ינו 052015
 

פברואר.  אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, מנהיגי רשת ניל"י בארץ, יצאו למדבר סיני, מחופשים כבידואים, כדי לחבור לכוחות הבריטיים, שכבר הגיעו לקרבת אל-עריש. בפעולה זו נהרג פיינברג לאחר שנתקלו בבידואים. לישנסקי הצליח להגיע לקווים הבריטיים והועבר לקהיר, שם נפגש עם אהרונסון. השנים החליטו להסתיר את נסיבות מותו של פיינברג. הבריטים העבירו אותו באוניה לעתלית ושם המשיך לנהל את הפעולה ביחד עם שרה אהרונסון. הקשר עם הפיקוד הבריטי התייעל. משלוחי זהב לעזרת הישוב הגיעו לעתלית ואנשי ניל"י העבירו אותם לרשות המנהיגות היישובית. הרשת שימשה גם מקור להעברת מידע על מצב הישוב ופעולות הדיכוי נגדו. הם שהעבירו לידיעת העולם את הפרטים על גירוש יהודי יפו ותל אביב, במרס 1917, ואהרון אהרונסון בקהיר הזעיק את יהדות אמריקה להפעיל השפעתה כדי להביא  להפסקת מה שקרא המזימה להשמיד את הישוב היהודי בארץ-ישראל. מעט-מעט פשטו השמועות בישוב על פעילות הרשת. היא עוררה חששות וחרדה מפני תגובת הטורקים ולא פחות מזה כעס על החירות שנטלו לעצמם יוזמי רשת הריגול, שפעלו על דעת עצמם ובלי לקבל את אישור ההנהגה הישובית. עסקני הישוב עצמם לא ידעו להשית עצה כיצד לנהוג במצב זה. הרשת נחשפה בספטמבר 1917, כאשר נתפס נעמן בלקינד, שיצא לחפש את פיינברג במדבר סיני. הטורקים לכדו את כל חברי הרשת בזיכרון-יעקב. רק לישנסקי הצליח לחמוק מידיהם. שרה אהרונסון עונתה קשות בידי הטורקים והיא שמה קץ לחייה בהזדמנות שנקרתה לה. בשל המצוד הנרחב שנערך אחרי לישנסקי, החליטו חברי "השומר" להיפטר ממנו, אך הוא הצליח להיחלץ מניסיון ההתנקשות בחייו. בדרום הארץ נתפס בידי בידואים שהסגירו אותו לידי הטורקים. בלקינד ולישנסקי נתלו ב-16 באוקטובר בדמשק. מאות איש נאסרו והושלכו לכלא. רק לחץ האמריקנים והגרמנים, מצד אחד, ופתיחת המתקפה הבריטית על הארץ ב-31 באוקטובר, מנעו מג'מאל פחה לכלות את חמתו בישוב היהודי.

המערכה על ארץ-ישראל החלה בהתקפה הבריטית הכושלת על עזה, במרס 1917. מאותה שעה החמיר מצב הישוב, הן בשל הפסקת התמיכה שהגיעה מחוץ לארץ והן בשל הגברת הלחץ של השלטון הצבאי הטורקי. בירושלים, על פי הערכה, מתו מדי חודש ברעב כ-300 יהודים. בתום המלחמה אותרו בעיר כ-4,000 ילדים יתומים. הטורקים פינו את עזה מתושביה, ופקדו גם על פינוי מושבות הדרום ועל פינוי 9,000 היהודים ביפו ובתל אביב. באישורו של ג'מאל פחה הוקם "ועד הגירה", בראשות מאיר דיזינגוף, שטיפל בארגון היציאה המסודרת מן העיר, במציאת מקומות קליטה למפונים, בפתח-תקווה ובכפר-סבא, שם התרכזו כמחצית המגורשים, ובמושבות הגליל, בטבריה ובצפת, שקלטו ביחד כ-3,000 נפשות. חלק מן המגורשים הגיעו עד דמשק. קבוצת שומרים קטנה, צעירים שנמנו על "הקבוצה התל-אביבית" ובוגרי הגימנסיה, קיבלו היתר להישאר ולשמור על הרכוש היהודי בתל אביב ובשכונות היהודיות של יפו. עשרה ימים אחרי פינוי יפו הודיע ג'מאל פחה כי הוא מתכוון לפנות גם את האוכלוסיה האזרחית מירושלים. בהתערבות הממשלה הגרמנית בוטלה תכניתו של ג'מאל פחה, שביקש כנראה לנצל את שעת הכושר ולטהר את ירושלים מכל מרכיביה הלא-מוסלמים. ידיעות מוגזמות על רדיפת היהודים בארץ-ישראל ומזימות ההשמדה של המשטר הטורקי הועברו לעיתונות העולם באמצעות רשת ניל"י. הלחץ הבינלאומי והדיפלומטי על הממשל הטורקי גבר. ג'מאל פחה הזעיק אליו את מנהיגי הישוב ודרש מהם להכחיש את הידיעות "הכוזבות" אודות הרדיפות כנגד היהודים בארץ-ישראל, וכה עשו (מאי 1917).

חשיפת רשת ניל"י בספטמבר חוללה מסע רדיפות חדש – מאסרים וגירושים – שנבלם רק תודות להתערבותם של הגרמנים. ההתקדמות המהירה של הבריטים ונפילת ירושלים ב-9 בדצמבר בידי גייסותיו של אלנבי הסירה את האיום הטורקי, לפחות על הישוב היהודי שחי בחלקה הדרומי של הארץ. יהושע טהון, שנאסר ערב נפילת ירושלים והיה מועמד לגירוש, ביטא את תודת הישוב על ההגנה שסיפקה לו ממשלת גרמניה בשעה הקריטית: "היינו עלולים להיפגע פגיעה אנושה,אילולא הגנה עלינו בשעת הסכנה ידה החזקה של ממשלת גרמניה. שינוי הנסיבות לא ישכיח מלבנו דבר זה."

18 בנובמבר. מיד לאחר שחרור פתח-תקווה בידי הצבא הבריטי, התכנסה שם אספה של נציגי כמה גופים ציבוריים – ועד העדה היהודית ביפו, ועד תל אביב, מרכז הסתדרות המורים, הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה, הגימנסיה העברית "הרצליה", נציגי מפלגות הפועלים "פועלי-ציון" ו"הפועל-הצעיר" – וזו הכריזה על עצמה "ועדה מסדרת זמנית", שתפקידה לזמן אספה מכוננת של הישוב.