ינו 042015
 

המתח בין "מדיניים" ו"מעשיים" בתנועה לא שכך. היוצרות התחלפו. הפעם טענו כלפי ההנהלה, שהיא מזניחה את הפעולה המדינית ובעצם אין היא מוכשרת לנהל פעולה כזאת ועל כן עליה להעביר את סמכות הפעולה המדינית לידי ועדה מיוחדת, שיהא בה ייצוג הולם של ה"מדיניים". נוכח סירוב ההנהלה לדרישה הזאת הודיע נורדאו כי לא ישתתף בקונגרס הציוני האחד-עשר. צ'לנוב נסע אליו לפריס, בשליחות ההנהלה, כדי לשדל אותו להגיע לקונגרס. אך נורדאו לא נעתר.

2 בספטמבר. הקונגרס הציוני האחד-עשר התכנס בווינה בהשתתפות 540 צירים. הצירים הרוסיים, 160 במספר, קיימו את ועידתם המסורתית, בסמוך לקונגרס. במרכז הדיונים עמדה הצעתו של ז'בוטינסקי להגביר את הפעילות הציונית התרבותית בשפה העברית ברוסיה: לפתח רשת חינוך בעברית, מגני-הילדים ועד בתי-ספר תיכוניים, לתרגם לעברית את מיטב הספרות העולמית, בעיקר ספרים לנוער. למרות שרבים מן המתדיינים תקפו את הצעותיו של ז'בוטינסקי כבלתי מציאותיות, נתקבלו החלטות ברוח הצעותיו של ז'בוטינסקי. ההצעות והדיונים הושפעו ללא ספק מן העובדה שבווינה התכנסה אותה שעה ועידה עולמית של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית, בה השתתפו רבים מן הצירים הרוסיים.

גם בקונגרס זה נמשכה ההתכתשות בין "המדיניים" ל"מעשיים". הרצאתו של רופין על הפעולה ההתיישבותית בארץ הרשימה את באי הקונגרס וערערה את טענותיהם של "המדיניים", שביקשו להמעיט מערך הנעשה בארץ. מקום בולט תפס תיאור מצבו ומאבקו של הפועל העברי בארץ.

 וייצמן הציג בפני הקונגרס את ההצעה לגשת מיד להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. הצעה זו כבר עלתה על הפרק בדיוני הקונגרסים הציוניים לפני עשר שנים, אך עתה, על רקע הרצון הציוני להגביר את העשייה בארץ-ישראל ועל רקע החמרת ההגבלות על קבלת סטודנטים יהודיים ממזרח-אירופה באוניברסיטאות בגרמניה ובשוויץ, יש ערך וחשיבות מיוחדים לפתיחת אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל, שתשמש אבן שואבת לסטודנטים היהודיים ותעיד על חיוניות המפעל הציוני בארץ. תכנית האוניברסיטה עוררה התלהבות רבה בקונגרס והוחלט לגשת מיד לביצועה. ההנהלה הקיימת נבחרה מחדש וצורף אליה חבר ששי – יחיאל צ'לנוב, שנהנה מאהדת כל הבית.

וייצמן קיבל עליו לרכז את ההכנות להקמת האוניברסיטה בירושלים. הוא הצליח לגייס את תמיכתו של הברון רוטשילד בתכנית; אך רוטשילד העמיד תנאי, שבשלב ראשון יוקם מכון מחקר, ורק לאחר שנים ניתן יהיה להפוך אותו למוסד אוניברסיטאי שיקלוט המוני סטודנטים. וייצמן הסכים עם רוטשילד; אך בוועד-הפועל הציוני התקשו לקבל את השינוי הזה בתכנית, שאינו עונה על צרכיה התעמולתיים של התנועה הציונית. הוויכוח גלש לעיתונות ובראש המתנגדים לקיצוץ בכנפיה של תכנית האוניברסיטה העברית התייצב ז'בוטינסקי, שטען כי כל ערכה של התכנית המקורית היה מלכתחילה פוליטי ולא אקדמי.

אוקטובר. הקוראטוריון של הטכניון בחיפה, שהתכנס לרגל השלמת בניינו של הטכניון ולקראת התחלת הלימודים בו, החליט כי שפת ההוראה והלימודים במוסד זה ובבית-הספר התיכון הצמוד לו תהיה גרמנית. שלושת הנציגים הציוניים בקוראטוריון – יחיאל צ'לנוב, שמריהו לוין ואחד-העם – התפטרו מיד לאות מחאה. בכך נפתח המאבק הגדול סביב שאלת שפת ההוראה בטכניון. הגוף המנהל של הטכניון הורכב ונוהל על ידי "עזרה" ((Hilfverein der Deutschen Juden, ארגון הסעד היהודי-גרמני, שהוקם ב-1901 ושימש במידה רבה כסוכן תרבות של גרמניה בקרב הקהילות היהודיות בעולם, בעיקר באזורי מצוקה, בדומה ל"חברת כל-ישראל-חברים", ארגון הסעד היהודי-צרפתי, ששימש כסוכן תרבות צרפת בקרב הקהילות היהודיות בהן פעל. מנהל "עזרה", פאול נתן, הגיב בתקיפות רבה על פעולות המחאה בישוב, פיטר וגירש את המורים שצירפו קולם למחאה. ההנהלה הציונית החליטה להיכנס בעובי הקורה, העבירה כספים לארץ-ישראל לתמיכה במוסדות החינוך העבריים בארץ ולייסוד בית-ספר ריאלי בחיפה, ויזמה מבצע תרומות בכל ארצות אירופה למימון בתי-הספר העבריים בארץ. עד קיץ 1914 נאספו כ-15,000 ליש"ט לתכלית זו. בינתיים התערבו בסכסוך גם אנשי "הוועד היהודי האמריקני", שרוב הכספים למימון בניית הטכניון באו ממקורותיהם (המיליונר יעקב שיף תרם 100,000 דולר) ובלחצם הושגה פשרה, ברוח הצעותיהם של הציונים: המקצועות מתמטיקה ופיסיקה יילמדו בעברית, כבר בפתיחת הטכניון, ובהדרגה תונהג השפה העברית גם בשאר המקצועות.