ינו 052015
 

מהפכת פברואר (על פי הלוח היוליאני שהיה מקובל אז ברוסיה; מרס על פי הלוח הגרגוריאני המקובל כיום בעולם), שהחלה בהפגנות המונים ללא יד מכוונת, הביאה קץ למשטר הצארי והעמידה ממשלה זמנית, בה כיהן אלכסנדר קרנסקי כשר-המשפטים. ב-22 במרס (לוח יוליאני) פורסמה הפקודה לשוויון הזכויות של כל נתיני הממלכה. בצד שלושה הצירים היהודים בדומה הוקמה "לשכה פוליטית יהודית", שהורכבה מנציגי ארבע המפלגות הפוליטיות היהודיות הפעילות בפטרבורג – "הקבוצה העממית" (הקרובה למפלגת הקדטים הרוסית), ההסתדרות הציונית, "המפלגה העממית" (הפאלקס-פארטיי מיסודו של ההיסטוריון שמעון דובנוב), הקבוצה הדמוקרטית (הקרובה ל"טרודוביקים", הרוסים העמלניים) –  שעמדה בקשר עם הוועדה המיוחדת שהקים שר-המשפטים לעיבוד פרטי הפקודה. חברי הלשכה היהודית התנגדו להוצאת פקודה מיוחדת לגבי היהודים, אבל דרשו שבגוף הפקודה יפורטו כל 150 ההגבלות החוקיות שחלו על היהודים.

יולי

במחצית השנייה של החודש התכנסו בפטרוגרד נציגי המפלגות הפוליטיות וגורמים ציבוריים אחרים, כדי לדון בתכנית הוועידה הכללית של יהודי רוסיה. בכנס השתתפו נציגי שלוש-עשרה הערים, שבהן קהילות יהודיות גדולות – פטרוגרד, אודסה, יקטרינוסלב, חרקוב, מוסקבה, קיוב, ברדיצ'ב, מינסק, הומל, ויטבסק, בוברויסק, יליזבטגרד, קרמנצ'וג. חילוקי דעות עזים ניטשו בין הציונים לבין הלא-ציונים והאנטי-ציונים, שהתנגדו להעלאת שאלת ארץ-ישראל על סדר היום של הוועידה. הנושא המרכזי השנוי במחלוקת נסב על שאלת הקף האוטונומיה הלאומית ותוכנה. ה"בונד" דרש להסתפק באוטונומיה תרבותית לאומית. מכל בחינה אחרת אין מקום להתבדלות יהודית, טענו דוברי הבונד. הם דחו גם את התפיסה הציונית הבסיסית המדברת על אחדותו הלאומית של העם היהודי לתפוצותיו. על פי השקפת הבונד היהודים בכל מדינה מהווים ישות נפרדת שגורלה קשור בגורל המדינה בהם הם חיים. אין אומה יהודית מאוחדת; קיימים עמים יהודיים המוגדרים על פי המדינות בהן הם נהנים מזכויות אזרח.  בשאלת ארץ-ישראל הושגה פשרה ולפיה תיכלל ארץ-ישראל בסעיף המדבר על הבטחת זכויותיהם האזרחיות והלאומיות של היהודים בפולין, בארץ-ישראל וברומניה. הבחירות לוועידה הכללית נועדו להתקיים בתחילת דצמבר.

אוקראינה, שהוכרה כרפובליקה בעלת שלטון עצמי, הקשורה בפדרציה עם רוסיה, הכריזה על הכרתה בשלושה מיעוטים לאומיים – רוסים, פולנים ויהודים. הוקם מיניסטריון לעניינים לאומיים ובו מונו שלושה סגני שר המייצגים את שלושת המיעוטים הלאומיים. הוקמה "מועצה לאומית" יהודית, בה השתתפו כל נציגי המפלגות היהודיות. בינואר 1918 התקבל  "חוק האוטונומיה הלאומית" המתיר לכל מיעוט לאומי להקים "אגודה לאומית" לשם ניהול האוטונומיה הלאומית שלו. על פי התכנית תקום "רשימה לאומית", שההשתייכות אליה תהיה וולונטרית. רשימה זו תבחר "אספה לאומית", שתשמש כמוסד הפרלמנטרי של המיעוט הלאומי והוא יבחר "מועצה לאומית" שתשמש כממשלת המיעוט הלאומי. כל התכניות האלה פקעו כבועת סבון עם השתלטות הגרמנים על אוקראינה באפריל 1918. הרפובליקה האוקראינית בוטלה.

נובמבר

בבחירות לאספה המכוננת הכל-רוסית, שנערכו לאחר המהפכה הבולשביקית, נבחרו שבעה צירים מן הרשימה שהעמידו הציונים ביחד עם בלתי-מפלגתיים. מפלגת הסוציאליסטים-רבולוציונרים (ס"ר) זכו בכ-60% מן הקולות, לעומת הבולשביקים שזכו רק ב-25%. מנהיג הס"רים, ויקטור צ'רנוב, נבחר לנשיא הוועידה, שהתכנסה בתחילת ינואר 1918, ובנאום הפתיחה שלו הכריז על מתן זכויות לאומיות לכל המיעוטים ברוסיה, בכלל זה גם היהודים: "גם לעם היהודי, שאין לו טריטוריה משלו, תהיה הזכות המלאה בתחומי הרפובליקה הרוסית, בשווה לכל שאר העמים, לפתח מוסדות לאומיים של מנהל עצמי ולהביע שם את רצונם של העמלים".  אבל הבולשביקים פיזרו את הוועידה בו בלילה ובכך נסתם הגולל על הסיכוי לכינון משטר דמוקרטי ברוסיה.

המשטר הסובייטי החדש פרסם את עיקרי מדיניותו בשאלת המיעוטים הלאומיים ברחבי רוסיה, תחת הכותרת "הכרזת הזכויות של עמי רוסיה". העיקרון הרביעי מתוך ארבעה שנמנו במסמך הכריז על "ההתפתחות החופשית של המיעוטים הלאומיים והקבוצות האתניות המאכלסים את שטחה של רוסיה".

בחיפוש אחר נוסחה שתביא בחשבון את מאווייהם של הקבוצות הלאומיות ברוסיה, עלתה ההבחנה בין מיעוטים טריטוריאליים לבין מיעוטים לאומיים אקס-טריטוריאליים, המפוזרים ברחבי רוסיה. כצעד ראשון הוקם ב-8 בנובמבר, קומיסריאט לעניינים לאומיים ("נרקומנאץ") , בראשות יוסף סטלין. במסגרת זאת הוקם, מאוחר יותר, קומיסריאט יהודי ("ייבקום"), בראשות סימיון (שמעון) דימנשטיין.