ינו 052015
 

ג'מאל פחה החריף את הצעדים כנגד המוסדות הציוניים בארץ. הבנקנוטים של אפ"ק הוצאו מחוץ לחוק. עיתון "האחדות" נסגר. שלטי הרחובות בעברית ברחובות תל אביב הוסרו וחל איסור על הנפת דגל ציוני. העסקנים שחתמו על העצומה נגד מושל יפו הוזמנו להתייצב בפני ג'מאל פחה בירושלים; שם הודיע להם כי יוגלו מן הארץ. אלברט ענתבי הצליח לשכנע את ג'מאל פחה להמיר את ההגליה בגירוש לטבריה לתקופה של שבועיים. ענתבי הפך להיות איש הקשר בין המושל העריץ לבין הישוב ולהמתיק לא אחת מגזרותיו.

בשל תכונת ההפכפכנות שאפיינה את ג'מאל פחה קשה היה להגיע עמו לכלל הבנה ולייצב את היחסים בין הישוב לבין הממשל העותמני. אל מנהיגי הפועלים בארץ התייחס בחשדנות מיוחדת. הוא גירש את ישראל ומניה שוחט לתחומי טורקיה; לימים עשה כן עם ארתור רופין ועם סגנו הופיין. גם ד"ר מוסינזון, מנהל הגימנסיה, גורש לטורקיה. יצחק בן צבי ודוד בן גוריון גורשו אל מחוץ לתחומי טורקיה והם נאלצו לעשות דרכם לאלכסנדריה ומשם לאמריקה. לא הועילו כל מחאותיהם בשם ה"עותמניות" המקודשת עליהם. באלכסנדריה נפגשו עם טרומפלדור, שהיה עסוק בארגון גדוד נהגי הפרדות, והם נזפו בו קשות על יזמתו זו המסכנת את הישוב ומהווה כשלעצמה בחירה בצד הלא נכון…

אפריל. בזיכרון-יעקב הקים אהרן אהרונסון, בעצה אחת עם אחיו אלכסנדר ועם אבשלום פיינברג, יליד הארץ, בנו של ישראל פיינברג, שהיה מראשוני השומרים של המושבה ראשון-לציון וממייסדי המושבה חדרה, את ארגון הריגול למען הבריטים, ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר"). אהרונסון הגיע לכלל מסקנה, לאור היכרותו הקרובה את המשטר הטורקי, שחיתותו וריקבונו, כי עתיד הישוב היהודי החדש והמפעל הציוני קשור אך ורק בניצחון הבריטים והשתלטותם על המזרח התיכון. פעילי הרשת גוייסו מקרב הצעירים, בני המושבות, שהיו חברים באגודת "הגדעונים". אבשלום פיינברג יצא למצרים ויצר שם בספטמבר קשר עם הצבא הבריטי. תחנת הניסיונות החקלאית בעתלית, שנוהלה על ידי אהרונסון ומומנה על ידי יעקב שיף וחבריו בוועד היהודי-אמריקני, הפכה לבסיס הפעולה של ניל"י ועמה היה המודיעין הבריטי אמור ליצור קשר בדרך הים ולאסוף ממנה את החומר המודיעיני שתלקט הרשת אודות המערך התורכי בארץ. ואולם קשר כזה לא נוצר, כנראה משום שהצד הבריטי לא השתכנע ברצינות היזמה הארצישראלית. אהרנסון יצא בעצמו לאירופה והגיע בדרכים עקלקלות ללונדון, שם יצר קשר מחודש עם המודיעין הבריטי. משם עבר לקהיר ובדי עמל הצליח לשכנע את הפיקוד הצבאי שם לפתח את פעילות הריגול בארץ-ישראל באמצעות ניל"י. מקהיר הצליח אהרונסון לקיים את הקשר עם עתלית, באמצעות אוניה שעגנה מדי פעם באישון לילה מול עתלית. הרשת הפעילה גם יוני דואר. הרשת פעלה כך מדצמבר 1916 עד שנחשפה בספטמבר 1917. הפעילים המרכזיים בארץ היו אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון, אחותם של אהרון ואלכסנדר, נעמן בלקינד, בן דודו של אבשלום, ויוסף לישנסקי, שהקים אגודת שומרים בדרום הארץ, "המגן", שגם אותה שילב ברשת הריגול. במשך הזמן הקיפה הרשת למעלה ממאה איש.

מאי. האוניה האמריקנית "וולקן" הגיעה לארץ ועל סיפונה 1,100 טון מצרכי מזון. במונחי הישוב היתה זו כמות עצומה, שהיתה עשויה לכלכל את הישוב המורעב למשך חודשים ארוכים. בוא האוניה עורר על כן התרגשות רבה ביישוב. עם המשלוח, שנעשה בברכת הנשיא וילסון, הגיעו גם שני שליחים, מטעם הממשל האמריקני ומטעם ועד הפעולה הציוני הזמני בראשות ברנדייס. הטורקים דרשו לחלק את המטען בין כל תושבי הארץ. רק לאחר משא-ומתן קשוח, בתיווך הקונסול האמריקני גלייזברוק, הוסכם להעביר לידי התורכים 45% מן המטען. הוקם ועד מיוחד לחלוקת המזון בין הישוב הישן לבין הישוב החדש והספרדים. שוב פרץ סכסוך סביב חלקו של הישוב הישן במטען, עד שהגיעו לנוסחה מוסכמת. ניסיונותיהם של השלטונות הטורקיים לשים ידם על המשלוחים הבאים הושמו לאל תודות להתנגדות האמריקנית התקיפה. הטורקים לא ראו כמובן בעין יפה את העובדה שהאמריקנים עושים שימוש באניות מלחמה לצורך העברת משלוחי האספקה לישוב היהודי בארץ.

מכת ארבה ללא תקדים פקדה את ארץ-ישראל וסוריה. הצמחיה הושמדה כולה. הארבה לא סר מן הארץ במשך חמישה חודשים. הממשל התורכי מינה את אהרון אהרונסון כמפקח ראשי למלחמה בארבה; אך כל המאמצים להדביר את הארבה לא צלחו. רק בדי עמל ניתן היה לשקם את החקלאות שנהרסה. הנזק במושבות נאמד ב-3,500,000 פרנק.

גם מגפות – חולירע, טיפוס הבהרות ואבעבועות – פקדו את הארץ, בשל התזונה הלקויה ותנאי סניטריה חמורים. המצב החמיר בסוף 1915, בייחוד בירושלים. שם פשטו גם מחלות עיניים מהם נפגעו כרבע מן הילדים היהודים. המגפות לא סרו מן הארץ גם לאורך שנת 1916 ועל פי הערכה מתו במחלות ובמגפות כ-15,000 נפש.