ינו 052015
 

במאי 1907 הופעלה "תכנית גלווסטון", שהיזמה לה יצאה מיעקב שיף, בשיתוף פעולה עם מנהיג ההסתדרות היהודית הטריטוריאליסטית, הסופר היהודי-אנגלי, ישראל זנגביל. על פי התכנית יוכוונו מהגרים יהודים לנמל גלווסטון במפרץ מקסיקו, במקום לניו-יורק, ומשם בצורה מאורגנת יופנו למרכזי קליטה והתיישבות בפנים הארץ ודרומה. התכנית נועדה למנוע גידול נוסף בריכוזי היהודים בניו-יורק ובערי החוף המזרחי, נוכח ההתנגדות הגוברת בדעת הקהל האמריקנית כלפי הצפת הארץ ב"יסודות לא רצויים", ממזרח-אירופה. גל ביקורתי זה, שהחל בעשור האחרון של המאה ה-19, היה מכוון בעיקר כלפי היהודים ונשא סממנים אנטישמיים מובהקים.

תכנית גלווסטון קרטעה מימיה הראשונים. ההסתדרות היהודית הטריטוריאליסטית לא הוכיחה כושר ארגוני מספיק לצורך ארגון יציאת אלפי יהודים מנמלי אירופה לנמל גלווסטון. פקידי הממשל של הנשיא טאפט התייחסו בחשדנות אל המבצע וראו בו תמרון המיועד להקל על כניסת יהודים לאמריקה תוך עקיפת ההגבלות המחמירות בכניסה דרך נמל ניו-יורק. גם האיגודים המקצועיים באמריקה לא ראו בעין יפה את היזמה הזאת, שיש בה כדי להגדיל את כוח העבודה הזול במדינה; גם המשבר הכלכלי של שנת 1907 צמצם את אפשרויות הקליטה שעליה ביקש שיף לבסס את הצלחת התכנית. עד 1914 לא עלה מספר היהודים שנכנסו במסגרת תכנית גלווסטון על רבבה, כ-3% מכלל המהגרים היהודים לאמריקה בתקופה זו. מספרים אלה היו רחוקים מאד מהגשמת השאיפה להסיט חלק נכבד מן ההגירה היהודית אל נמלי הדרום. באפריל 1914 הודיע שיף על סיום הפרוייקט, בו השקיע כרבע מיליון דולר מכספו הפרטי.

לוועד היהודי-אמריקני נקרתה ההזדמנות לפתוח במערכה שיטתית נגד מדיניות האפליה הנהוגה ברוסיה כלפי יהודים, בכלל זה יהודים אזרחי אמריקה המבקרים ברוסיה כתיירים או כאנשי עסקים. בהסכם סחר בין ארצות-הברית לרוסיה, משנת 1832 (The Russian-American Treaty of Commerce and Navigation), נאמר כי אזרחי כל אחת משתי המדינות ייהנו מחופש תנועה ומגורים במדינה האחרת, בהתאם לחוקים הנהוגים באותה מדינה. הרוסים הגבילו את חופש התנועה של אזרחים אמריקנים ממוצא יהודי, בהתאם להגבלות הנהוגות כלפי היהודים נתיני הממלכה הרוסית. משרד החוץ האמריקני הסתבך בטעות קשה, בתחילת שנת 1907, כאשר הוציא הוראה למנוע הנפקת ויזות לאזרחים יהודים יוצאי רוסיה המבקשים לחזור ולבקר במולדתם, וזאת בהתאם לדרישת הממשלה הרוסית. הוועד היהודי-אמריקני וארגונים יהודיים אחרים הגיבו בחריפות על צעד תמוה זה. הנשיא תיאודור רוזבלט ביטל מיד את ההנחיה המוזרה שיצאה ממשרד החוץ. הוועד היהודי-אמריקני העלה אז את הטענה כי הרוסים מפרים את העקרונות שעליהם מבוסס הסכם הסחר ועל כן יש לבטלו, ובוודאי אין להשלים עם התנהגות הפוגעת במיטב הערכים שעליהם עומדת אמריקה. במאי 1908 הגיש לואי מרשל מטעם הוועד היהודי אמריקני תזכיר לנשיא ובו הדרישה המנומקת לא לחדש את הסכם הסחר עם רוסיה בבוא המועד. פנייה זו זכתה לתמיכה ניכרת בשני בתי הקונגרס. הממשל האמריקני ניהל משא-ומתן מתמשך עם ממשלת רוסיה ליישור ההדורים בסוגיה זו; אך המשטר הצארי התעקש בעמדתו. ב-1909 טאפט החליף את רוזבלט על כס הנשיאות והוא לא גילה אותה נכונות להפעיל לחץ על הממשלה הרוסית. בארוחה שהתקיימה בבית הלבן ואליה הוזמנו נציגי הוועד היהודי-אמריקני, בפברואר 1911, הבהיר טאפט כי בשל האינטרסים הכלכליים הכרוכים בהסכם הסחר עם הרוסים וגם מחשש לגורל היהודים ברוסיה הוא לא יפעל לביטול ההסכם. בתגובה לואי מרשל וחבריו החליטו לעבור מפעילות שקטה מאחורי הקלעים למאבק ציבורי גלוי. הוקם "הוועד האזרחי הלאומי לביטול הסכם הסחר עם רוסיה" בהשתתפות אישים לא-יהודים. ב-15 מדינות קיבלו בתי-המחוקקים החלטות בגנות הסכם הסחר. בדצמבר 1911 התקיים כנס מחאה ענק באולם קרנגי בניו-יורק, בהשתתפות מדינאים כמו מושל מדינת ניו-ג'רסי, וודרו וילסון, ואיל עיתונות כמו ויליאם רנדולף הרסט. רוב העיתונים הגדולים במדינה יצאו במאמרי מערכת בגנות הסכם הסחר. גל ההתנגדות להסכם הסחר הרוסי צבר תאוצה והגיע לשיאו בדצמבר 1912 כאשר בית-הנבחרים קיבל ברוב מוחץ של 301 נגד 1 החלטה בעלת משמעות היסטורית שקראה לביטול ההסכם במלים רוממות אלה: "הוחלט שהעם של ארצות-הברית מקיים את העיקרון היסודי שאין לפגוע בזכויות אזרחינו, לא בפנים המדינה ולא מחוצה לה, בגלל גזעם או דתם; שהממשלה כורתת בריתות לשם הגנה שווה על כל חלקי אוכלוסיה, בלי הבדל גזע או דת; שהממשלה לא תכרות ברית המפלה בין אזרחי אמריקה על סמך הגזע או הדת, או שצד אחד יכול לפרש אותה כך; שהממשלה הרוסית הפרה את הברית שנכרתה בין ארצות-הברית ובין רוסיה בפטרבורג, ב-18 בדצמבר שנת 1832, כאשר סירבה מטעמים גזעיים או דתיים להכיר בתוקף הדרכונים שניתנו לאזרחי אמריקה כחוק; שלדעת הקונגרס יש לבטל את הברית הזאת בהתאם לסיבות האמורות, בזמן קרוב, ולשם זה הנשיא חייב להודיע לממשלת רוסיה שהברית ההיא בטלה וכוחה פקע תוך שנה מיום ההודעה".

ב-1913 פקע מועד תחולתו של הסכם הסחר עם רוסיה והוא לא חודש. ואף שהמאבק לביטול הסכם הסחר הרוסי לא חולל שום שינוי במדיניות הרוסית כלפי היהודים הוא היווה תקדים הרה-משמעות משתי בחינות חשובות: א) הוא הראה עד כמה מוצק ואיתן הוא הבסיס שעליו נשען מעמדם האזרחי של יהודי ארצות-הברית. הנזק הכלכלי שהסב ביטול ההסכם לאמריקנים היה גדול מן הנזק שהסב לרוסים; אף על פי כן, דעת הקהל האמריקנית ברובה המכריע תמכה בביטול ההסכם, כיוון שהשתכנעה כי אי-ביטולו פוגע בעקרונותיה הבסיסיים של ארצות-הברית, ואלה חשובים יותר מכל. ב) בפעם הראשונה הראתה יהדות ארצות-הברית כמה אפקטיבי יכול להיות הלחץ שהיא מפעילה על הממשל האמריקני בעניינים חיוניים העולים בקנה אחד עם הערכים האמריקנים. מניותיו של הוועד היהודי-אמריקני הרקיעו שחקים בציבור היהודי ובמסדרונות השלטון. הוא הפך בתוך שנים אחדות מייסודו לארגון היהודי רב ההשפעה ביותר באמריקה.