ינו 052015
 

ינואר. המשרד הארצישראלי (Palästina-Amt ) הוקם ביפו בראשות ד"ר ארתור רופין וכסגנו מונה ד"ר יעקב טהון (1950-1880). בצד המשרד הוקמה "חברת הכשרת הישוב" ככלי ביצוע התיישבותי של המשרד. ביפו היו מרוכזים עתה כל המוסדות הציוניים החשובים – המשרד הארצישראלי, אפ"ק, נציגות "חובבי ציון" ("הוועד האודיסאי"), חברת "גאולה". מתיחות שררה מלכתחילה בין המשרד הארצישראלי לבין אפ"ק בראשותו של לבונטין, שעד כה ריכז את הפעילות הציונית המעשית בארץ. שני המשרדים פעלו ללא תיאום ותוך תחרות עזה ביניהם; אף כי ברור היה כי המשרד בראשות רופין הוא המייצג את ההסתדרות הציונית בפעילותה המעשית בארץ-ישראל.

רופין נקט מדיניות של עידוד חופש הפעולה והיזמה של הגורמים השונים המרכיבים את הפעילות ההתיישבותית בארץ, בכפר ובעיר. בייחוד ידע למצוא מסילות אל לב הפועלים, אנשי העלייה השנייה הנאבקים על כיבוש העבודה ומבקשים דרך להתיישבות עצמית. רופין השכיל לטפח קשרים ולהושיט סיוע גם ליזמות במגזר העירוני. הוא היה מעורב בקידום תכניותיהם של אנשי "אחוזת-בית", מייסדי תל-אביב. הוא פעל כנציגה של הקרן-הקיימת בארץ ועל אדמותיה בדלייקה ובאום-ג'וני הקים את חוות הלימוד "כינרת", בניהולו של האגרונום ברמן. תכניות פיתוח רבות, עתירות דמיון והעזה, בתחומי התחבורה, התקשורת, פיתוח מקורות המים והחשמל, ייבוש ביצות החולה, ניצול משאבי ים-המלח, הוגו ועובדו במשרד הארצישראלי. רובן ככולן לא הוגשמו אז, בהעדר תשתית מתאימה. גם בפעילות פוליטית עסק המשרד ובטיפוח הקשרים עם הממשל העותמני. מאמץ מיוחד הושקע בניסיון להכניס ציר יהודי מארץ-ישראל לפרלמנט התורכי בקושטא. בתוך שנים מועטות הפך המשרד הארצישראלי למוסד המנהיג את הישוב היהודי החדש בארץ.

ביפו, בפורים התנפל המון ערבי על בתי-המלון היהודיים בעיר. 13 יהודים נפצעו. היתה זו התפרצות דמים ראשונה בעיר על רקע המתח הגובר, הנושא כבר סממנים לאומיים, בין יהודים וערבים. השלטונות ביצעו מאסרים ומיצו את הדין עם הנאשמים.

"הפועל הצעיר" הוציא קול-קורא לנוער היהודי בגולה לעלות לארץ ולהצטרף אל מחנה הפועלים כאן. כרוז זה עורר ויכוח מעניין בשאלה אם נכון וראוי לעשות תעמולה למען עלייה: זו צריכה להתעורר מאליה בנפש כל צעיר וצעיר…   

בוועידת "הפועל הצעיר" שהתקיימה בשבועות קרא יוסף ויתקין לרכז את המאמץ בהתיישבות (ולא בעבודה חקלאית שכירה), כיוון שהפועלים אינם מחזיקים מעמד בעבודה החקלאית כפועלים שכירי יום. יוסף אהרונוביץ התנגד בתוקף להצעה זו. ייעודם של הפועלים הוא "כיבוש העבודה" ותפקידה של "הפועל הצעיר" הוא לסייע להם במאמץ הזה. עמדתו של אהרונוביץ היא שהתקבלה ומרכז המפלגה הכריז כי שוב אין לעסוק ב"הצעות על התאכרות".

בינתיים נקבעה עובדה ראשונה של התיישבות פועלים, בפתח-תקווה. שם ייסדו 20 פועלים, רובם חברי "הפועל הצעיר", מושב פועלים בשם "עין-גנים". כל פועל קיבל 15 דונמים, שאת מחירם התחייב לפרוע בתשלומים. הרעיון היה שבחלקת אדמה זו יקיים משק-עזר, ממנו יוכל להתפרנס בצד עבודתו כפועל חקלאי בפרדסי המושבה. עין-גנים והקולקטיב בסג'רה היו הסנוניות הראשונות בהתפתחות שהובילה מ"כיבוש העבודה" במושבות להתיישבות עצמית.

מרס. קבוצת פועלים מפתח-תקווה יצאה ועקרה שתילים שניטעו בידי פועלים ערבים ביער הרצל ליד בן שמן ואחר כך שבו ונטעו את השתילים. הפועלים ראו בכך חלק מן המאבק על עבודה עברית ורגזו במיוחד על העסקת פועלים ערבים בנטיעת יער על שם מנהיג הציונות הרצל. הפרשה עוררה סערה גדולה, והפעם נהנו הפועלים מתמיכה ציבורית. האגרונום ברמן, שהיה אחראי לנטיעת היער, אולץ לפטר את הפועלים הערבים בחוות הלימוד בן שמן ולקבל תחתם פועלים יהודים.

בפתח-תקווה הוקמו שני בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות מטעם "ההתאחדות החופשית למען האינטרסים של יהודים חרדים בגרמניה", בפעלה ברוח הניאו-אורתודוכסיה מיסודו של הרב ש"ר הירש. אגודה זו נענתה לפניית הציבור החרדי במושבות, שביקש להעמיד חלופה למוסדות החינוך הלאומיים החילוניים שהתעצמו במושבות. מוסדות דומים הוקמו גם בראשון-לציון, בעקרון, ברחובות ובגדרה. שפת ההוראה במוסדות אלה היתה עברית בהברה אשכנזית ותכנית הלימודים כללה גם מקצועות מודרניים.

שביתת פועלי דפוס פרצה בירושלים (סתיו 1908), ביזמת אנשי "פועלי-ציון". הרבנים והמשכילים בעיר חברו יחד בגינוי השביתה. גם העסקנים ביפו התערבו וקראו להפסקת השביתה. זו גוועה לאחר 11 יום.

הגימנסיה העברית החילונית והמעורבת השנייה בארץ הוקמה בירושלים ביזמת אנשי "הפועל הצעיר" והתמידה בפעילותה למרות גלי המחאה וההתנגדות מצד חוגי הישוב הישן וגם חוגים בישוב החדש.

ביפו הוקם בית-הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, "תחכמוני", בברכתו של הרב קוק, רבה של יפו.

התחדשה עליית יהודים מתימן והופעתם של פועלים תימנים במושבות עוררה עניין מיוחד, כיוון שאלה גילו כושר סבילות גדול בהרבה מאשר הפועלים האשכנזים. התימנים נחשבו "פועלים טבעיים" (אף שבתימן לא עסקו כלל בחקלאות) מבוקשים על ידי האיכרים, לא מעט גם בשל צייתנותם ונכונותם להסתפק במועט. במפלגות הפועלים נפתח ויכוח בשאלה אם יש לראות בחיוב את כניסת הפועלים התימנים למטעים ולפרדסים, כחיל חלוץ במערכה לכיבוש העבודה העברית שם; ומאידך גיסא, האם יש להתייחס באדישות ובהשלמה עם האפליה הנהוגה כלפי הפועלים התימנים המועסקים בתנאי ניצול על ידי האיכרים.

בירושלים פרשו התימנים מן הקהילה הספרדית והקימו קהילה עצמאית. היה זה צעד נועז שקדם לו מאבק קשה כנגד מוסדות הקהילה הספרדית, שנקטו אפליה בוטה כלפי התימנים, הן בהקצאת כספי התמיכה והן בדאגה לצרכיהם הבסיסיים. העסקן התימני הבולט, שהנהיג את המאבק לעצמאות, היה אברהם אלנדאף, שהגיע לירושלים ב-1891. הוא הנהיג את הציבור התימני במשך 35 שנים. נסע לתימן פעמים אחידות כדי לגייס כספים למימון מוסדות הקהילה שלו. עמד בלחצים שהופעלו עליו מטעם פרנסי הממסד הספרדי, שדרשו למסור לידם את התרומות מתימן. אלנדאף יצא גם בחשאי לקושטא, כדי לגייס את תמיכת החכם-באשי, הרב הלוי. רק לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" הצליח להביא להיפרדות הקהילה התימנית ולהכרה בה. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה התימנית  בירושלים כ-3,000 נפש, והחזיקה בית עלמין, בית מטבחיים, עשרים בתי-כנסת, וכמה תלמודי תורה וישיבות.

בהשראת מהפכת "התורכים הצעירים" ניכרה התעוררות לאומית ערבית כללית במרחב, וגם בארץ-ישראל. בערים קמו סניפים של אגודת "האחווה" הלאומית. הפעילים הבולטים היו דווקא ערבים נוצרים. את חוד חניתה הפנתה התנועה הלאומית הערבית ההיולית נגד הציונות והישוב היהודי החדש. מערכת הסתה עקשנית כנגד היהודים התנהלה מעל דפי העיתונים הערבים, שנהנו מתקופה זמנית של חופש ביטוי. בלט העיתון ""אל-כרמל"" שיצא לאור ב-1909 בחיפה, בעריכת ערבי נוצרי, נג'יב נאצר. בינואר 1911 נוסד ביפו העיתון "פלסטין", אף הוא בבעלות ערבית-נוצרית, שהרבה לתקוף את "האימפריאליזם הציוני". ב-1912 נוסד בירושלים העיתון "אלמונתנדא", שהצטרף למערכת התעמולה האנטי-ציונית.