ינו 052015
 

בסג'רה ניסו הפועלים היהודים להשבית את העבודה, על רקע החלטתה של הנהלת החווה שנמסרה לידי יק"א להכניס פועלים ערבים לחווה. לאחר כחודש ימים נפסקה השביתה והפועלים החליטו לעזוב את סג'רה. בכך הגיע לשיאו המאבק על עקרון העבודה העברית, שהתנהל בכל מושבות יהודה והגליל, נוכח הנטייה הגוברת של האיכרים במושבות להעסיק פועלים ערבים. במרס 1914 התנהל משא-ומתן בין נציגי האיכרים לבין נציגי הפועלים, בניסיון להגיע להסכמה בעניין העבודה העברית במושבות. האיכרים תבעו מן הפועלים לוותר על עקרון העבודה העברית ולהסכים להסדר של עבודה מעורבת. לא הושג הסכם ובשטח גדל מספר הפועלים הערבים והתמעט מספר הפועלים היהודיים.

ביפו, ביזמת העסקנים המקומיים, הוקמה אגודה חשאית בשם "מגן", שמטרתה לנהל מערכת הסברה בעיתונות הערבית, כדי לנטרל את ההסתה המתנהלת בעיתונות זו נגד היהודים והציונות. קו ההסברה העיקרי, שעליו הוסכם, היה להדגיש את הברכה הכלכלית והתרבותית שמביאים היהודים לארץ, על תושביה הערבים.

לאחר שנודע כי הנהלת "עזרה" מתכוונת להנהיג את הגרמנית כשפת ההוראה בטכניון, התכנסה אספת מורים ביפו, שהטיחה ביקורת קשה על "עזרה". זו הואשמה ב"השפלת העברית" במוסדותיה. האספה קיבלה החלטה המחייבת את כל חברי הסתדרות המורים "להילחם בכל תוקף נגד לימודי מדעים בשפה זרה". משנודע על התפטרות החברים הציוניים בקורטוריון של הטכניון, פרצה הסערה בארץ. נערכו אספות מחאה בכל חלקי הארץ, הושבתו מוסדות הלימוד, ובכלל זה מוסדות "עזרה", שרוב המורים בהם התפטרו. הוקמו בתי-ספר מקבילים לאלה של "עזרה", שקלטו את המורים המתפטרים. ההסתדרות הציונית הבטיחה את תמיכתה וחרם הוכרז על מוסדות "עזרה". המשבר נמשך שלושה חודשים, עד לכניעתה של "עזרה". בפברואר 1914 התקבלה פשרה, ולפיה ינותק בית-הספר התיכון (לימים "בית הספר הריאלי") מן הטכניון ויתנהל על טהרת השפה העברית, כדרישתם המקורית של הנציגים הציוניים בקורטוריון, ואילו בטכניון יילמדו כמה מקצועות מדעיים בשפה העברית ולימים יבחנו את הרחבת השימוש בעברית למקצועות מדע אחרים. מרכז המורים לא קיבל את הפשרה ותבע הנהגת עברית כשפת הוראה יחידה בטכניון. החרם על מוסדות "עזרה" לא הוסר. מערכת החינוך שלה לא התאוששה. התלמידים לא חזרו אליה. בתי-הספר החדשים הנתמכים על ידי ההסתדרות הציונית התבססו ודחקו אל השולים את בתי-הספר של "עזרה". אלה נסגרו סופית לאחר השתלטות הבריטים על הארץ, במלחמת העולם הראשונה. משמעות התהליך היתה שהאחריות הכללית על מערכת החינוך בישוב היהודי עברה לידי ההסתדרות הציונית והסתדרות המורים.

גם במערכת החינוך החרדי של הישוב הישן חל גידול ניכר. נוספו תלמודי-תורה וישיבות. ניכר לחץ לשינויים בתכניות הלימודים, כדי להכניס אליהן מעט השכלה חיצונית. בישיבה חדשה, "הר ציון", שהוקמה ב"בתי מחסה" בירושלים, נרשם "שינוי מהפכני": הוספת לימוד כתב ולשון עברית וכתיבת הארץ. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה מערכת החינוך של הישוב הישן כ-5,000 תלמידים, ומערכת הישוב החדש כ-3,000 תלמידים, מהם כשליש במוסדות "עזרה".

דצמבר. שמונה מושבות כוננו את "התאחדות המושבות ביהודה", שמרכזה בראשון-לציון, במטרה עיקרית לייצג את המושבות כלפי הממשלה. אלברט ענתבי התבקש לשמש נציג ההתאחדות בפני הפחה בירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן הוקמה "התאחדות המושבות בגליל", שהקיפה 11 נקודות בגליל התחתון ובאזור הכינרת. השאיפה הכללית היתה להקים מסגרת מאוחדת של הישוב היהודי החדש, אך הניגודים בין חלקי הישוב השונים – מושבות, ערים, מפלגות הפועלים, המוסדות הציוניים – מנעו השלמתו של התהליך הזה עד לסיום מלחמת העולם הראשונה.

בזיכרון-יעקב נוסדה אגודת "הגדעונים", בהנהגתם של אהרן ואלכסנדר אהרנסון. ארגון מקומי זה נועד מלכתחילה לספק לצעירי המושבה מסגרת שתספק מענה מתאים לאתגר שהציבו הפועלים, אנשי העלייה השנייה, ולנטרל את השפעתם. הניגוד בין "הגדעונים" לבין הפועלים היו מוחלט. סיסמת "הגדעונים" היתה "לשמור את הקיים". הם שללו את עקרון העבודה העברית ואת תפיסותיהם המהפכניות של הפועלים וראו בהם גורם ראשי בקלקול היחסים עם השכנים הערבים.

ערכים אישיים
  1. אלברט (אברהם) ענתבי (1918-1869). נולד בדמשק למשפחת רבנים עשירה. התחנך במוסדות כי"ח והשלים את השכלתו בפריס. ב-1898 מונה כמנהל מוסדות כי"ח בארץ. מתוקף תפקידו זכה למעמד נכבד בעיני השלטונות העותמניים. הוא ייצג הן את יק"א והן את ההסתדרות הציונית, בהזדמנויות שונות, כלפי השלטונות העותמניים. לאמתו של דבר זכה לעמדה של שתדלן מרכזי של הישוב כלפי השלטונות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצליח להמיר פקודת גירוש של מנהיגי הישוב במעצר זמני בטבריה. ב-1918 פקעה השפעתו והוא הוגלה לדמשק, משהחריף יחסו של השלטון הצבאי התורכי כלפי הישוב כולו. ב-1918 גויס לצבא התורכי, חלה בטיפוס ונפטר בקושטא.



  2. אהרנסון אהרן (1919-1876). נולד בבקו, רומניה. עלה לארץ עם הוריו ב-1882. גדל והתחנך בזיכרון-יעקב. השתלם בחקלאות בצרפת על מילגת הברון. מונה כמדריך חקלאי במתולה, אך הסתכסך עם פקידי הברון ופוטר. השתתף במשלחות מחקר גיאולוגיות וחקלאיות בארץ-ישראל ובעבר-הירדן. ב-1906 גילה את חיטת הבר הארצישראלית, בגליל, וקנה לו פרסום בחוגי המדע בעולם. ב-1909 הוזמן לארצות-הברית על ידי משרד החקלאות האמריקני. שם קשר קשרים עם ראשי הוועד היהודי האמריקני וגייס כספים להקמת תחנת ניסיונות חקלאית בעתלית (1910). התנגש עם חוגי המורים והפועלים, בגלל גישתו לשאלת העבודה העברית. הוא התייחס בחיוב להעסקת פועלים ערבים, מטעמי יעילות. הפך עד מהרה למנהיג הדור הצעיר במושבות העלייה הראשונה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נהפך, בזכות קשריו האמריקניים, לדמות מפתח בישוב, גם בעיני השלטונות התורכיים. ג'מאל פחה מינה אותו למנהל המבצע לביעור הארבה שפשט על הארץ ועל סוריה בשנת 1915. טבח הארמנים שכנע את אהרנסון כי שחרור הישוב מעול התורכים הוא תנאי הכרחי להגשמת מטרות הציונות. הוא ייסד את מחתרת ניל"י מקרב בני משפחתו וחבריו, יצא את הארץ ויצר קשר עם הבריטים בלונדון. הללו קידמו אותו בברכה ושלחו אותו למצרים, שם פעל במסגרת הפיקוד הצבאי הבריטי, יצר קשר עם אנשיו בארץ והעביר לבריטים ידיעות חיוניות מן הארץ. תודות למעמדו המיוחד יכול היה להעביר ידיעות על הנעשה בארץ-ישראל ולהזעיק את דעת הקהל העולמית נגד כוונת התורכים לחסל את הישוב היהודי בארץ. כמו כן יכול היה להעביר באמצעות מחתרת ניל"י כספים אמריקנים לעזרת הישוב המבודד והנתון לסכנת רעב. פעולתו של אהרנסון נתקלה בהתנגדות רבה מצד רוב החוגים בישוב בארץ, בייחוד לאחר חשיפת המחתרת ואמצעי הדיכוי שנקטו התורכים. כעסו על אהרנסון גם בשל היזמה העצמאית שנקט בלא להיוועץ במנהיגות היישובית וגם בשל אישיותו הארוגנטית. לאחר המלחמה, סירבו רוב העסקנים הישוביים ומנהיגי הפועלים לשתף פעולה עם אהרנסון, למרות שהוא היה האישיות הרצויה ביותר בחוגי הממשל הצבאי הבריטי. וייצמן, לעומת זאת, ראה באהרנסון עוזר חשוב במגעים עם הצבא הבריטי ועם המנהיגות היהודית באמריקה. אהרנסון השתתף בוועידת השלום בפריס, כמומחה ויועץ מיוחד, בייחוד בסוגיית עיצוב גבולות ארץ-ישראל המנדטורית. הוא נהרג בהתרסקות המטוס בו נסע בין לונדון לפריס, במאי 1919.