ינו 052015
 

משלחת של כורמי ראשון-לציון התייצבה בפני הברון רוטשילד ומסרה לו המחאה על סך 400,000 פרנק, כ"החזרת תשלום ראשון על חשבון השקעות הברון".

פברואר. שביתה פרצה בחוות כינרת, על רקע החיכוכים הממושכים בין הפועלים לבין מנהל החווה ברמן. רופין נאלץ לפטר את ברמן ולפזר את קבוצת הפועלים. מונה מנהל חדש והועסקו פועלים חדשים; אך החווה המשיכה לצבור הפסדים. באוקטובר 1912 נמסרה החברה לידי חבורת "האיכר הצעיר", בהנהגת אליעזר יפה. אלה היו חלוצים יוצאי ארצות-הברית, שלא הסכימו לנהל את חייהם בצורה שיתופית ולא הצליחו לחלץ את המשק מגרעונותיו. ב-1913 נמסרה החווה לקבוצה חדשה, שכוננה במקום קבוצה שיתופית, על פי הדגם של דגניה, ונקראה "קבוצת כינרת". על חלק מאדמות החווה הוקמה מושבה – "כינרת".

באספת-חירום שכונסה ביפו, בהשתתפות עסקני העיר ונציגי המושבות והמשרד הארצישראלי, דנו בדרכי ההתמודדות עם התקפות העיתונות הערבית הלאומית על הישוב היהודי ועל הציונות. דובר על הצורך בפעולות הסברה, אך חסרון מימון מנע פעולה ממשית. המשרד הארצישראלי הקים "לשכת עיתונות" לצורך זה; אך גם היא לא פעלה הרבה.

המשרד הארצישראלי, בשיתוף עם "הפועל הצעיר", יזם את שליחותו של שמואל יבנאלי לתימן, כדי להגביר את העלייה משם. יבנאלי התחפש לשד"ר, מצויד במכתב המלצה של הרב אי"ה קוק, רבה של יפו. שליחותו ההרפתקנית נמשכה שנה והוא עבר בקהילות היהודיות בתימן והגיע גם לצנעה. השליחות היתה אפקטיבית, אם לשפוט על פי מספרי העולים מתימן, שהגיעו ב-1912 לכ-1,200 נפש. רובם התיישבו כפועלים חקלאיים במושבות השרון, מרחובות ועד חדרה.

בפסח התקיימה באום-ג'וני (דגניה) הוועידה הראשונה של "הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל". במסגרת זו התכנסו עשרות פועלים, שלא היו שלמים עם דרכיהן הנפרדות של שתי מפלגות הפועלים ומלחמת הדעות ביניהן ודרשו הקמת מסגרת לא-מפלגתית, שתאגד בתוכה את כל הפועלים המחזיקים בציונות ובסוציאליזם. בפועל קמה הסתדרות נפרדת של הפועלים החקלאיים בגליל והסתדרות מקבילה של הפועלים החקלאיים ביהודה. הרוח החיה בהסתדרות הגלילית היה אליעזר יפה, והדמות הבולטת בהסתדרות הדרומית היה ברל כצנלסון, ולצדו יצחק טבנקין, שמואל יבנאלי, דוד רמז. שתי ההסתדרויות ריכזו את מאמציהן בפעולה לשיפור רווחת הפועלים והקמת מוסדות סעד, כמו קופה משותפת לעזרה הדדית (לימים קפא"י – קופת פועלי ארץ-ישראל) וקופת-חולים. הפיצול לשתי הסתדרויות הגביל את יכולת הפעולה והביא בסופו של דבר להקמת "ועד מאוחד לפועלי ארץ-ישראל", מורכב מנציגי שתי ההסתדרויות ו"השומר" (1914).

בוויכוח הציבורי שהתפתח סביב עקרון העבודה העברית היו מבין העסקנים היישוביים שטענו כי מימוש העיקרון הזה יחריב בסופו של דבר את מפעל ההתיישבות בארץ. גם אחד-העם חרץ את דינו, כי אין סיכוי להקמת מעמד של פועלים חקלאיים בארץ-ישראל וגינה את מאבקן העיקש של מפלגות הפועלים על מימוש חזונן.

פרנסי הקהילה היהודית ביפו יזמו פנייה אל השלטונות למנות חכם באשי לעיר, שייצג אותה בפני השלטונות. רב צעיר מירושלים, בנציון מאיר עוזיאל, נבחר לתפקיד זה. בכך הונח היסוד להפרדה בין רב ראשי ספרדי לרב ראשי אשכנזי בישוב היהודי החדש.

הישוב בכללו נקלע למצוקה בשל משבר כלכלי חמור שפקד את הארץ בעקבות חורף קשה, שהשבית את הפעילות הכלכלית. תופעת הירידה מן הארץ התגברה. המשבר נמשך עד שנת 1914.

ערכים אישיים
  1. שמואל יבנאלי (ורשבסקי, 1961-1884). נולד באוקראינה. עלה לארץ ב-1905. עבד במושבות יהודה והיה בין מייסדי "הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה". ב-1911 יצא בשליחות המשרד הארצישראלי לתימן, לעורר את היהודים שם לעלות לארץ. הוא סייר בתימן, לאורכה ולרוחבה, מחופש כתימני, והגיע אל קהילות היהודים בעדן, צנעה, חודידה, חצרמוות וחבן. מסעו הגביר ללא ספק את תנועת העלייה התימנית לארץ בשלהי תקופת העלייה השנייה. עם כיבוש חלקה הדרומי של הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, היה יבנאלי בין מחולליה של תנועת ההתנדבות לגדוד העברי לארץ. בגדוד היה חייל "עושה צרות", כיוון שהתקשה להסתגל למשמעת הצבאית ונאבק בעקשנות להנהגת שפת פקודות עברית וסמלים ודגלים עבריים לגדוד. לאחר המלחמה מילא תפקידי מפתח בהקמת "אחדות-העבודה", "הסתדרות העובדים" ומפא"י.



  2. בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880). נולד בירושלים והתחנך בישיבות העיר. בשנים 1920-1912 שימש כחכם באשי של יפו. בשנים 1923-1921 שימש כרב ראשי של הקהילה היהודית בסלוניקי. ב-1923 חזר לשמש כרב ראשי ספרדי של תל אביב. ב-1939 נבחר לשמש כרב הראשי הספרדי של הישוב היהודי בארץ-ישראל. בתפקיד זה כיהן עד יומו האחרון. הרב עוזיאל היה עסקן ציוני פעיל. היה חבר הוועד הלאומי ומועצת הסוכנות היהודית המורחבת, מטעם "המזרחי". הופיע כאחד העדים המרכזיים מטעם היישוב בפני כמה ועדות חקירה חשובות, אם של ממשלת המנדט ואם של האו"מ. בין כתביו – "משפטי עוזיאל" (1960-1935).