ינו 052015
 

רוב המהגרים היהודים התרכזו בשכונות העוני והמצוקה של ערי המזרח הגדולות, בעיקר ב-Lower East Side  בניו-יורק. "לא צריך להרחיק נסוע עד אירופה כדי לראות גטו יהודי אמיתי", כתב הניו-יורק טיימס ב-1898. בגטו של ניו-יורק ניהלו היהודים את מאבק ההישרדות שלהם בתנאי עבודה ופרנסה קשים ביותר. כ-75% מן המהגרים היהודים מצאו את פרנסתם בתעשיית הבגדים, שהיתה ברובה בבעלות יהודית. מכונת התפירה וכוח העבודה היהודי הזול הפכו את ניו-יורק למרכז תעשיית הבגד של ארצות-הברית כולה וכמובן לתעשייה המרכזית בניו-יורק של תחילת המאה העשרים. המהגרים החדשים נוצלו ללא רחם וללא מצפון בידי קבלני המשנה (היהודיים), שהעסיקו אותם, צופפו אותם בחדרי-מלאכה קטנים, חסרי אוורור, שכונו "סדנות-יזע" (sweatshops), ושילמו להם פרוטות על פי התפוקה. משפחת מהגרים ממוצעת, שמנתה כעשר נפשות – בעל, אשה, הורה זקן או זוג הורים, ששה ילדים – התגוררה בדירה שכורה בת שלושה חדרים, בה מצאו לינה עוד שלושה-עשר דיירים, שדמי הלינה ששילמו תרמו להכנסתה הזעומה של המשפחה. הדיירים היו צעירים, שחסכו כל פרוטה כדי לרכוש כרטיסי נסיעה לבני משפחותיהם שנשארו מאחור. בתנאי חיים אלה נפגע לא אחת התא המשפחתי.

המנהיגות היהודית-גרמנית הוותיקה התבוננה בדאגה גוברת על ריכוזי היהודים המזרח-אירופים וחיפשה דרכים לבצע "פיזור אוכלוסין", שיפוגג את השלכותיה הקשות של ההצטופפות היהודית ברובעי העוני של ניו-יורק. הארגונים היהודיים הגדולים, בשיתוף פעולה עם קרן הברון הירש, הקימו את "משרד הסילוקין התעשייתי" (Industrial Removal Fund – IRO), שמטרתו לכוון מהגרים יהודים אל מרכז הארץ ומערבה ולסייע בקליטתם המהירה שם. בשנים 1914-1901 הצליח המשרד להעביר כ-60,000 מהגרים יהודים ולקלוט אותם ברחבי הארץ.

מספר ארגוני מתנדבים שסייעו למהגרים ביום נחיתתם בנמל ניו-יורק התלכדו והקימו ב-1902 ארגון סיוע מרכזי – היא"ס (HIAS) –  "חברת סיוע למהגרים יהודים" (Hebrew Immigrant Aid Society). ארגון זה הפך ברבות הימים לארגון הקליטה המרכזי למהגרים יהודים באמריקה.

 

המצב המחפיר בגטאות של המהגרים בערים הגדולות – קודם כל ברמה התברואתית – עורר את מצפונה ורגישותה החברתית של הבורגנות האמריקנית, הן הנוצרית והן היהודית. ארגוני צדקה וסעד נכנסו לפעולה ואליהם הצטרפו עתירי הון, שהפכו את הפילנתרופיה לעיסוק שני שלהם. הבולט בפילנתרופים היהודיים היה יעקב שיף, שהיה מעורב ברוב היזמות החברתיות והפוליטיות של זמנו. אחד ממפעליו הגדולים היה שיתוף הפעולה בינו ובין ליליאן ואלד, שהקימה ב-1895, ביחד עם חברתה הנוצרית, מרי ברוסטר, את "תחנת האחיות ברחוב הנרי" בניו-יורק. מרכז זה, שפעל במימונו של שיף, הגיש טיפול רפואי, הדרכה וסעד לעשרות אלפי מטופלים בעשור הראשון לקיומו. בכך הונח היסוד לעבודה סוציאלית ממוסדת באמריקה, לאחר שגם הממשל והרשויות המקומיות הכירו בחיוניות הפעולה ורתמו עצמן אליה. על פי הערכה, בין השנים 1881 ל-1914  יהדות אמריקה השקיעה בקליטת המהגרים היהודים ממזרח-אירופה סכומי עתק שהצטברו לכ-100 מיליון דולר.

בעיתונות האמריקנית התפרסמו מדי פעם כתבות שהאירו באור לא מחמיא את תרבות הדיור והחיים של המהגרים היהודים המזרח-אירופיים, את הלכלוך, הצפיפות, ההיגיינה הירודה, הרדיפה הנואשת אחרי הפרוטה. כתבות אלה הגבירו את דאגת הציבור היהודי המבוסס, שחשש מפני המוניטין השלילי שמדביקים המהגרים לציבור היהודי כולו. חשש זה הגביר את המוטיבציה של המנהיגות היהודית להשקיע בפיתוח מוסדות חינוך ומרכזי תרבות בקרב אוכלוסיית המהגרים מתוך כוונה מוצהרת להביא ל"אמריקניזציה" מואצת של המהגרים. הבולט שבהם היה ה-Educational Alliance, שהוקם ב-1893 בניו-יורק, וכדוגמתו קמו כמעט בכל הערים הגדולות של אמריקה. מאות אלפי צעירים ובוגרים עברו במוסדות אלה ורכשו שם, בכיתות יום ולילה, השכלה כללית, מקצועית, אמנותית ונהנו משירותי ספורט. גם מוסדות אלה הפכו מודל שעל פיו הוקמו מרכזי תרבות וחינוך של הרשויות המוניציפליות ברחבי אמריקה.

גורם חשוב מאד בקליטת המהגרים היהודים היוותה מערכת החינוך הציבורית – Public School  – שהיתה פתוחה לכל נפש וסיפקה לעשרות אלפי ילדי המהגרים חינוך יסודי ותיכוני ושימשה לאמתו של דבר הגורם הראשון במעלה בתהליך האמריקניזציה של הדור הצעיר בקרב המהגרים. בניגוד למיתוס מקובל, אף שילדי מהגרים יהודים הצטיינו בלימודיהם בהשוואה לבני קבוצות אתניות אחרות, בדרך כלל הם לא התמידו בלימודים מעבר לארבע שנות חינוך חובה, כיוון שנאלצו או העדיפו להצטרף אל מעגל העבודה וההתפרנסות. הלחץ על מערכת החינוך הציבורית היה עצום. מדי שנה היה צריך למצוא 20,000 מושבים נוספים בבתי-הספר. דמות חשובה בעיצוב מערכת החינוך העירונית של ניו-יורק היתה המפקחת על מערכת החינוך הציבורי ב-Lower East Side, יוליה ריצ'מן ( Julia Richman, 1855-1912), שהיתה האשה היהודיה הראשונה שזכתה בעמדה כה בכירה במערכת החינוך הציבורי. היא האמינה בכור ההיתוך האמריקני, בזה למנהגים וההרגלים שהביאו עמם המהגרים ממזרח-אירופה, פסלה את הדיבור באידיש במוסדות החינוך עליהם פיקחה וכפתה על התלמידים בנחישות רבה את ההתמצאות בתרבות האמריקנית ואתההיכרות עם הערכים האמריקנים, אותם זיהתה עם ערכי המוסר הנעלים של היהדות.
חממת העוני והמצוקה של ה-Lower East Side  היתה גם חממה של פשע וזנות. לאמתו של דבר, בעשור הראשון של המאה, לפחות מחצית מבתי הזונות בעיר היו בבעלות יהודית. בשנים 1909-1908 מתוך כאלפים זונות שנעצרו והובאו למשפט כ-75% היו יהודיות. רבבות הנשים והצעירות היהודיות הבודדות, שהגיעו בתוך גלי ההגירה, מהן כדי להצטרף לבעליהן, מהן שנמלטו מבתיהן ברוסיה או בפולין, סיפקו טרף קל לסרסורים יהודים, שידעו לנצל את בדידותן ומצוקתן של רבות מן הנשים הללו. היקף התופעה זעק לשמים והעסיק את דעת הקהל היהודית. הוא שימש נושא שכיח בכתבות העיתונות האידית, ברומנים ובמחזות של התקופה. בלטה לעין התחמקותם ושתיקתם של הרבנים האורתודוכסים, שהתקשו להתמודד אתה וביקשו להדחיק ולהכחיש אותה, כיוון שעמדה בסתירה כה בוטה לסטריאוטיפים הפנימיים של היהדות המסורתית. לעומתם, הרבנים הרפורמיים השמיעו קולם וחיפשו אחר דרכים להילחם בתופעה.

חמורה לא פחות היתה תופעת הפשע היהודי. בתחילת המאה יהודים שלטו לא רק בתעשיית הזנות בניו-יורק ובערי המזרח הגדולות האחרות; הם גם קנו לעצמם שליטה בבתי ההימורים.

ריבוי הכתבות בעיתונות שקשרו בין הפשע והשחיתות לבין היהודים הביכו והדאיגו את הציבור היהודי הוותיק ואת מנהיגותו. לשיא הגיעו הדברים כאשר ב-1908 התפרסם מאמר מאת מפקח משטרת ניו-יורק, תיאודור בינגהם, בו טען כי בשל ריבוי הפשיעה בקרב קהילות המהגרים של האיטלקים ושל היהודים יש לשקול גיוס כוח אדם למשטרה מקרב הקהילות האלה, כדי לייעל את הטיפול בפשיעה בתוכם. המספרים שהביא המפקח אודות שיעורי הפשיעה בקרב היהודים וההכללות הסוחפות בעלות הנימה האנטישמית שהרשה לעצמו, החרידו את הציבור היהודי: "היהודים הם מבעירי בעירות, גנבים, פורצים, שודדי דרכים. – – – 40% מן הנערים בבתי-מחסה לעבריינים צעירים ו-27% מאלה שהובאו למשפט בפני בתי-דין לנערים הם מן הגזע הזה…" קיתונות של רותחין נשפכו על המפקח מכל החוגים היהודיים. הוא נאלץ להתנצל ואף להתפטר בלחץ ראש-העירייה. אבל המספרים שהביא בינגהם לא היו מופרכים.

הצעתו של המפקח בינגהם הוגשמה בסופו של דבר ב-1912, כאשר בעקבות הזעזוע שחוללה "פרשת רוזנטל" – רציחתו של בעל בית הימורים יהודי, שחשף מסכת שוחד ושחיתות שבה היו מעורבים קציני משטרה וכמה מכרישי הפשע היהודי – הוחלט להקים "משרד למוסר חברתי" (Bureau of Social Morals), שלמעשה היה משרד מודיעין אזרחי, שאסף במשך שנים בשקידה נתונים על הפשע היהודי ובשיתוף פעולה עם התובע הכללי של ניו-יורק הביא לסגירתם של עשרות בתי זונות ובתי הימורים ולהפללתם של כ-200 פושעים.

התמורות שעברו המוני המהגרים היהודים מרגע הנחיתה על קרקע המציאות האמריקנית היו מרחיקות לכת, אפילו מהפכניות. הן היו קשורות בראש וראשונה בתהליך החילון שעברו המהגרים הצעירים, תהליך שהחל עוד בארץ המולדת, על רקע התפשטות ההשכלה והמאבק על האמנציפציה שם. תחילה נוצר רושם מוטעה כי המהגרים החדשים מחזקים את היסוד האורתודוכסי ביהדות אמריקה. אם ב-1880 מתוך כ-200 בתי-כנסת באמריקה רק 8 היו אורתודוכסיים, ב-1890 כבר גדל המספר ל-443 וכל החדשים היו אורתודוכסיים. ב-1900 בניו-יורק לבדה, ב- Lowet East Side, מנו מאות בתי-כנסת זעירים, שצצו בכל פינה. אבל במכתבים ששלחו האדוקים באמת אל קרוביהם ברוסיה הזהירו מפני הנסיעה לאמריקה, שאינה מאירה פניה אל הדת הישנה וזו אינה יכולה לשרוד באמריקה. רוב חנויות היהודים היו פתוחים בשבת וגם התיאטראות באידיש היו מתמלאים קהל בלילות ששי ובימי שבת. בסקר שערכה ה"קהילה" בניו-יורק ב-1909 התברר כי רק כרבע מילדי המהגרים היהודיים זוכים לחינוך יהודי ברמה כלשהי. הרוב המכריע מתחנך בבתי-הספר הציבוריים הכלליים. מצב החינוך היהודי התהפך בהשוואה לרוסיה. שם מערכת החינוך התורני, עם ה"חדר" וה"ישיבה", היתה הנורמטיבית בקרב רוב המשפחות היהודיות, ואלה שביקשו לספק השכלה חילונית לילדיהם נזקקו למורים פרטיים. ואילו באמריקה מערכת החינוך הציבורי היתה הנורמטיבית ומי שביקש להעניק חינוך תורני לילדיו נזקק למלמדים מיוחדים או לחדרי לימוד עלובים, שקיומם היה תלוי בפרוטות ששולמו כשכר לימוד.

גם מעמד הרבנים ירד לשפל המדרגה. במשטר האזרחי הנוהג בארצות-הברית כל הפונקציות והסמכויות שמהם נהנו הרבנים בקהילה היהודית האוטונומית במזרח-אירופה פקעו. רק נישואים וגירושים אזרחיים הוכרו על ידי החוק. כתוצאה מכך, ונוכח הדרישה לשירותי דת, התרבה מספר השרלטנים, שהתחזו לרבנים וסיפקו שירותי דת לכל דורש – העניקו אישורים דתיים בלתי-חוקיים, בכלל זה אישורי גירושים לבעלים שהשאירו מאחוריהם נשים בארץ המוצא, אישורי כשרות. שערורייתי במיוחד היה שוק  הכשרות. קהל צרכני בשר כשר נאמד ערב מלחמת העולם הראשונה בכמיליון נפש. בהעדר התערבות ופיקוח ממלכתיים, נפתח גם כאן כר נרחב ליזמה החופשית. יזמים זריזים, קצבים וספקי בשר עשו ככל העולה על רוחם – מינו רבנים מטעמם, הכשירו ונהנו מעמלות הכשרות הנלוות בדרך כלל למכירת הבשר הכשר. על פי הערכה כמחצית מן הבשר שנמכר כ"כשר" לא היה כשר כלל.

עיתונאי יהודי מאירופה, שסייר באמריקה, כתב: "הרבנים באמריקה מרובים כזבובים. כל מי שיכול להצטייד בכובע משי, סודר לבן סביב הצוואר, מטה או מטריה בידו, והוא מסוגל להמציא טקס – הפך לרבי, חכם בישראל. בעבור חמישה דולרים הוא מקדש ומגרש זוגות, ללא שאלות ובדיקות." כנס של רבנים אורתודוכסיים שנזעקו ב-1886 לדון במצב הקשה של האורתודוכסיה באמריקה הכריז על ייסוד "אגודת הרבנים" (Association of American Orthodox Rabbis) והחליט למנות רב ראשי ליהודי אמריקה, שירכז בידיו את המאבק על שמירת היהדות כאן ויכניס סדר במערכת הרבנית. לצורך זה הובא אחר כבוד רב בעל מוניטין, יעקב יוסף, רבה של קהילת וילנה בליטא. קהל המונים קידם את פניו בנמל ניו-יורק, אך התקוות שתלו בו ובסדר החדש נתבדו בתוך זמן לא ארוך. הניסיון להנהיג "מס כשרות", בדומה ל"קורובקה" שהיתה נהוגה ברוסיה ואשר ממנו ניתן יהיה לממן את משכורות הרבנים והמשגיחים – נכשל. דעת הקהל התקוממה עליו ודחתה אותו. יתר על כן, כמה חצרות של חסידים סירבו להכיר במרותו של הרב יעקב יוסף, פסלו את חותם הכשרות שלו, הכתירו, כל אחת, "רב ראשי" משלה ו"כשרות" משלה. מוסד הרב הראשי היה לחוכא ואטלולא. מערכת הכשרות קרסה. הרב יוסף נפטר ב-1902 בשברון לב.

נוכח השסעים העמוקים המפלגים את הציבור היהודי – על רקע דתי ומעמדי – והמוניטין הגרוע של התרבות היהודית, כפי שהיא מוצגת ב-Lower East Side, הגה הרב הרפורמי הצעיר והנמרץ יהודה ליאון מגנס רעיון לארגן את יהודי ניו-יורק, ובדומה לכך את הציבורים היהודיים בערים הגדולות האחרות באמריקה, במתכונת של "קהילה", על פי מודל הקהילה היהודית באירופה, שבה יתכנסו כל הפלגים והמגזרים היהודיים – מהגרים ווותיקים, פרולטרים ופלוטוקרטים, רפורמים ואורתודוכסים, סוציאליסטים, בונדיסטים, ציונים – כולם יהיו חלק ממערכת מלוכדת, שתאפשר שיתוף פעולה וערבות הדדית, תפשר ותגשר בין הפערים והמחלוקות ותעצב במידה רבה את הצביון היהודי באמריקה. ב-1908 מגנס הצליח לכנס למעלה מ-220 נציגים של גופים וארגונים יהודיים שונים ולהגיע לכלל הסכמה על ייסוד ה"קהילה". הצלחתו הגדולה היתה בשכנוע המנהיגות היהודית-גרמנית להצטרף למסגרת, בצד הנציגים מן ה-Lower East Side. הקהילה נטלה על עצמה לפעול לפיתוח החינוך היהודי, לאחד את הפיקוח על הכשרות, להילחם בפשיעה היהודית. היא היתה פעילה מאד גם ביישוב סכסוכי עבודה וגישור בין הפועלים והמעסיקים. אך הניסיון להסדיר את עסקי הכשרות לא צלח גם כאן. פעילות הקהילה דעכה לאטה. עניינים אחרים העסיקו את דעת הקהל היהודית. גם הניסיון המעניין הזה ליצור גוף חי שיאחד את יהודי אמריקה נידון לכישלון.

במציאות האמריקנית הוקנתה עדיפות להתארגנות מבוזרת, על בסיס מקומי וענייני. הפעילות הארגונית בציבור היהודי, ובייחוד בקרב המהגרים, היתה תוססת ומגוונת. על פי הערכה בניו-יורק לבדה פעלו קרוב לאלף ארגונים יהודיים, מסוגים שונים, גדולים וקטנים –עמותות, הסתדרויות, איגודים, אגודות, תנועות, מפלגות, חברות – רובם ככולם על בסיס וולונטרי וללא זיקה לבית-כנסת. אך צורת הארגון הטבעית, הראשונית, השכיחה והאפקטיבית ביותר, היתה של ה"לאנדסמאנשאפט" – ארגון יוצאי ארץ או עיר מוצא, שבמשך הזמן התפצלו בתוכם גם על פי מקצועות ועיסוקים בארץ החדשה. אלה סיפקו לא רק מסגרת חברתית, אלא גם מוסדות תמיכה כלכלית ורפואית, קרנות הלוואה ושירותי קבורה. ערב מלחמת העולם הראשונה העריכו את מספר הלאנדסמאנשאפטים הרשומים בניו-יורק לבדה בכ-2,000.

אידיש היתה שפת הדיבור והזהות של המהגרים היהודים בדור הראשון. תרבותם היתה תרבות אידיש ומעולם לא ידעה הספרות והשירה האידית פריחה גדולה יותר מאשר זו שזכתה לה באמריקה של תקופת ההגירה הגדולה. משוררים כמו מוריס וינצ'בסקי, מוריס רוזנפלד, דויד אדלשטדט, יוסף בובשובר נתנו ביטוי עז לענות הפרולטריון היהודי ב-Lower East Side ולמאבקם המעמדי. ב-1907 הגיע גל חדש של משוררים, מאוכזבי מהפכת 1905 ברוסיה, שפנו עורף לחזון המהפכה, לזיקה הבונדיסטית ולהטפה הסוציאליסטית והרימו את נס "האמנות לשם האמנות", ביניהם ה. לייוויק והסופר יוסף אופטושו.

בניו-יורק, ערב מלחמת העולם הראשונה, הופיעו למעלה מ-150 כתבי- עת באידיש – שבועונים, ירחונים, רבעונים, שנתונים. עיתונים יומיים באידיש יצאו רק בניו-יורק, אך תפוצתם היתה ארצית. אם באמצע שנות ה-90' רק עיתון אחד באידיש, ה"אידישע טאגבלאט", זכה בתשומת לב, הנה בתוך שנים אחדות צצו עיתונים חדשים, כאשר כל מפלגה ותנועה בקרב ציבור המהגרים הזדרזה להוציא ביטאון משלה. זו היתה עיתונות ירודה בדרך כלל, אך היא סיפקה את צרכי ציבור הנאמנים שלה. ב-1897 הופיע העיתון "פורווערטס", בחסות המפלגה הסוציאליסטית של דה ליאון, שבזכות צמד העורכים המוכשרים שלו, אברהם כהן ולואיס מילר, קנה לו עד מהרה ציבור גדל והולך של קוראים. בתוך שנים אחדות ניתק העיתון את קשריו עם דה-ליאון והתחבר למפלגה הסוציאליסטית המתונה, בראשות יוג'ין דבס (Eugene Debs). פורווערטס הפך במשך השנים לביטאון השמאל היהודי באמריקה. תפוצתו היתה גדולה והשפעתו על המוני קוראיו עצומה. הצלחה זו יוחסה בראש וראשונה לעורכו הראשי, אברהם כהן, שבעיני רבים נחשב גדול העיתונאים האידיים של זמנו.

התיאטרון האידי צץ ועלה בניו-יורק, בשנות ה-80', בסמוך להופעתו במזרח-אירופה. הוא סיפק צורך המוני וזכה להצלחה מיידית. התחלות התיאטרון האידי באמריקה נזקפות בעקיפין לזכות אברהם גולדפדן, מייסד התיאטרון האידי במזרח-אירופה. שותפו של גולדפדן בהפקת הצגות תיאטרון אידי הראשונות ברומניה, זיגמונד מוגילסקו (Zigmund Mugilescu), הגיע לאמריקה ב-1882 וייסד כאן את להקת התיאטרון האידי הראשונה, עמה העמיד את הצגותיו של גולדפדן. בעקבותיו קמו מיד להקות נוספות, שהעלו מערכונים מוסיקליים קלילים ורגשניים. יעקב גורדין, שהגיע לכאן ב-1891 והפך כאן לכותב מחזות, תרם תרומה מכרעת להעלאת רמת התיאטרון האידי, בשיתוף פעולה עם השחקן-במאי יעקב אדלר, שהפך את גורדין למחזאי הבית של תיאטרונו. אדלר עצמו נחשב השחקן האידי הגדול של זמנו והתרועע עם גדולי השחקנים של התיאטרון והראינוע האמריקני. כותבי מחזות חדשים, כפרץ הירשביין, שלום אש, דוד פינסקי, תרמו אף הם להתפתחות התיאטרון האידי, שחרג מזמן ממסגרת בימת הבידור העממית של הפרולטריון היהודי. התיאטרון האידי העלה מחזות מפרי עטם של גדולי הסופרים והמחזאים של אירופה והקדים בכך את התיאטראות האמריקנים. כמה מטובי המבקרים של ניו-יורק הצביעו על התיאטרון האידי כעל התיאטרון האבנגרדי של ניו-יורק. ב-1917 פעלו כשלושים תיאטראות באידיש בניו-יורק ובערים הגדולות במזרח ארצות-הברית.

ערכים אישיים
  1. ליליאן ואלד (Lilian Wald, 1867-1940 ). נולדה בסינסינטי, למשפחה בורגנית אמידה. בעלת אישיות יוצאת דופן, ויתרה על נישואין וחיי משפחה ובחרה בקריירה של אחות. בתחילת פעילותה נתקלה במציאות הקשה של ה –Lower East End והחליטה להעתיק את הפעילות אל לב השכונה ולהביא את הטיפול הרפואי ואת ההדרכה ההיגיינית אל התושבים. ואלד טענה כי פעולות צדקה אינן מספיקות והטיפה למעורבות הממשל בשיפור תנאי החיים של האוכלוסיות החלשות. היא היתה מעורבת בהתארגנות האיגודים המקצועיים ובפעילות רוב הגופים שנרתמו להגשמת רפורמות חברתיות. ואלד היתה פציפיסטית נחושה. התנגדה להצטרפות ארצות-הברית למלחמת העולם הראשונה. כיהנה כנשיאת "האיחוד האמריקני נגד המיליטריזם". אף שפעלה כה רבות בקרב קהילת המהגרים היהודיים העניים בניו-יורק, מעולם לא הדגישה את זהותה היהודית ואת מחויבותה לסולידריות יהודית. היא טענה כי מה שהיא עושה נובע ממחויבות אנושית כללית.



  2. אברהם כהן (Abraham Cahan, 1860-1951) נולד בליטא. למד בסמינר הממשלתי למורים בוילנה. ב-1882 היגר לאמריקה, לאחר שנחשד על ידי המשטרה בפעילות סוציאליסטית. כאן השקיע עצמו בפעילות פובליציסטית וארגונית בקרב הפועלים היהודים ב-Lower East Side. הרבה לכתוב ולהרצות ולעשות נפשות לרעיון הסוציאליסטי ולהתארגנות המקצועית של הפועלים. כהן היה בין מייסדי העיתון הסוציאליסטי היהודי הראשון, "די נאייה צייט", ובין מייסדי ועורכי ה"ארבייטער צייטונג". בשנים 1897-1894 ערך את ה"צוקונפט". ב-1897 היה בין מייסדי ה"פורווערטס"; אך הוא לא היה מוכן לוותר על עצמאותו ולקבל תכתיבים של המפלגה הסוציאליסטית. הוא פרש מן העיתון ועשה כמה שנים ככתב חופשי (free lancer ) בעיתונות האמריקנית. ב-1901 חזר לערוך את ה"פורווערטס", שאותו הפך לעיתון הנפוץ ורב השפעה ביותר בקרב ציבור קוראי אידיש. סביב כהן וה"פורווערטס" התרכזו טובי הסופרים והעיתונאים באידיש. כהן ראה שליחות לעצמו לחזק את הכרתם העצמית של המהגרים היהודים ולנטוע בהם תודעה סוציאליסטית. כהן סבר כי תפקיד עיתונו הוא חינוכי ביסודו ועליו לשמש להמוני המהגרים היהודים כעין מדריך במבוך האמריקני ולהקל עליהם את הבנת המציאות האמריקנית השונה כל כך מן המציאות המזרח-אירופית. כהן הזדהה לחלוטין עם המהגרים היהודים באמריקה ושימש הדובר המובהק של הקיבוץ היהודי הגדול החדש שנוצר באמריקה. הניסיונות לרכוש את כהן לציונות עלו בתוהו; אך לאחר ביקור בארץ-ישראל ב-1925 נעשה אוהד המפעל הציוני.



  3. אברהם גולדפדן (Abraham Goldfaden, 1840-1908). נולד באוקראינה. קיבל חינוך מסורתי וכללי במוסדות השכלה יהודיים שבפיקוח הממשלה, בכלל זה הסמינר הרבני בז'יטומיר. הוציא כמה חוברות פזמונים באידיש, פרי עטו, ששימשו חומר לבדחנים וזמרים בזמנו. ב-1876 יסד ביאסי, רומניה, את התיאטרון האידי הראשון, שהתבסס על הטקסטים שחיבר כשלד עלילתי לפזמוניו הפופולרים. הוא זכה להצלחה מיידית אדירה וסייר עם תיאטרונו בערי רומניה ורוסיה. ב-1883 אסרה הממשלה הרוסית על הופעות באידיש – כתגובה על הפופולריות לה זכה תיאטרונו של גולדפדן. שחקניו וזמריו התפזרו ברחבי אירופה ויסדו תיאטראות באידיש בפריס, לונדון וניו-יורק. גולדפדן הלך בעקבות חניכיו והגיע לניו-יורק – שם המשיך בפעילותו כמחזאי, במאי ומנהל תיאטרון. גולדפדן כתב כששים מחזות – קומדיות ודרמות – בסגנון האופרה והאופרטה (מחזמר בזמננו). אף שנוטים לזלזל בערך מחזותיו של גולדפדן, הן נתחבבו ביותר על הקהל הרחב של זמנו וגיבוריהן הפכו חלק מן הפולקלור היהודי – "שמנדריק", "שני קוני למל", "ברינדל קוזק", "הוצמך", "בבי יכני". כמה ממחזותיו של גולדפדן מועלים עד היום על במות תיאטרון אידיש ברחבי העולם ואף זכו לעיבודים בתיאטרון העברי ובקולנוע העברי של ימינו.