ינו 052015
 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, נותק את הישוב היהודי בארץ – ישן וחדש – ממקורות הקיום הכלכליים שלו. המשבר היה מיידי. הבריות אצו לבנקים להוציא את פיקדונותיהם. הממשלה העותמנית הכריזה על מורטוריום (השעיית תשלום החובות) והפיקדונות הוקפאו. נוצר מחסור במטבע זהב וערך המטבע התורכי צנח. בנק אפ"ק הפיק המחאות משלו (בנקנוטים), שהפכו עד מהרה לאמצעי התשלום המוכר בישוב. נוצר מחסור חריף במוצרי יסוד והספסרות גאתה. כל מוסדות התמיכה בארץ, המוסדות הרפואיים ומוסדות התרבות והחינוך, עמדו בפני קריסה.

משנכנסה תורכיה למלחמה, הוכרז גיוס כללי של כל הגברים, בעלי האזרחות העותמנית, בגילים 45-18, אם לשירות צבאי ואם לשירות בגדודי עבודה. הגיוס כלל גם הפקעת אמצעי מלחמה – בהמות משא, עגלות, תבואה ומוצרי מזון. אלה הופקעו מן הכפרים והישובים החקלאיים. העבודה החקלאית במושבות שבתה. מאות הפועלים היהודים במושבות הובטלו. הפגיעה בישוב הישן, שתלותו במקורות ההון בחוץ-לארץ היתה כמעט מוחלטת, היתה גדולה ביותר. בתוך זמן קצר, למרות מאמצי העזרה ההדדית, הגיעו משפחות רבות בירושלים עד סף רעב.

ביפו הוקם "ועד להקלת המשבר", ובראשו ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, מאיר דיזינגוף, ד"ר חיים חיסין, וא"ז הופיין (ממלא מקומו של מנהל אפ"ק, דוד לבונטין). הוועד שיגר מברקי אזעקה אל הארגונים היהודיים בחו"ל.

השגריר האמריקני בקושטא, הנרי מורגנטאו, נחלץ ראשון לעזרה. תודות להתערבותו הגיע לארץ משלוח של 50,000 דולר במטבעות זהב, על סיפון אניית המלחמה "נורת קרוליינה". מחצית מן הסכום הזה נתרמה על ידי הנדבן והמנהיג היהודי-אמריקני, יעקב שיף. מיד הוקם "ועד קופת העזרה האמריקנית" לחלוקת כספי הסיוע בין הישוב החדש והישוב הישן, לפי מפתח: 40% לירושלים ולחברון, 30% למושבות, 16% ליפו, 11% לצפת ולטבריה, 3% לחיפה. "הוועד הכללי" של הישוב הישן התקומם על מפתח זה ודרש כי יופנו אליו 80% מכספי הסיוע, בהתאם לחלקו של הישוב הישן באוכלוסיה. כמו כן התנגד להחלטה שלא לחלק כספים לתמיכה אישית, על פי שיטת החלוקה הנהוגה בישוב הישן, כי אם על פי ארבע קטגוריות: תמיכה במוסדות ובמשפחות המגויסים, הלוואות ללא ריבית לעידוד המלאכה והמסחר ולעבודות פיתוח, הלוואות ליחידים על סמך משכונות ופקדונות, פתיחת חנויות מזון במחיר הקרן. פניות מנהיגי הישוב הישן לארגונים היהודיים בארצות-הברית הושבה ריקם. היתה זו הבעת אי-אמון במוסדות החלוקה של הישוב הישן ובתפיסה המנחה אותם ולעומתה הבעת אמון באחריות הציבורית של מוסדות הישוב החדש. נציגי העדה הספרדית לא פרשו מן הוועד המנהל את כספי הסיוע מטעם מוסדות הישוב החדש, כפי שעשו נציגי העדה האשכנזית בישוב הישן.

במשך שנות המלחמה נמשכו משלוחי הכסף מאמריקה והסתכמו בכ-1,000,000 דולר. 13 אוניות אמריקניות השתתפו בהעברת כספים ומשלוחי מזון לארץ-ישראל, במשך המלחמה. כספים ומשלוחים אלה הצילו למעשה את הישוב. הקונסול האמריקני בירושלים, אוטיס אלן גלייזברוק (Glazebrook), מילא תפקיד מפתח בארגון העברת הכספים האמריקנים לארץ-ישראל. השליטה בכספים אלה חיזקה עד מאד את מעמד מוסדות ההנהגה של הישוב החדש, בעוד שמעמד מוסדות ההנהגה של הישוב הישן נחלש מאד.

פעילות הסיוע האמריקנית התאפשרה קודם כל תודות לכך שארצות-הברית, גם לאחר כניסתה למלחמה בצד בעלות הברית ב-1917, לא הכריזה מלחמה על טורקיה ויכלה לקיים את השפעתה על הממשלה העותמנית. חשיבות מיוחדת נודעה לעובדה ששגריר ארצות-הברית בקושטא היה יהודי. הנרי מורגנטאו היה משענתו העיקרית של הישוב היהודי בארץ בשנים 1916-1914, עד סיום תפקידו.

הישוב הישן יכול היה להיעזר בארגון "הפקידים והאמרכלים", שמרכזם היה בפרנקפורט. גם ארגון "עזרה", שנציגה בארץ היה אפרים כהן, נטל על עצמו לסייע באחזקת מוסדות הישוב הישן. כך התחלקה כלכלת הישוב היהודי בארץ בין ארצות-הברית וגרמניה. תודות לכספים שהגיעו מגרמניה ומארצות-הברית הצליחו פרנסי הישוב הישן לקיים עשרות בתי-תבשיל ובתי-תמחוי, שמהם ניזונו כ-15,000 נפשות, בירושלים לבדה.

1 באוקטובר. תורכיה הכריזה על ביטול הקפיטולציות – זכויות היתר של המעצמות הגדולות בארץ-ישראל – ובבת אחת הופקעה החסינות ממנה נהנו נתיני המעצמות הגדולות בארץ, רובם בני הישוב היהודי החדש. עם ביטול הקפיטולציות נסגרו גם בתי-הדואר הזרים שבאמצעותם נתקיים הקשר של בני היישוב עם חוץ-לארץ. הדואר הטורקי לא היה מסוגל לשרת את זרם המכתבים לחוץ-לארץ. כל זה אך החמיר את בידודו של הישוב בזמן המלחמה.

נובמבר. טורקיה הצטרפה למלחמה בצד מעצמות הציר. בבת אחת הפכו עשרות אלפי תושבים יהודים, שנתינותם רוסית, לנתיני ארץ אויב. בפני הנתינים היהודים הזרים הועמדה ברירה – אם להתעתמן או לצאת את הארץ. ביפו ובירושלים הוקמו ועדים להתעתמנות. עיתונו של אליעזר בן-יהודה, "האור", יצא בקריאה "יהודים, היו עותומנים!" בין הקוראים להתעתמנות בלטו ראשי פועלי-ציון, יצחק בן צבי ודוד בן גוריון. אלה סברו כי טובת הישוב מחייבת התעתמנות כללית, וכי גורל המפעל הציוני קשור בניצחון גרמניה וטורקיה. בן גוריון אף הגיש לשלטונות הצעה להקים מקרב היהודים "כוח להגנת המולדת". על אף הקריאה להתעתמנות, רוב בני הישוב, בעלי הנתינות הזרה, בחרו להמתין.

דצמבר. לאחר כמה דחיות והשעיות, ג'מאל פחה, המפקד הצבאי העליון בחזית ארץ-ישראל וסוריה, פרסם צו לגירושם של נתיני רוסיה למצרים. מושל יפו, בהא אל דין, ניצל את עגינתה של אוניה איטלקית בנמל יפו, ובצהרי 17 בדצמבר ("יום חמישי השחור") פשטו חייליו ושוטריו על רחובות יפו ותל אביב, חטפו גברים, נשים וטף, העלו בכוח כ-700 איש על האוניה וזו הפליגה עם לילה לאלכסנדריה במצרים.

הישוב נרעש. עצומה בחתימת שלושים עסקנים מיפו וירושלים נשלחה לקושטא, אל החכם באשי ואל השגריר הנרי מורגנטאו, בדרישה לפטר את מושל יפו ולעצור בעד הגירושים. השער העליון נענה ללחציו של השגריר האמריקני וציווה על ביטול פקודת הגירוש הכללית. אבל בישוב אחזה בהלה. אלפים נרשמו בלשכות ההתעתמנות ואלפים נרשמו ליציאה מן הארץ. תוך שבועות אחדים עזבו את הארץ יותר מ-10,000 נפש, רובם מקרב הישוב החדש, וכנגדם התעתמנו למעלה מ-15,000 נפש. אניית המלחמה האמריקנית "טנסי" שוגרה לארץ, ביזמת השגריר הנרי מורגנטאו, כדי לסייע בפינוי היהודים המבקשים לצאת. האוניה נסעה הלוך ושוב בין יפו לאלכסנדריה, והעבירה למצרים אלפי איש.