ינו 052015
 

פרוץ מלחמת העולם הראשונה גרר עמו נחשול של גילויי פטריוטיות וביטויי הזדהות נלהבים מצד יהודי הקיסרות. לביטויים אלה היו שותפים טובי האינטלקטואלים היהודים, שנרתמו בכל מאודם לפיאור "מלחמתה הצודקת" של גרמניה. בין הדמויות הבולטות היו מרטין בובר, הצייר מקס ליברמן, הבמאי מקס ריינהרט, האימונולוג זוכה פרס נובל, פאול ארליך. משורר יהודי, ראנסט ליסאואר (Ernst Lissauer) כתב שיר מלחמה, שזכה לפופולריות רבה – "שיר השנאה לאנגליה" – וזכה לשבחי הקיסר עצמו. על רקע הקונסנזוס הפטריוטי שהציף ושטף את יהודי גרמניה ואוסטריה, בלטו אישים כסופר ארתור שניצלר, העיתונאי קרל קראוס ואבי תורת הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שהחזיקו בעמדות ביקורתיות ולא פסחו על שתי הסעיפים.

ממשלת גרמניה עודדה את גילויי האחדות הפטריוטית מצד כל חלקי האוכלוסיה ובכלל זה היהודים. הממשלה הכריזה על "שלום בית אזרחי" (Burgfrieden). לציבור היהודי בגרמניה היה זה רגע של עדנה. נציגי הארגונים היהודים הבולטים – האגודה המרכזית, איגוד היהודים הגרמנים, ברית הקהילות היהודית-גרמנית, התאחדות ציוני גרמניה, בני-ברית – שיתפו פעולה במאמץ להשפיע על הממשלה להנהיג מדיניות המכוונת לשיפור מצב היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני בחזית המזרח, בין השאר כדי להבטיח את תמיכת העולם היהודי במלחמתה של גרמניה.

עם הצטרפות תורכיה למלחמה, אימצו הציונים הגרמנים קו הגורס כי ניצחונה של גרמניה עשוי לחולל שינוי דרמטי לטובת המפעל הציוני בארץ-ישראל. אך למרות המהלכים שהיו למנהיגים הציונים בקרב קברניטי המלחמה של גרמניה, מיטב תקוותיהם התבדו. הממשלה הגרמנית לא היתה מסוגלת להרחיק לכת בהפעלת לחץ מדיני על בעלת-בריתה טורקיה בסוגיית ארץ-ישראל; אף כי לגרמניה נודעה השפעה רבה בריסון המשטר הצבאי הטורקי בארץ-ישראל.

בסוף 1916, עם התארכות המלחמה והחרפת מצבה הצבאי של גרמניה ובד-בבד הכבדת עול המלחמה על העורף האזרחי, הסתמן כרסום גובר והולך ב"שלום הבית האזרחי". החוגים הלאומניים והאנטישמים הפעילו לחץ על הממשלה לצמצם את חדירת היהודים אל התפקידים האדמיניסטרטיביים והפיקודיים בממשל ובצבא. הועלתה הדרישה לקיים סקר על המשרתים בצבא ובתאגידים המלחמתיים השונים, על פי גיל, מין, משכורת ודת. הממשלה דחתה דרישה זו, אך הצבא החליט לבדוק באופן שקוף לגמרי את היקף השרות הצבאי של היהודים, באמצעות "מפקד היהודים" (Judenzählung), נוכח התלונות המתרבות אודות השתמטות היהודים משרות פעיל. תוצאות המפקד לא פורסמו מעולם; אך היהודים, בעיקר אלה שהאמינו בסיכויי ההשתלבות המלאה בחברה ובמדינה הגרמנית, הוכו בהלם. הארגונים היהודיים גזרו על עצמם איפוק, אך נבעה קרע בין הציבור היהודי לבין הממשל.

ככל שהתרבו הספקות לגבי תוצאות המלחמה וגברה הביקורת מבית, בעיקר בקרב החוגים הליברליים ומפלגות השמאל, כן התרבו הטענות אודות תבוסתנותם של היהודים, הזורעים מבוכה וספקנות. האנטישמיות הגלויה שוב הרימה ראש. משהתמוטטה גרמניה צבאית והתמוטט המשטר הקיסרי, שוחררו כל החרצובות וניתן האות להתקפה מילולית משולחת רסן על היהודים, ש"תקעו סכין בגבה של גרמניה". ההתרחשויות המהפכניות המהירות בגרמניה גופא, ההתארגנויות וההיערכויות הפוליטיות החדשות, שבהן בלט התפקיד שמילאו מנהיגים ופעילים יהודים, בעיקר בקרב הגופים הליברליים, הסוציאל-דמוקרטיים והקומוניסטים, החמירו כמובן את ההאשמות הקולקטיביות כלפי היהודים.

החוויות האנטישמיות שעברו צעירים יהודים בשירותם הצבאי כמו גם המפגש עם יהודי מזרח-אירופה בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני חוללו זעזוע ואף מהפך ברגשותיהם ורעיונותיהם. כמה מן הדמויות הבולטות בקרב האינטלקטואלים וההוגים היהודים, בייחוד אלה שבתחילת המלחמה נסחפו בהתלהבות הפטריוטית הגדולה – צעירים נלהבים כמו פרנץ רוזנצוויג, ארנסט סימון, מרטין בובר – ובלחץ אירועי המלחמה והאכזבה הקשה שנחלו, עם התבדות הציפייה לשינוי רדיקלי לטובה ביחס הציבור והממשלה כלפי היהודים, ובעיקר האכזבה מיחסם של עמיתיהם לנשק, החיילים הגרמנים, הם עשו את השיבה הגדולה אל עמם או עיצבו מחדש את תפיסת הזהות היהודית ומשמעותה תוך כדי המלחמה.

באפריל 1916, בעיצומה של המלחמה, ייסד מרטין בובר את כתב-העת "היהודי" (Der Jude), שבמשך עשר שנות קיומו נתן ביטוי להתעוררות היהודית שאחזה במיטב האינטלקטואלים היהודיים הצעירים בגרמניה, כתגובת-נגד להתלהבות החווייתית שאחזה בהם עם פרוץ המלחמה. אינטלקטואלים אלה חיפשו הגדרה עצמית יהודית קיבוצית, בעלת משמעות לאומית על כן, אם ציונית ואם דתית-אורתודוכסית, בפרשנות חדשה. במאמר הפותח את הגיליון הראשון של כתב-העת כתב בובר:

"אנו קוראים לעיתוננו באותו שם שבו השתמש גבריאל ריסר בכתב-העת שייסד ב-1832, במסגרת המאבק לשיווי זכויות אזרחי ליהודים בגרמניה, אבל אנו איננו מתכוונים ליהודי כפרט, אלא דווקא ליהודי כמי שנושא אופי לאומי ותפקיד. אנו איננו דורשים חירות מצפון למאמיני דת מסוימת, אלא חירות, חיים ועבודה, לקהילה לאומית מדוכאת. כיום מתייחסים אל יהודי כאל אובייקט חסר ישע של האירועים; הוא חייב להפוך סובייקט חופשי של גורלו ושל תפקידו. – – – המלחמה על חירות זו היא הסיסמה של מלחמתנו. – – – היהודי של היום אינו המטרה שאליה אנו חותרים אלא נקודת המוצא. אנו רוצים ליצור במציאות יהודי שאת דיוקנו האצילי אנו נושאים בזיכרוננו ובתקוותינו."