציולוגיה של היהודים", שיצא לאור ב-1930 ומהדורה עברית ב-1932. בשנים 1907-1902 ניהל את המכון לסטטיסטיקה ודמוגרפיה יהודית שיסד אלפרד נוסיג. ב-1908 קיבל על עצמו להקים את המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית. הקמת המשרד היתה נקודת מפנה בהתפתחות המפעל הציוני בארץ. רופין הכניס שיטתיות ותכנון לעבודה הציונית בארץ. הוא סימן מיד את שתי המטרות הגדולות – יצירת רוב יהודי, אפילו בחלקים מסוימים של ארץ-ישראל, ורכישת קרקעות. אלה הן המשימות שיקבעו את גורל המפעל הציוני. רופין "גילה" את חלוצי העלייה השנייה ומצא עמם עד מהרה שפה משותפת. הוא תמך בניסיונות ההתיישבות שלהם, גם כאשר שאבו את השראתם מתפיסות עולם סוציאליסטיות וקומוניסטיות, שהיו זרות לגמרי למנהיגות הציונית בגולה. הוא עודד ודחף את הפועלים החקלאיים לעבור להתיישבות עצמית על אדמות שרכשה ההסתדרות הציונית, במקום להמשיך במאבק כושל לכיבוש העבודה במלחמת העולם הראשונה הוגלה רופין לקושטא. הוא חזר לארץ ב-1920 ופעל במסגרת המשלחת הציונית (ועד-הצירים). הוא היה חבר ההנהלה הציונית משך כל תקופת מנהיגותו של וייצמן (עד 1931) וממונה על מפעל ההתיישבות בארץ. ב-1933 חזר לשרת בהנהלה הציונית והיה ממונה על התיישבותה וקליטתה של העלייה הגרמנית באותן שנים. בעיית היחסים עם הערבים העסיקה את רופין מאד. תחילה התעלם ממנה, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיע להכרה כי הסכם עם הערבים הוא תנאי חיוני להצלחת הציונות וסבר כי לטווח הארוך הפתרון הוא במדינה דו-לאומית. הוא היה בין מייסדיה של קבוצת "ברית-שלום" – קבוצת אינטלקטואלים ואקדמאים, רובם אנשי האוניברסיטה העברית בירושלים, שהחזיקה בפתרון זה לסכסוך היהודי-ערבי והטיפה להבנה ולהסכם עם ערביי ארץ-ישראל – ועמד בראשה בשנים 1929-1925. מאורעות 1929 חוללו שינוי בהשקפתו: אין סיכוי להסכם יהודי-ערבי כל עוד היהודים מיעוט קטן בארץ. שלב ההידברות וההסכם יבוא רק לאחר שהיהודים יהפכו לכוח שיש להתחשב. מכאן ואילך הטיף רופין להתרכזות מוגברת בעלייה ובהתיישבות והגדלת ה"יש" הציוני והיהודי בארץ. הוא שימש כפרופסור לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים משנת 1926 ועד יום מותו.