ינו 052015
 

משנכבש חלקה הדרומי של הארץ הוקם בה מיד "מנהל שטחי האויב הכבושים" (Occupied Enemy Territory Administration – OETA). בראש המנהל עמד מושל צבאי או האדמיניסטראטור הראשי, שהיה כפוף לפיקוד הצבאי העליון בקהיר, כלומר למפקד הצבאי העליון, גנרל אלנבי. המושל הצבאי הראשון היה מיג'ור-גנרל מוני, ששימש בתפקידו בין מרס 1919 עד יולי 1919. משנכבש החלק הצפוני של הארץ הורחב השלטון הצבאי על כל שטחה המערבי של ארץ-ישראל, שנקרא "אזור כיבוש צבאי דרום" ובירתו ירושלים, כאשר השטח ממזרח לירדן כונה "אזור כיבוש מזרח" ובירתו דמשק והוא סופח לשלטונו של פייסל, בהתאם להבנות עם ההאשמים (מכתבי מק-מהון חוסיין) משנת 1915.

מבחינת החוק הבינלאומי (אמנת האג 1907) העיקרון המנחה משטר צבאי בשטח כבוש הוא שמירת המצב החוקי שקדם לכיבוש (Status quo ante). הממשל הצבאי בארץ-ישראל התבצר מאחורי עיקרון זה כאמצעי להדוף כל יזמה ציונית נחפזת בארץ-ישראל, שכן בפיקוד הצבא הבריטי בקהיר ובירושלים היתה הסתייגות רבה מכל ההרפתקה הציונית של ממשלת בריטניה.

הישוב היהודי בשטח הכיבוש הבריטי מנה לא יותר מ-57,000 נפש. הם התגוררו ב-57 ישובים כפריים ובכמה ישובים עירוניים מעורבים – ירושלים, טבריה, צפת, חברון, יפו-תל אביב, חיפה. השטח הקרקעי בבעלות יהודית לא עלה על 420,000 דונם.

משך שנת 1918 היה הישוב בחלקה הצפוני של הארץ מנותק מן הישוב המשוחרר בחלקה הדרומי.

חלק ניכר ממגורשי תל-אביב, אלה שהשתכנו בפתח-תקווה, חזרו אליה בתוך החודש הראשון לשחרורה (דצמבר 1917). עסקני השכונה התל אביבית, בראשות בצלאל יפה, יזמו פנייה אל מושבות יהודה, "לשלוח נציגים לאספה כללית מכוננת". אלכסנדר אהרונסון הגיע לארץ מקהיר והקים בהסכמת הבריטים "משרד יהודי", שנועד לשמש משרד קישור בין שלטונות הצבא לבין הישוב היהודי. ואולם יזמה זו נתקלה בתגובה צוננת מצד העסקנים הישוביים. אלה סירבו לשתף פעולה עם האהרונסונים, בהם ראו חבורה הרפתקנית, מתנשאת, שאינה מסוגלת לעבודה משותפת עם העסקנים.

ב-2 בינואר כונסה "האספה המכוננת של הישוב" ביפו, בהשתתפות צירים מכל מושבות יהודה ונציגי הגופים הציבוריים השונים, ובחרה "ועד זמני ליהודי ארץ-ישראל בשטח הנכבש", שמנה 36 חברים. בפני האספה המכוננת הובאה הצעת הגנרל הסקוטי היל – מפקד הדיביזיה ה-52 שכבשה את יפו ואת תל-אביב – אותה העלה בפגישה עם עסקני תל אביב, ליזום תנועת התנדבות של הצעירים היהודיים במושבות, לשם הקמת מיליציה יהודית שתפעל במסגרת הצבא הבריטי ותסייע בשחרור הארץ. בוויכוח שהתפתח הביעו אנשי "הפועל-הצעיר" התנגדות נחרצת לרעיון הקמת גדוד צבאי ארצישראלי. העסקנים ונציגי המושבות התקשו לקבוע עמדה, ואילו אנשי "פועלי-ציון" הופיעו כתומכים הנלהבים של תכנית הגדוד. האספה המכוננת התפזרה ללא הכרעה.

בוגרי הגימנסיה הרצליה, אליהו גולומב ודב הוז, שאליהם הצטרפו רחל ינאית ומשה סמילנסקי איש רחובות, שכינו עצמם "האקטיביסטים", יזמו כנס של המתנדבים ביפו, במחצית פברואר. השתתפו בו 42 צירים, שייצגו מאות מתנדבים מכל המושבות, מתל אביב ומירושלים. משה סמילנסקי ניסח את מטרות הגדוד: א. שחרורה של ארץ-ישראל לא צריך להיגמר בלעדינו; ב. יצירת גרעין של מיליציה (קבועה) בארץ-ישראל, שתתהווה מגדודנו ומן הגדודים הבאים מחו"ל. הוא ניסח במלים בוטות את ה"אני מאמין" של תנועת ההתנדבות: "אנו רוצים לשפוך את דמנו בארץ הזאת, כי בלעדי הדם הזה אולי יתפוררו לחול אבניו של בניין העתיד". דיוני הוועידה, שנמשכו שני ימים, שיקפו לא רק את התלהבותם, כי אם גם את עכבותיהם והתלבטויותיהם: האם יותן להם לחזור אל האת ואל המחרשה מיד לאחר שתשוחרר הארץ? האם לא יטושטש צלמם בדפוסי המשמעת הצבאית הזרה? האם יתנו לצעירות המתנדבות "לעבוד בנשק"? האם ינצלו לרעה את התגייסותם וישלחו אותם לחזית אחרת מחוץ לגבולות ארץ-ישראל? והאם יבינו בציבור היהודי, בארץ ובעולם, שאין הם מיליטריסטים, חלילה, ורק נענים הם לצו השעה?

בהחלטות הכנס נקבעו גם התנאים: התלבושת תהיה לפי רצון הבריטים, אך בתוספת תג מיוחד – מגן דוד או סרט כחול-לבן; שפת הפקודות תהיה עברית; הדגל יהיה ציוני, כחול-לבן; הקצינים יהיו עברים, עד כמה שאפשר; רצוי כי האינסטרוקטור הראשי יהיה עברי; זירת הפעולה צריכה להיות "בארץ-ישראל וסביבתה. נבחר ועד המתנדבים – סמילנסקי, סברדלוב, הוז, ינאית, גולומב, יבנאלי, סונין. הוועד שיגר תזכיר אל מפקדת הצבא הבריטי; אך תזכיר זה לא זכה לתשובה.

במרס הגיע לארץ ז'בוטינסקי עם הגדוד הלונדוני. הגדוד הלונדוני חנה במחנה אימונים במצרים; אך ז’בוטינסקי ליווה את קולונל פטרסון לפגישה עם המפקד העליון במפקדתו בביר סלים (באר-יעקב) ובהזדמנות זו נפגש עם אנשי "הוועד הזמני" ועם אנשי "ועד המתנדבים". הפגישה בין אלנבי ופטרסון חשפה את עומק הסתייגותו של הפיקוד הצבאי המקומי מן הפרוייקט הציוני ומיזמת הגדודים. יחסו השלילי של הפיקוד הצבאי אל תנועת ההתנדבות העמיד במבחן קשה את סבלנות המתנדבים; אך הופעתו של ז'בוטינסקי והשפעתו תרמה רבות לחיזוק רוחם ולהשתקת ההתנגדות הפנימית מצד העסקנים היישוביים. ז'בוטינסקי גם שכנע את ראשי המתנדבים להסתייע באהרן אהרונסון, שהיה הגורם היחידי בישוב שנודעה לו השפעה ממשית על פיקוד הצבא. ואמנם לא במעט תודות להתערבותו של אהרונסון, חל שינוי בעמדת הצבא כלפי תנועת ההתנדבות. הצבא הסיר את הסתייגותו ובאמצע יוני, חצי שנה לאחר ייסוד תנועת ההתנדבות הארצישראלית, ניתן אישור לגיוס המתנדבים.

באפריל הגיע לארץ וייצמן, בראש המשלחת הציונית (ועד-הצירים) ובליווי קצין קשר פוליטי, מייג'ור אורמסבי גור (Ormsby-Gore), מטעם הממשלה הבריטית. השיחות שקיים וייצמן עם הגנרל אלנבי תרמו לא מעט להפשרת יחסו של אלנבי לציונות, אך לא היה בהם כדי לשנות לחלוטין את האווירה האדישה עד עוינת ששררה בחוגי הצבא כלפי הציונים ופעילותם בארץ-ישראל. וייצמן אולץ לשאת דברים מרגיעים באוזני המנהיגים הערבים המקומיים בדבר מטרותיהם של הציונים. דברים אלה נועדו לאמתו של דבר להרגיע את הבריטים החוששים מפני התקוממות ערבית מקומית. וייצמן ביקש להקנות לממשל הצבאי את התפיסה שיש לראות בערבים "ילידים שאין להתחשב בהם, וכי בציונים יש לראות גורם תרבותי הבא ליישב את הארץ ולפתח אותה – אבן חן נוספת בכתר הקיסרות הבריטית". אך מאמץ זה נידון לכישלון מראש. וייצמן לא הצליח לשכנע את הממשל לאפשר שינויים במצב המשפטי, המוניטרי והקרקעי בארץ. הממשל דחה את בקשותיו של וייצמן להכיר בבתי-הדין הרבניים ובבתי-משפט השלום כערכאות שיפוטיות, להעניק לוועדי המושבות סמכויות הוצאה לפועל של פסקי-דין, לשים חותם עברי על המטבעות והבולים המונפקים בארץ ורישיון לבנק אפ"ק להנפיק שטרי כסף. ההילך החוקי שנקבע היה המטבע המצרי. השלטונות היו מוכנים להכין סקר משותף עם מומחי ועד-הצירים לגבי אפשרויות העיבוד של קרקעות הבור ב- OETA דרום; אך לא היו מוכנים לאשר פעולות רכש או עיבוד קרקעי על בסיס תוכנית הפיתוח שהוגשה להם. השלטונות אישרו לעומת זאת תכנית לרכישת שטח הכותל המערבי והנחת אבן-פינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים. רכישת הכותל לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות הוואקף הערבי.

בתיווכם של הקצינים המדיניים במטהו של אלנבי, נערכה פגישה בין וייצמן לפייסל, מנהיג המרד הערבי, במחנהו של זה במעאן. הפגישה עלתה יפה ונראה היה שהיא מניחה בסיס להבנה בין מנהיגי שתי התנועות הלאומיות.

3 ביולי. מסדר פרידה נערך, על מגרש בית-הכנסת הגדול בתל-אביב, למאות המתנדבים לגדוד העברי, ערב צאתם למחנה אימונים במצרים. בחודשים מאי-יוני נערך מבצע גיוס נמרץ, בפיקודו של מייג'ור ג'ימס רוטשילד, בנו של הברון אדמונד דה רוטשילד, מבצע שנועד להרחיב את שורות המתגייסים. רוטשילד קיים אספות הסברה בירושלים והצליח לגייס שם מקרב צעירי היישוב הישן 424 איש, שנוספו אל 464 המתנדבים שגוייסו ביפו ובתל אביב. ההתרגשות והאופוריה שאחזה במתנדבים, בעיקר מקרב הפועלים, אנשי העלייה השנייה, הרקיעה שחקים. בגילוי-הדעת שפרסמו עם יציאתם למצרים נאמר: "אנו מביעים את הכרתנו העמוקה, כי העבודה העברית של הפועל בתוך הארץ וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גילויים הם של שאיפה חיה אחת, שאיפת הגאולה. בתנועת התחייה שהתעוררה בקרב עם ישראל בדור האחרון אנו רואים את התחלת התגשמותו של הרעיון המשיחי. הקץ! זו מילת הקסם אשר לא העזנו להעלותה על דל שפתנו, נבטאנה כיום. הקץ לגלות ישראל הולך ומתקרב. יצירת המחנה העברי זהו האות האחרון והמובהק להתקרבות הקץ. כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון יצירת כוח צבאי עברי. זוהי מחיקת הגלות ושלילתה המוחלטת, המשכת החיים ההיסטוריים אחרי הפסקה ארוכה והשבת גאון יהודה לקדמותו".

700 מתנדבים הוסעו ברכבת משא לקנטרה שבמצרים. מיד התפלגו לשתי קבוצות – זו של צעירי הישוב החדש וזו של צעירי הישוב הישן. גם בקרב המתנדבים המזוהים עם הפועלים החלוצים הסתמן פילוג בין התומכים בוועד הגדוד בהנהגת גולומב, הוז וסמילנסקי, שכונו "מיליטריסטים", כיוון שהם תומכים בהתנהלות על פי המשמעת הצבאית, לבין הרוב, בהנהגת ברל כצנלסון ושמואל יבנאלי, שכונו "הלאומיים", הדורשים לשמור על אופיו הלאומי והחברתי המיוחד של הגדוד, גם במחיר התנגשות עם הוראות המשמעת הצבאי.

רחל ינאית התקבלה לראיון אצל אלנבי, בניסיון לשכנעו לקבל לשירות צבאי את מאתים המתנדבות לגדוד. בסופו של דבר הסכים הפיקוד הצבאי לקבל קבוצה קטנה של אחיות לשירות בבית-החולים הצבאי בדיר-אל-בלח.

האספה המכוננת השנייה התכנסה ביולי 1918, בהשתתפות נציגי המשלחת הציונית (ועד-הצירים). ההנהגה הפוליטית של הישוב בארץ התגלמה לפי שעה בשלושה מוסדות – ועד-הצירים, המשרד הארצישראלי והוועד הזמני. במשך הזמן נבלע המשרד הארצישראלי בוועד-הצירים ולאחר הבחירות לאספת-הנבחרים התחלף הוועד הזמני בוועד הלאומי. אף שהוועד הלאומי ייצג באופן מובהק את היישוב היהודי בארץ, סמכותו של ועד-הצירים, כשלוחה של ההנהלה הציונית העולמית, היתה גדולה יותר. הוא היה הגוף שניהל את המשא-ומתן המדיני עם השלטון הבריטי בארץ.

24 ביולי. טקס רב רושם של הנחת אבן-הפינה לאוניברסיטה העברית התקיים בהר הצופים, במעמד אורחים רבים וראשי הממשל הצבאי, אלנבי וכל מטהו. גם נציגי הגדודים -38 וה-39 השתתפו בטקס.

וייצמן שהה בארץ ששה חודשים ובספטמבר, סמוך לפתיחת המתקפה המכרעת לכיבוש חלקה הצפוני של הארץ, חזר ללונדון. ד"ר דוד אידר, נציגה של ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית בוועד-הצירים, שהמגע עם ארץ-ישראל הפך אותו לציוני גמור, נשאר בארץ כממלא מקומו של וייצמן; שכן המשלחת הציונית הפכה למוסד של קבע, כל עוד נמשך הממשל הצבאי, והיא הוכרה כסמכות העליונה ביישוב בארץ.

המתנדבים הארצישראלים נכנסו למחנה אימונים בחלמיה שליד קהיר במצרים. תחילה סופחו לגדוד ה-39 (האמריקני), שבפיקוד אליעזר מרגולין; אך חצי הגדוד האמריקני יצא לחזית ארץ-ישראל, כדי להשתתף במערכה לשחרור חלקה הצפוני של הארץ, בצד הגדוד ה-38 (הלונדוני). קולונל פרידריק סמואל הגיע למצרים עם הגדוד ה-40 והארצישראלים צורפו אל הגדוד הזה, שהורכב ממתנדבים מאמריקה (ביניהם בן גוריון ובן צבי) וממתנדבים מאנגליה.

הארצישראלים התבקשו לספק ששה סיירים, שילוו את הכוחות הבריטיים במתקפה הקרובה. אנשי יבנאלי וכצנלסון חוללו סערה: "שולחים את אנשינו בשליחות ריגול! ידו של אהרונסון באמצע!" מתוך ששת המועמדים רק שנים עמדו בלחץ החברתי ויצאו למשימה החשובה. הבריטים פנו לאהרונסון והוא גייס סיירים מחליפים מקרב בני המושבות שלא התגייסו לגדוד. סערה קטנה זו העידה יפה על קשיי ההסתגלות של הפועלים הארצישראלים לדפוסי הצבא וכמה רחוק היה עולם המושגים שלהם מן המציאות החדשה שנכפתה עליהם. החיכוכים הפנימיים בין אנשי ברל ויבנאלי לבין אנשי גולומב, הוז וסמילנסקי, שהיו המנהיגות המוכרת של הגדוד, הרעילו את האווירה והקשו מאד על תפקודו של הגדוד הארצישראלי. ערב ראש השנה תרע"ט (6 בספטמבר 1918) חתמו 160 מאנשי ברל ויבנאלי על תזכיר הדורש מן המפקדה הנהגת עברית כשפת הפקודות. באמצע חודש אלול הצטרפו לגדוד כמאה שבויים יהודים מן הצבא התורכי. ב-21 בספטמבר הגיעו הידיעות על פתיחת המתקפה הגדולה בארץ-ישראל ועל ההישגים הגדולים שכבר הושגו בשלושה הימים הראשונים של המערכה. התגובה הראשונית היתה נלהבת, אך עד מהרה התחלפה בדכדוך ודיכאון, ככל שהבינו כי הם יחמיצו את המלחמה לשחרור הארץ.

19 בספטמבר. נפתחה המתקפה הגדולה לכיבוש חלקה הצפוני של ארץ-ישראל וסוריה. הגדוד ה-38 והגדוד ה-39 הורדו לבקעת הירדן כדי להשתתף במאמץ ההסחה לכיוון עבר-הירדן. שני הגדודים חוברו אחר כך למסגרת אחת בפיקודו של פטרסון ונקראה "הטור של פטרסון", אף כי רוב הזמן פעלו במסגרות שונות. ב-20 בספטמבר הוטל על הגדוד ה-38 לתפוס את גשר אום-שרט על הירדן. הניסיון להשתלט על הגשר בכוח של פלוגה נכשל. בו בלילה חזר הגדוד על ניסיונו ואז התברר כי התורכים נטשו את המקום ונסוגו. זו היתה החוויה הקרבית הממשית היחידה שידעו הגדודים העבריים בחזית ארץ-ישראל. על הגדוד האמריקני בפיקודו של מרגולין הוטל להתבסס בא-סאלט, להבטיח את השליטה על העיירה ועל האזור כולו ולהחזיר את החיים למסלולם בהקדם האפשרי. הגדוד ה-38 סבל קשות ממגפת המלריה שתקפה את הגייסות והוחזר לירושלים. גם הגדוד ה-39 חזר לירושלים לאחר שהושלמה משימתו. רוב החיילים בשני הגדודים כרעו תחת הקדחת ובקושי רב נמצאו להם פתרונות אשפוז בירושלים. כעשרים חיילים מתו במגפה, רובם ככולם מן הגדוד ה-38, שהיה שרוי שלושה ימים בלי רופא.

26 בספטמבר. בשדר שיצא מטעם אלנבי צוינו שמות כל היחידות שהשתתפו בקרבות בבקעת הירדן, תוך השמטת שמות הגדודים היהודיים. פטרסון הגיש התפטרות במחאה והרוחות במחנה הציוני כולו סערו. תוך זמן קצר התברר כי בהודעה שהתפרסמה בלונדון דווקא נכללו שמות הגדודים ואילו ההשמטה נעשתה במכוון בארץ-ישראל ובמצרים מטעמים מדיניים. היה זה איתות ראשון לכך שנוכחות הגדודים העבריים בארץ-ישראל התקבלה כעובדה פוליטית הרת-משמעות וכאבן-בוחן ראשונה במעלה ביחסי יהודים ערבים ובריטיים באזור.

30 באוקטובר. תורכיה נכנעה.

נובמבר. אלנבי פנה למשרד המלחמה ושאל: "לאחר המלחמה, מה היא המדיניות ביחס לגדודים היהודיים". ממשרד המלחמה השיבו כי טרם התקבלה החלטה והודיעו על שיגור משלוח חדש של כ-1,000 חיילים יהודים, אמריקנים ואנגלים. על הפרק עמדה השאלה אם יש להרחיב את מסגרת הגדודים – ליצור גדוד רביעי ולהקים בריגדה יהודית שתשולב אחר כך בחיל-המצב הבריטי בארץ-ישראל. כל השאלות האלה נותרו פתוחות, בנימוק שיש להמתין עד שתתבהר התמונה ביחס להקף ולקצב הדמוביליזציה של הצבא כולו והשפעתה על מספרי החיילים היהודים שיישארו בגדודים.

מרכז הכובד הועתק למישור הבינלאומי, לדיונים בין המעצמות הגדולות על גורלם של השטחים שנכבשו מידי התורכים ולא יחזרו להיות חלק מן האימפריה העותמנית. ב-7 בנובמבר פורסמה הצהרה בריטית–צרפתית המבטיחה הקמת ממשלות לאומיות במסופוטמיה (עיראק) ובסוריה. ארץ-ישראל לא הוזכרה והשמטה זו עוררה אי-שקט בקרב ההנהגה הציונית. הבריטים הבהירו כי  שטחי OETA  דרום (ארץ-ישראל שממזרח לירדן ומדרום לקו עכו-צפת יישאר בשליטתם. איזור OETA צפון (אזור החוף של סוריה שמצפון לקו עכו-צפת) יימסר לממשל צרפתי על פי הסכם סייקס-פיקו. שטחי OETA מזרח (עבר-הירדן ופנים סוריה) יימסרו לשליטת פייסל.

5 בדצמבר. ראשוני העלייה השלישית – ששה חלוצים מבנדין שבפולין – נחתו בחוף יפו. אלה היו העולים הראשונים שהגיעו מאירופה לארץ, לאחר המלחמה.

האספה המכוננת השלישית התכנסה בדצמבר 1918 וכוננה "מועצה ארצישראלית" בת 114 חברים ו"ועד זמני" בן 32 חברים.