ינו 052015
 

בבחירות לקונגרס נבחר בפעם הראשונה ציר סוציאליסטי, עורך הדין ומנהיג הפועלים מאיר לונדון. בחירתו עוררה סנסציה. עד כה נכשלו כל המאמצים של מועמדים סוציאליסטים, רובם יהודים, להיבחר לקונגרס, אפילו מטעם אזורי בחירה של ה-Lower East Side, בהם היתה לבּוּנד ולמפלגה הסוציאליסטית השפעה רבה. הם הובסו על ידי המכונה המשומנת והמושחתת של "טמאני הול" (Tammany Hall), מכונת הבחירות הידועה לשמצה של המפלגה הדמוקרטית, ששלטה בפוליטיקה של ניו-יורק, באמצעות שוחד והפחדה.

רבים מן המהגרים היהודים הצעירים שהגיעו לארצות-הברית כבר היו נתונים להשפעת הרעיונות הסוציאליסטיים והאנרכיסטיים שפעפעו והתסיסו את רוסיה ואף קיבלו ביטוי מאורגן עם ייסוד הבונד והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שם (1897). במציאות האמריקנית עד מהרה רעיונות אלה קיבלו הטיה לכיוון הטרייד-יוניוניסטי (איגודים מקצועיים). תשתית ארגונית כזאת כבר קמה ב-1886, עם ייסודה של "הפדרציה של הלייבור האמריקני" (American Federation of Labor – AFL), שמייסדה ומנהיגה היה סמואל גומפרס. ניסיונות התארגנות אחרים, בעיקר בתעשיית הבגדים, לא צלחו בשל התנאים המיוחדים שבהם פעלה תעשייה נצלנית זו, המבוססת על מפעלים ביתיים קטנים ומעסיקים שרמת החיים שלהם לא עלתה בהרבה על זו של פועליהם. ב-1888 הוקם ארגון "המקצועות היהודיים המאוחדים" (United Hebrew Trades), שהישגיה היו פעוטים וב-1890, בשיתוף פעולה עם "מפלגת העבודה הסוציאליסטית" (Socialist Labor Party), בהנהגת דניאל דה ליאון, הצליחה להוציא לרחוב ב-1 במאי כעשרת אלפי מפגינים שצעדו בהתלהבות ונשאו כרזות בדרישה להטבת תנאי השכר והעבודה.

המפלגה הסוציאליסטית של דניאל דה ליאון, אף ששימשה כתובת טבעית לאלפי צעירים יהודיים שהגיעו לכאן מרוסיה כשהם טעונים באידיאולוגיה סוציאליסטית מהפכנית, לא הצליחה להרחיב את שורותיה ואף סבלה מפיצול פנימי בין רדיקלים ומתונים. דה ליאון דגל בקו רדיקלי והאמין באפשרות של מהפכה סוציאליסטית באמריקה. בהשקפותיו ובדרכי פעולתו הוא ייצג את האנטיתזה הברורה לסמואל גומפרס. גם אישיותו השתלטנית הרחיקה מעליו רבים מחסידיו ומקורביו. אלה שפרשו והחזיקו בהשקפה מעשית ומתונה אודות סוציאליזם באמריקה הקימו את "המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה" ( Socialist Party of America), שהדמות הבולטת בה היה מוריס הילקויט (Morris Hillquit). בסופו של דבר, רוב הסיעות והפלגים האלה שיתפו פעולה או אף התמזגו עם ה"פדרציה של הלייבור האמריקני" בהנהגת גומפרס.

תעשיית הבגדים בניו-יורק, רובה ככולה בבעלות יהודית ורוב העובדים והעובדות בה יהודים, היתה ראש החץ במאבק של האיגודים המקצועיים באמריקה לשיפור תנאי העבודה. ובמאבק זה גדול ומכריע היה חלקן של הנשים. בעשור הראשון של המאה חלו שינויים משמעותיים בסדרי הגודל ובשיטות הייצור של התעשייה: גדל פי כמה מספר העובדים; הוכנסו שיפורים טכנולוגיים במיכון; בתי-מלאכה גדולים, בהם מכונסים מאות עובדים, החליפו את סדנאות-היזע (sweatshops) הקטנות. המעבר מבתי-מלאכה קטנים לבתי-מלאכה גדולים העניק כר נרחב למגמת ההתארגנות של העובדים ולריכוז הארגונים המקומיים הקטנים בארגון-גג אחד. ב-1900 קם ארגון-הגג של עובדי תעשיית בגדי הנשים – "האיחוד הבינלאומי של עובדי תעשיית בגדי נשים" (The International Ladies Garment Workers Union – ILGWU ), שסונף ל-AFL. רוח חדשה פיעמה בפרולטריון הנשי של תעשיית הבגדים. בגלי ההגירה החדשים הגיעו אלפי גברים ונשים שהשתייכו לבונד ברוסיה ולא היו עשויים להשלים עם תנאי העבדות ששררו במפעלי הבגדים.

בספטמבר 1909 פרצה שביתה במפעל גדול לחולצות מחויטות לנשים (shirtwaist), על רקע סירוב ההנהלה לאפשר הצטרפות הפועלים לאיגוד מקצועי ופיטורי הפעילים שעמדו בראש ההתארגנות. ההנהלה נקטה בכל השיטות המוכרות לשבירת השביתה – התערבות ברוטלית של המשטרה, מאסרים, הפעלת בריונים וגנגסטרים. השובתים עמדו על סף שבירה ואז, בכנס הזדהות שארגן ILGWU, פועלת צעירה בת 19, קלרה למליך (Clara Lemlich), נוכח אי-ההחלטיות של מנהיגי הפועלים שהשתתפו בכנס, קמה ובנאום חוצב להבות קראה לכל העובדות במפעלי החולצות להצטרף לשביתה. בן-יום נענו כל עשרות אלפי הפועלות, הפועלים, הזבניות בחנויות של מפעלי החולצות והצטרפו לשביתה. היתה זו התקוממות הנשים הראשונה בהיסטוריה האמריקנית, ואות לבאות. דעת הקהל – גם של אמריקה השבעה והחומרנית – נטתה לצד השובתות. קלרה למליך הפכה לסמל ודמותה סיפקה השראה לכמה רומנים שנכתבו במשך הזמן. לאחר שבועות של מאבק חריף, בו נשפטו ונאסרו מאות מן השובתות המפגינות, נכנעה ההנהלה ונכנסה למשא-ומתן עם השובתים. בהסכם שהושג קוצצו שעות העבודה מ-65 ל-52 בשבוע, הוכרו ארבעה ימי חופשה בתשלום, בוטל הנוהג ולפיו חייבים הפועלים להביא אתם את כלי עבודתם, תוקם ועדה משותפת להנהלה ולעובדים לבירור וגישור בכל מחלוקת שתתעורר.

תוצאות שביתת פועלות המחט עודדו את ה-AFL לארגן ביולי 1910 את השביתה הגדולה הבאה של העובדים בתעשיית הבגדים. 65,000 פועלים נטשו את המפעלים. שוב התפתח מאבק חריף ואלים בין השובתים לבין המעסיקים היהודיים, שלא בחלו באמצעים כדי לשבור את השביתה. המנהיגות היהודית-גרמנית התבוננה בחרדה אל הסכסוך המעמדי המתרחב בתוך הקהילה היהודית. בלחצה הסכימו השובתים והמעסיקים לבוררותו של עורך-הדין והמשפטן לואי ברנדייס (Louis D. Brandeis), שקנה לו מוניטין בהשקפתו הפרוגרסיביסטית ובהצלחות שצבר ביישוב סכסוכי עבודה. בהסכם שעיצב ברנדייס נקבעו 50 שעות עבודה שבועיות, 10 ימי חופשה בתשלום, תוספת תשלום של 50% על שעות עבודה נוספות, ביטול הנוהג של שימוש בקבלני-משנה, הקמת ועדת גהות משותפת לפיקוח על התנאים הסניטריים במפעלים. כמו כן הוסכם לקיים ועדת בוררות משותפת ליישוב כל המחלוקות בין העובדים והמעסיקים. "פרוטוקול שלום" (Protocol of Peace) נחתם בין העובדים והמעסיקים, והכל קיוו לייצוב היחסים במערכת העבודה.

היה זה הישג היסטורי ותקדים שלאורך ימים שינה לגמרי את תנאי העבודה במשטר הקפיטליסטי הפרוע בארצות-הברית של תחילת המאה העשרים. פועלי תעשיית בגדי גברים בשיקגו החרו החזיקו אחרי הפועלות בניו-יורק. 33,000 פועלים, בהנהגת סידני הילמן, פתחו בשביתה שנמשכה ארבעה חודשים, עד שהושג הסכם דומה לזה שהשיגו הפועלים בניו-יורק. בעקבות השביתה הוקם ארגון הגג של פועלי תעשיית בגדי הגברים, "איחוד עובדי הבגדים של אמריקה" (Amalgamated Clothing workers of America  ), על פי המודל של ILGWU.

ב-25 במרס 1911 קרה אסון נורא במפעל לייצור חולצות נשים בו עבדו כ-800 פועלות וכמה עשרות פועלים. שריפה פרצה בקומות העליונות של המפעל ששכן בבניין בן עשר קומות. דלתות היציאה העשויות פלדה היו חסומות, כחלק מנהלי העבודה במקום. המנהלים המבוהלים נמלטו על נפשם בלי לפתוח את הדלתות. הפועלים נלכדו בלהבות ובעשן. רבים קפצו אל מותם מן הקומות העליונות. 147 פועלות ו-21 פועלים נספו. בלוויה ההמונית של הקורבנות השתתפו למעלה מ-100,000 איש וה-Lower East Side שבת מעבודה. מנהיגת הפועלות, רוז שניידרמן (Rose Schneiderman), התייפחה בהספידה את המתים וקראה: "לא אבגוד בנשרפים ולא אדבר שלום ואחווה. – – – חיי אנשים ונשים הם כה זולים פה והרכוש כה מקודש. – – – העמדנו אתכם, האזרחים, במבחן, ואתם הושטתם לאמהות השכולות כמה דולרים כצדקה. אבל בכל פעם שפנינו אליכם לשפר את התנאים הבלתי נסבלים במפעלים הפעלתם נגדנו את ידו הכבדה של החוק. – – – דם רב מדי נשפך. אני אומרת מניסיוני – רק ציבור הפועלים יכול להושיע את עצמו. הדרך היחידה היא תנועה מאורגנת חזקה של מעמד העובדים."
אירוע מזעזע זה הגביר את נחישותם של האיגודים המקצועיים של תעשיית הבגדים, בהנהגת ILGWU ו- Amalgamated Clothing Workers, שבסדרה של שביתות בשנים 1916-1913 כפו על המעסיקים תיקונים נוספים בתנאי העבודה וחסמו את הניסיונות להחזיר את הגלגל לאחור.

 

ערכים אישיים
  1. סמואל גומפרס (Samuel Gompers, 1924-1850). נולד בלונדון למשפחה ממוצא ספרדי-הולנדי. היגר עם הוריו לארצות-הברית ב-1863. עבד כפועל בתעשיית הסיגריות בניו-יורק. היה בין מייסדי האיגוד המקצועי של פועלי הסיגריות וניהל את מאבקם לשיפור תנאי עבודתם. ב-1886 ריכז וניהל את המשא-ומתן שהביא להקמת "הפדרציה של הלייבור האמריקני" ונבחר כנשיאה. הוא הפך דמות מרכזית בחזית העבודה בארצות-הברית ובמאבק על עיצוב הסדרי העבודה ושיפור תנאי העבודה של הפועלים (8 שעות עבודה, משכורת הוגנת, תנאי בטיחות). הוא היה מתנגד מושבע לסוציאליזם. התארגנות הפועלים צריכה להיות על בסיס מקצועי ולא מעמדי-כללי. תפקיד האיגודים המקצועיים הוא לדאוג לאינטרסים המיידיים של חבריהם ולשיפור תנאי עבודתם, ללא תלות בפוליטיקאים ובאינטלקטואלים. לא אמצעי חקיקה ולא שינוי במשטר הם שישפרו את מצבם של הפועלים כי אם אמצעי הלחץ והמשא-ומתן שיביאו להסדר ישיר עם המעסיקים. שיטתו של גומפרס התאימה מאד למציאות האמריקנית ובמבחן התוצאות הוכיחה את עצמה. במלחמת העולם הראשונה תמך גומפרס במדיניות המלחמה של הנשיא וילסון. לאחר המלחמה היה בין תומכי הגבלת ההגירה לארצות-הברית, כדי להגן על תנאי העבודה שהשיגו הפועלים האמריקנים. הוא היה מנותק מענייני היהדות והתנגד לציונות.



  2. דניאל דה ליאון (1914-1852). נולד בקירסאו, באיי הודו המערבית שבשליטת הולנד. למד באירופה והגיע לארצות-הברית ב-1872. הצטרף למפלגה הסוציאליסטית ב-1890. ערך את שבועון המפלגה "העם" (The People). נבחר כמנהיג המפלגה והנהיג אותה ביד רמה. דה ליאון האמין בפעולה מדינית וראה בפעילות טרייד-יוניונית רק אמצעי להשגת השלטון ולא כלי להשגת תנאים טובים יותר לפועלים. הוא שלל אפשרות שיתוף פעולה עם המשטר הקפיטליסטי. השקפתו הרדיקלית ונטייתו הדיקטטורית הרחיקה מן המפלגה את טובי העסקנים והפעילים בה. אלה פרשו והוא נשאר מבודד, בתוך מפלגה קטנה, שפעלה על פי המודל של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה ולא התאימה עצמה למציאות האמריקנית.



  3. מאיר לונדון (1926-1871). נולד בפולין. היגר עם אביו לארצות-הברית ב-1891. התחבר עד מהרה לפעילות הסוציאליסטית בניו-יורק. למד משפטים באוניברסיטת ניו-יורק. קנה לו מוניטין כאדם ענו ומשולל אגו, בשונה מרוב המנהיגים האחרים ב- Lower East Side. תחילה חבר לדה ליאון, אך פרש ממנו תוך זמן קצר כיוון שהתנגד למדיניותו ולשיטותיו של דה ליאון והצטרף ב-1897 לפלג הסוציאליסטי המתון. כעורך-דין ייצג במסירות רבה את פועלי תעשיית הבגדים בניו-יורק במאבקיהם על שיפור תנאי העבודה ועל זכות ההתארגנות שלהם. הוא האמין בחשיבות הפעולה הפוליטית כאמצעי לשיפור מצב הפועלים באמצעות החקיקה בקונגרס. על כן העמיד את מועמדותו בכמה מערכות בחירות, עד שהצליח להיבחר כציר סוציאליסטי ראשון בתולדות אמריקה בבחירות של 1914, ושוב בבחירות 1916 ובבחירות 1920. לזכותו זוקפים את החוק המגן על העובדים במפעלים שפשטו את הרגל. הוא נאבק במדיניות הגבלת ההגירה, תמך ברעיון הלאמת תעשיית הפחם בארצות-הברית ובביטוח מפני אבטלה. בקונגרס היה מטרה להתקפות מצד רוב צירי הקונגרס, שהתייחסו באיבה מוחלטת לסוציאליזם; ועם זאת, זכה גם ליחס של כבוד מצד מתנגדיו בשל אישיותו ועמדותיו המאוזנות. הוא התנגד לכניסת ארצות-הברית למלחמת העולם הראשונה, אך השתדל לנקוט עמדה מעשית ובכך הכעיס רבים מחבריו במחנה הסוציאליסטי. הוא התנגד לציונות וסבר כי פתרון שאלת היהודים יגיע עם האמנציפציה המלאה של מעמד הפועלים היהודי כשלב עליון באמנציפציה היהודית הכללית. הוא נפטר מפגיעה בתאונת דרכים.



  4. מוריס הילקויט (Morris Hilquit, 1869-1933). נולד בריגה, לטביה. היגר לאמריקה והשתקע בניו-יורק ב-1886. שקע מיד בפעילות רדיקלית ב-Lower East Side. בתוך שנה היה בין מייסדי ארגון "המקצועות היהודיים המאוחדים". הצטרף למפלגה הסוציאליסטית של דה ליאון, אך התייצב בראש המערערים על דרכו של דה ליאון וב-1900 היה בין מייסדי המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה, בעלת הקו המתון והנהיג אותה עד יום מותו. הילקויט גרס כי יש לשתף פעולה עם האיגודים המקצועיים וניתן בסופו של דבר לשכנע את הפועלים בדבר הצורך בשינוי רדיקלי של המשטר באמריקה. בתפיסתו הסוציאליסטית היה קרוב למרקסיזם הרביזיוניסטי של אדוארד ברנשטיין: אין צורך במהפכה; ניתן לשנות את המשטר באמצעים קונסטיטוציוניים וחינוכיים. הילקויט התנגד נמרצות לכניסת ארצות-הברית למלחמת העולם הראשונה. ב-1917 הציג את מועמדותו לראשות העיר ניו-יורק על מצע שלום, וכמובן נכשל. הוא האמין בניצחונו הסופי של הסוציאליזם באמריקה. באחרית ימיו אמר: "בשבילי הסוציאליזם – בהתלהבות שלו, באידיאליזם שלו, בחברות, במאבקים, בתקוות ובאכזבות, בניצחונות ובכישלונות – היה הדבר הטוב ביותר שהחיים הציעו לי".



  5. סידני הילמן (Sidney Hillman, 1946-1887 ). נולד בליטא. קיבל חינוך תורני. נמשך לפעילות סוציאליסטית מהפכנית ונאסר במהפכת 1905. לאחר שחרורו היגר לאנגליה ומשם לארצות-הברית. השתקע בשיקגו. נכנס לעבודה בתעשיית הבגדים ותוך שנה ארגן שם את שביתת הפועלים הגדולה. נעשה אחד ממנהיגי האיגוד המקצועי של פועלי תעשיית הבגדים ועיצב את מדיניות האיגוד בסכסוכי עבודה עם המעסיקים. ב-1914 עבר לניו-יורק. נבחר כנשיא האיגוד הארצי של פועלי תעשיית הבגדים (Amalgamated Clothing Workers of America). ב-1918 השיג הילמן הסכם על 44 שעות עבודה שבועיות. ב-1920 השיג ביטוח אבטלה לעובדים והשתתפות העובדים בקביעת הסטנדרטים של התפוקה. כרוב מנהיגי האיגודים המקצועיים באמריקה, היה גם הילמן חסיד המשא-ומתן הישיר עם המעסיקים והאמין ביכולת להסדיר את מערכת העבודה והשכר בהסכם עם המעבידים. בתקופת ה"ניו-דיל" (New Deal) בארצות-הברית התבלט הילמן בשורה הראשונה של מנהיגי האיגודים המקצועיים. ב-1938 הצטרף למנהיג הפועלים, פיליפ מאריי (Philip Murray) וולטר רויתר (Walter Reuther), בייסוד "קונגרס ארגוני התעשייה" ( CIO – Congress of Industrial Organizations). בתקופת מלחמת העולם השנייה שימש כיועצו של הנשיא רוזבלט לענייני עבודה ומילא תפקיד מפתח במנהל משק המלחמה של ארצות-הברית. הוא הפך מעורב יותר ויותר בפעולה פוליטית כנציג ארגוני הפועלים בארצות-הברית ובזירה הבינלאומית. לאחר המלחמה שימש כסגן-נשיא הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים. הילמן נמנה על ה"לא-ציונים" שהצטרפו לסוכנות היהודית המורחבת ב-1929 וכל ימיו שמר על קשרים אמיצים עם הסתדרות העובדים בארץ ישראל.