ינו 052015
 

השלטונות הגבירו את הלחץ להתעתמנות. חודשו הגירושים מן הארץ של אלה שהשהו עד כה את התעתמנותם. מדיניות הגירושים הופעלה בעיקר כלפי הישוב החדש, ובעיקר כלפי אלה שזוהו כעסקנים ומנהיגים. היו בין העסקנים שעזבו את הארץ מרצון, ביניהם גם אליעזר בן יהודה, שנשא על נס את סיסמת ההתעתמנות.

הצבא התורכי, שנסוג מסיני באוגוסט 1916 וחנה בדרום הארץ, היה לנטל כבד על כלכלת הישוב המדולדלת ומעורערת בלאו הכי. המשלוחים מחוץ-לארץ התמעטו והרעב התפשט בארץ, בייחוד במרכזי הישוב הישן – ירושלים, טבריה וצפת. המאמצים להביא חיטה מעבר-הירדן גם הם לא הועילו הרבה.

ג'מאל פחה, שנודע בחיבתו המיוחדת לתרבות צרפת, העניק למושבה ראשון-לציון, בהזדמנות ביקורו השני בה, את כל שטחי החולות המשתרעים מן המושבה ועד הים. לעומת זאת, לא הסתיר ג'מאל פחה את הסתייגותו מכל מה או מי שגינוני תרבות גרמנית ניכרו בו. מסיבה זו התייחס באיבה כבושה אל ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי והשתדל להרחיק אותו, לעומת יחסו החביב אל אלברט ענתבי, חניך אליאנס. רופין, שנהנה מהגנת הקונסוליה הגרמנית בירושלים וביפו, אולץ בסופו של דבר לעזוב את הארץ ולצאת לקושטא, לאחר שהואשם בהפצת בולים של הקרן-הקיימת לישראל. באוקטובר 1916 גורש גם ענתבי לקושטא, לאחר שהיחסים בינו לבין ג'מאל פחה הידרדרו בשל כישלון עסקה שהציע ג'מאל פחה לענתבי, לרכוש את השטח שלפני הכותל המערבי תמורת 20,000 לירות מצריות. ענתבי פנה אל מורגנטאו ואל המוסדות הציוניים, אך אלה גילו היסוס. התכנית דלפה לעיתונות וג'מאל פחה הזועם ניתק את קשריו עם ענתבי וציווה על גירושו. בכך אבד לישוב איש הקשר הטוב ביותר אל הממשל הטורקי.