ינו 052015
 

ינואר-פברואר

ועדת חקירה מיוחדת לבירור מצב היהודים בפולין הגיעה מטעם מעצמות המערב. מסקנותיה של ועדה זו נמסרה למועצה העליונה של המעצמות בוועידת השלום בפריס, באמצע אפריל. זו היתה הראשונה מבין שורה של ועדות ומשלחות שהגיעו לפולין כדי לבדוק את נכונות הידיעות על הפוגרומים ביהודים. בולטת מכולן היתה ועדת החקירה האמריקנית, שמינה הנשיא וילסון ב-27 ביוני ובראשה הנרי מורגנטאו, שכיהן בזמן מלחמת העולם הראשונה כשגריר ארצות-הברית בטורקיה. תפקיד הוועדה הוגדר כך: לחקור בלא דעה קדומה את יחסי הפולנים והיהודים ולפעול לשיפור היחסים ביניהם לטובת כל תושבי המדינה. הוועדה שהתה בפולין חודשיים ובדו"ח שחיברה ניכר היה מאמץ להבין גם את הצד הפולני. הוועדה המליצה להקים ועדה בינלאומית, שתשהה בפולין תקופה ארוכה, כדי לגבש הצעת פתרון לבעיה היהודית כאן.

לפולין הגיעו במהלך שנת 1919 גם משלחת אנגלית וגם משלחת מטעם האינטרנציונל הסוציאליסטי, שהגיעה לפולין בתחילת 1920. נכונות הממשלה הפולנית לפתוח את שערי הארץ בפני חקירה בינלאומית שיקפה מצד אחד את תלותה של פולין ברצון הטוב של הפורום הבינלאומי, שאמור היה לאשר את עצמאותה של פולין; אך מצד שני היה בה כדי להעיד כי הפולנים היו משוכנעים כי הבעיה היהודית איננה פתירה ובמציאות הפולנית המסובכת לא ניתן להיענות לדרישת היהודים לקבל זכויות מיעוט לאומי וכי היהודים מגזימים בתיאור המכות הניחתות עליהם. ועדות החקירה המערביות אף שסיפקו ליהודים צינור להעברת מידע על מצבם הקשה, הן לא תמכו בתביעה להכרה ביהודים כמיעוט לאומי הזכאי להגנה מיוחדת ולייצוג נאות.

לקראת הבחירות לסיים הפולני התחדשו המאמצים לגבש חזית מלוכדת של הפלגים היהודיים, כדי להבטיח ייצוג מקסימלי בסיים. שיטת הבחירות, המבוססת על חלוקה מתוכננת לאזורים, בכוונה להקטין את ייצוגם של המיעוטים הלאומיים, פגעה בייחוד בייצוג היהודי. הממשלה הפולנית הזמנית, שהתחלפה תדירות והיתה נתונה כל הזמן ללחצי המפלגות הלאומניות, שביטאו את הלכי הרוח הדומיננטיים בציבור הפולני, התקינה תקנות שהטילה הגבלות נוספות שפגעו קשה בחופש ההתארגנות של המיעוטים הלאומיים. בקרב המפלגות היהודיות ניכרו שני גושים: בגוש האחד חברו ה"פולנים בני דת משה", הבלתי-תלויים והאורתודוכסים ("שלומי אמוני ישראל"), שהחזיקו רק בדרישה לשיווי זכויות אזרחי; בגוש השני חברו הציונים, הפולקיסטים והבונדיסטים, שתבעו בנוסף זכויות מיעוט לאומי. אבל חילוקי הדעות העקרוניים ששררו בתוך הגושים מנעו יצירת רשימה מאוחדת בכל אחד מן הגושים.

הבחירות התקיימו ב-19 בינואר. חמש הרשימות הבולטות היו – הציונים (שהופיעו תחת השם "המועצה הלאומית היהודית הזמנית" – צייטוייליגער יידישער נאציאנל ראט), האורתודוכסים ("שלומי אמוני ישראל"), הפולקיסטים, פועלי-ציון, הבונד. בוארשה הוצגו 21 רשימות יהודיות, שרק 9 מהן הוגשו לבחירות. חלוקת הקולות בוארשה היתה כדלקמן: הפולקיסטים – 38.1%, הציונים – 24.8%, האורתודוכסים – 17.8%, הסוחרים – 8.8%, פולנים בני דת משה – 5.2%, פועלי-ציון – 3.5%, בלתי-תלויים – 1.7%, דמוקרטים – 1.1%. 6% מן הבוחרים היהודיים הצביעו בעד רשימות פולניות.

וארשה היתה מעוז של התנועה הפולקיסטית ומכאן הצלחתה יוצאת הדופן בבחירות בוארשה. הבונד לא הציג רשימה בוארשה וההנחה היתה שרבים מאנשיו הצביעו בעד הפולקיסטים. התוצאות בלודז' היו שונות: ציונים – 36.1%, אורתודוכסים – 28.3%, בונד – 16.5%, פועלי-ציון – 12.2%, פולקיסטים – 4.1%, פולנים בני דת משה – 2.6%.

בגליציה המזרחית – שהיתה שטח מריבה ומלחמה בין הפולנים והאוקראינים – החליטו היהודים שלא להשתתף בבחירות, כדי לשמור על עמדה של ניטרליות, כל עוד לא נקבע מעמדו של החבל.

מסיכום התוצאות הכלליות ניתן היה ללמוד על חלוקת הכוחות בקרב הציבור היהודי בפולין: מתוך 454,841 בוחרים יהודיים – הציונים 232,895 (למעלה מ-50%), האורתודוכסים 97,293 (כ-25%), הפולקיסטים 59,229 (כ-14%), פועלי-ציון 28,014 (כ-6%), 16,336 בעד הבונד (כ-3.5%), 21,044 בעד רשימות אחרות.

11 צירים יהודיים נכנסו לסיים דרך הרשימות היהודיות ועוד 8 יהודים נכנסו דרך רשימות שמאל  פולניות. היה זה ייצוג קטן פי שלשה מן היחס שבין המיעוט היהודי והאוכלוסיה הכללית. מיעוט הצירים היהודיים בסיים, והעובדה שההתייחסות אליהם היתה מלכתחילה כאילו היו גוש אחד ואת רשות הדיבור בעניינים שעלו על הפרק העניקו רק לציר אחד הביאו להקמת סיעה יהודית שנקראה "ההתאחדות החופשית של הצירים בני הלאומיות היהודית", בהרכב שלוש המפלגות – הציונים, הפולקיסטים והאורתודוכסים. השפעתה של הסיעה היהודית היתה מצומצמת, הן בשל חילוקי הדעות בין המפלגות השונות והן משום שלא זכתה בנציגות בוועדה שהיתה אחראית לסדר היום של הסיים – "קונבנט הסניורים". על פי התקנון הזמני של הסיים רק סיעה שלה 15 נציגים ויותר יכלה להגיש שאילתות. הסיעה היהודית נזקקה אפוא לתמיכת צירים לא-יהודים כדי להגיש הצעות ושאילתות. בבחירת יו"ר הסיים שימשה הסיעה היהודית הקטנה לשון מאזנים והכריעה את הכף לטובת מועמד הימין, אך ורק משום שמחוגי הימין דווקא באה הצעה לעיסקה ולפיה יתמוך הימין בצירוף נציג יהודי לועדת החוקה של הסיים. במשך הזמן התברר יותר ויותר כי השמאל הוא בעל-הברית הטבעי של היהודים, ובתמיכתם של צירי השמאל ניתן היה לצרף נציגים יהודים לוועדות הסיים ואף לקונבנט הסניורים. ועדת החוקה הוקמה בפברואר והחבר היהודי בה היה יצחק גרינבוים.

פגישה בין ראש הממשלה החדש, פדרבסקי, לבין נציגי הסיעה היהודית נסבה בעיקרה על התביעה היהודית לזכויות מיעוט לאומי. תביעה זו הוצגה בוועידת השלום בפריס על ידי "ועד המשלחות היהודיות בפני ועידת השלום" (Comité des délégations Juives aupres de la Conférence de la Paix), שהוקם בפריס ב-25 במרס ובו התלכדו המשלחות היהודיות מן המדינות החדשות או אלה שעמדו להרחיב את גבולותיהן בעקבות המלחמה (רומניה), שהגיעו לכאן עם התביעה להכרה ולמתן זכויות מיעוט לאומי ליהודים. העמדה הפולנית בוועידת השלום, בדומה למדינות החדשות האחרות, היתה שיש להעניק ליהודים שוויון זכויות אזרחי כמו בארצות המערב, ואין להוסיף לזה זכויות מיעוט לאומי, שאינן נהוגות בדמוקרטיות המערביות. טיעון זה התעלם כמובן מן העובדה שבעוד שמדינות המערב הן מדינות כל אזרחיהן ולא מדינות לאום בנוסח מזרח-אירופה, שבהן אין התושבים שאינם נמנים על הרוב הלאומי יכולים ליהנות מזכויות אזרח מלאות. אך ממשלות המערב אכן נטו לקבל את הטיעון של הממשלות המזרח-אירופיות ורק דרשו להבטיח ביתר תוקף את מימוש הזכויות האזרחיות של המיעוטים הלאומיים במדינות החדשות. עם זאת, בפריס התנהל משא-ומתן בין המשלחת של יהודי פולין לבין המשלחת הפולנית הכללית על התביעות היהודיות לזכויות מיעוט לאומי. בתזכיר שהגישה המשלחת היהודית למשלחת הפולנית שוב הוצגה התביעה לייצוג יחסי בכל מוסדות השלטון, לשימוש חופשי בשפות יידיש ועברית, להתחשבות בשבת ובחגים היהודיים, לביסוס הארגון היהודי הפנימי על הקהילה היהודית, להקמת מועצה יהודית לאומית, שתנהיג את הציבור היהודי בפולין. השיחות בין שתי המשלחות נמשכו כמה שבועות ונראה היה שהושגה התקדמות בדרך להסכם או להבנה בין הצדדים; אך הם נקטעו ביזמת הפולנים, שלא היו מוכנים להרחיק לכת עד להכרה בזכויות הלאומיות של המיעוטים בפולין. העניין הפולני בהמשך המשא-ומתן נפסק כאשר התברר לפולנים כי לא ניתן יהיה למנוע את חתימת האמנה הנפרדת להבטחת המיעוטים הלאומיים שנכפתה על המדינות החדשות בידי הפורום של המעצמות המנצחות.

בסעיף 93 של חוזה השלום עם גרמניה נכלל גם עניין זכויות המיעוטים בפולין ובו נאמר: פולין מקבלת ומסכימה לכלול בהסכם את ההבטחות הדרושות להגנת האינטרסים של תושביה השונים בגזעם, שפתם או דתם, מאומת הרוב. דעת הקהל הפולנית הגיבה בחריפות על מה שהוגדר כהגבלות על ריבונותה של פולין. ההתקפות על היהודים בעיתונות ובסיים גברו והפכו את חייהם של הצירים היהודיים בסיים לבלתי אפשריים.

7 בפברואר. יומיים לפני פתיחת הסיים, פרסם פילסודסקי, בתוקף תפקידו כראש המדינה, צו המגביל את סמכויותיהן של הקהילות היהודיות בשטחי פולין הקונגרסאית לשעבר לעיסוק רק בעניינים דתיים. ברי היה שצעד זה נועד לבלום את האפשרות שהקהילות תשמשנה תשתית להקמת האוטונומיה היהודית שאותה דורשים המפלגות היהודיות הלאומיות.

24 בפברואר. בסיים נפתח הדיון בשאלה היהודית. נציגי הסיעה היהודית העלו את התביעה להכרה במיעוט הלאומי היהודי ומתן אוטונומיה בניהול הקהילות היהודיות, תחת פיקוח שלטונות המדינה. דברי הנציגים היהודים ונתקלו בהתנגדות מוחלטת של רוב צירי הסיים: היהודים צריכים להסתפק בזכויות אזרח ולא לתבוע זכויות מיעוט לאומי, שיובילו להקמת מדינה בתוך מדינה. הציונים השקיעו מאמץ מיוחד ועיבדו הצעות מפורטות, שנועדו להביא להרחבת סמכויות הקהילות ולדמוקרטיזציה שלהן; אך כל המאמצים האלה, שנמשכו לאורך שנות ה-20' , נתקלו בקיר אטום. הצו של פילסודסקי הוחל במשך הזמן על כל שטחי פולין.

נושא חשוב אחר שעליו התנהל מאבק חסר תוחלת היה נושא החינוך. חלק ניכר מן התלמידים היהודיים, בעיקר ברמת החינוך התיכוני, למדו בבתי-ספר פרטיים שבהם קיבלו חינוך יהודי, על פי הזרמים השונים – חרדים, דתיים, ציוניים, לאומיים, אידישיסטים ואחרים. הממשלה לא תמכה במוסדות אלה וסירבה כמובן להקים מערכת חינוך מתאימה לצרכי הציבור היהודי, כפי שדרשו נציגי המפלגות הלאומיות והדתיות.

השאלה היהודית עלתה שוב ושוב בדיוני הסיים, תוך גילויי איבה גלויים של רוב הצירים כלפי קומץ הצירים היהודיים, שייצגו בעקשנות את עקרון הלאומיות היהודית. נאומי הצירים היהודים זכו לסיקור נרחב בעיתונות היהודית וזו שימשה כלי חשוב ביותר בהפצת מידע על החיים היהודיים ברחבי הממלכה ובפיתוח התודעה הפוליטית של הציבור היהודי ומעורבותו במאבק היומיומי בגילויי האפליה והאלימות כלפיו. הלשכה הציונית בוארשה הפכה מוקד ראשון במעלה לאיסוף מידע והפצת מידע על מצב היהודים באזורים השונים של הממלכה. החסינות שהוענקה לצירי הסיים אפשרה לצירים היהודים לעקוף את הגבלות הצנזורה שהוטלה על כל הידיעות על מכת הפוגרומים והפגיעות ביהודים שתכפו והלכו. בחוגי השלטון ובעיתונות הפולנית קראו לפוגרומים בלשון מכובסת "אקסצסים" – התפרצויות. הממשלה בדרך כלל גילתה אדישות והתחמקה מאחריות לבלימת ההתקפות האנטישמיות. לעומת זאת גילתה רגישות רבה לפרסומים בחו"ל אודות הפוגרומים.

מרס

בסיים הועלתה הצעה מטעם האנדקים – המפלגה הלאומית-דמוקרטית הימנית, בעלת הנטיות האנטישמיות המובהקות – להקים ועדה פרלמנטרית לענייני היהודים, שתאסוף חומר ותגיש סיכומים והמלצות לפתרון הבעיה. הצעה זו התקבלה בחיוב גם בקרב הגורמים היהודיים, ובתוכם הציוניים, שראו בה התחלה של גישה רצינית לבעיה היהודית. יזמה זו היתה המשך למאמצים שעשו האנדקים, כמפלגה הדומיננטית, במקביל לדיונים בוועידת השלום בפריס, להגיע לכלל הסכמה עם היהודים, בפולין ובפריס, על נוסחה שתבטיח את זכויותיהם האזרחיות של היהודים, תוך ויתור על דרישתם לזכויות מיעוט לאומי. שיחת בירור ארוכה שקיים מייסד המפלגה, דמובסקי, עם לואי מרשל, המנהיג היהודי האמריקני, בפריס בשלהי 1918, בתקווה להגיע לכלל הבנה משותפת, נסתיימה בלא תוצאות. התמיכה שהגישו יהודי המערב לתביעת יהודי פולין להכיר בהם כבמיעוט לאומי ולאמנת המיעוטים שביקשו לכפות על פולין, הכעיסה מאד את הציבור הפולני והחריפה את הטון האנטישמי בעיתונות הפולנית. את קשייה של פולין בפורום הבינלאומי ייחסו להשפעתה של "היהדות הבינלאומית", אותה כינו "המעצמה האנונימית".

אפריל

5 באפריל. בפינסק הוציא הצבא להורג 35 יהודים שהואשמו כי הם בולשביקים. האירוע היכה גלים בפולין ומחוצה לה. הסיים חרג ממנהגו ודן בפרשה. הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית; נאסף חומר רב, אך מעולם לא פורסמו מסקנות הוועדה ולא הוגשו כתבי אישום.

עם כניסת הצבא הפולני לוילנה, בירת ליטא, נערך פוגרום ביהודים, בו נהרגו 53 יהודים, עשרות נפצעו ומאות נאסרו. עם כניסת הצבא הפולני לליטא, ב-18 באפריל, החלו התקפות על היהודים, בהם נהרגו 37 איש. התקפות על יהודים הנוסעים ברכבות הפכו לעניין שבשגרה, בייחוד מצדם של החיילים. בעיתון היהודי "היינט" התפרסמה רשימה סטירית תחת הכותרת "כללי התנהגות ליהודים": "1. היה זהיר ואל תעיז לנסוע ברכבת; 2. אל תגור בעיר שנערכות בה הפגנות; 3. אל תניח ליצר הרע להסיתך לנסוע בחשמלית; 4. אל תשתתף באספות; 5. אל תבקר בתיאטרון; 6. אל תהלך ברחוב; 7. אל תשב בביתך; 8 אל תעסוק במסחר; 9. אל תעבוד; 10. אל תשב בטל; 11. אל תאכל ואל תישן; 12. אל תחיה ואל תמות. כל יהודי שיקיים את הסעיפים האלה וימלא אחריהם מובטח לו שיחיה את שנותיו מתוך נחת ושמחה ויהנה משיווי זכויות מלא, בלי הבדל דת ולאום".

מספר ההרוגים בגל הפוגרומים של 1919-1918 נאמד במאות, מספר הפצועים באלפים ומספר השדודים ברבבות.

מאי

בנאום בסיים (23.5) עקף יצחק גרינבוים את המחסום כנגד הגשת שאילתות מצד הצירים היהודיים, כאשר כלל בנאומו הקראת תזכיר שהגישו תשעה הצירים היהודיים לראש-הממשלה ובו פירוט הפוגרומים והפגיעות ביהודים ואזלת-היד שמגלה הממשלה בעצירת הגל העכור. תוכנו של הנאום פורסם על ידי "ועד המשלחות היהודיות" בפריס.

הפוליטיקאים וכלי התקשורת הפולניים קצפו על השימוש במונח "פוגרומים". בפולין אין פוגרומים, חזרו וטענו, יש פה ושם התפרצויות; והדיון הסמנטי הלוהט שהתפתח סביב התופעה היה אחד מדרכי המילוט והאדחקה ששימשו את הציבור הפולני בהתייצבו מול העובדות המבישות של הפוגרומים.

לקראת חתימת חוזה ורסאי ואמנת המיעוטים, שיגר ראש ממשלת פולין, איגנצי פדרבסקי, מכתב לנשיא ארצות-הברית, וודרו וילסון, ובו הכחיש מכל וכל קיומם של פוגרומים בפולין. מדובר ב"מקרים ספורדיים מצערים" וברוב המקרים גרמה לכך התנהגותם הפרובוקטיבית של היהודים עצמם, טען. בתגובה פרסם "ועד המשלחות היהודיות" בפריס, בביולטין שהוציא, סקירה מפורטת על הפוגרומים שפקדו את היהודים בפולין.

28 ביוני. בוורסאי נחתמה אמנת המיעוטים בין נציגי חמש המעצמות (ארצות-הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, יפן) לבין פולין. התקנות הכלולות באמנה מטילות חובת הגנה על חייהם וחירותם של תושבי המדינה, ללא הבדל מוצא, לאום, גזע או דת. תישמר זכותם לקיים את מנהגי דתם בפומבי או באורח פרטי, במידה שאינם נוגדים את הסדר והמוסר הציבורי. אזרחות פולנית תוענק לכל התושבים היושבים קבע בשטחים שיהוו את המדינה הפולנית העתידה לקום, ללא כל תנאי. כל אזרחי פולין יהיו שווים בפני החוק וזכאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והמדיניות ללא הבדל גזע, לשון או דת. תוכר זכותם של האזרחים ששפתם אינה פולנית להשתמש בשפתם בפומבי ובאורח פרטי. המיעוטים האתניים יהיו זכאים לקיים על חשבונם מוסדות צדקה, דת, סעד, ולטפח את מערכות החינוך שלהם.

באמנה, שכללה 12 סעיפים, שני סעיפים התייחסו במישרין ליהודים. הובטח בהם פיקוח ועדים יהודיים שיוקמו מטעם הקהילות על החינוך היהודי. כמו כן לא ייאלצו היהודים לחלל את השבת, אלא במקרים של השתתפות בפעולות במסגרת שירות צבאי, הגנה או קיום הסדר הציבורי. בסעיף האחרון מכירה פולין בתוקפה הבינלאומי של האמנה ובמקרה של חילוקי דעות על פירוש סעיפי האמנה תובא המחלוקת להכרעה בפני בית-הדין הבינלאומי.

מעצמות המערב התנו את הכרתן בעצמאות פולין בחתימתה על אמנת המיעוטים. ראש ממשלת פולין, פדרבסקי, הגדיר את אמנת המיעוטים כמעשה כפייה כלפי פולין הידועה בסובלנותה הרבה כלפי היהודים ובה קיימים בתי-הכנסת העתיקים ביותר באירופה. נציגי הימין והשמאל בסיים התחרו ביניהם בגינוי אמנת המיעוטים הנכפית על פולין. בעיתונות הפולנית רבו ההתקפות על חלקם של היהודים בעיצוב ובאישור האמנה המקנה להם זכויות יתר על חשבון ריבונותה של המדינה והפיכתה למדינה דו-לאומית – "יודיאו-פולוניה".

בציבור היהודי התקבלה אמנת המיעוטים בהתלהבות. כך גם התבטאו רוב הדוברים, להוציא את דוברי הפולנים בני דת משה, שדגלו בהשתלבות אזרחית מלאה במדינה הפולנית. גם דוברי השמאל (הבונד) התקשו להביע תמיכה מלאה באמנה, וטענו כי רק בעקבות המהפכה הפרולטרית יימצא פתרון מלא לבעיה היהודית. בכרוז שפרסם הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית, עם אשרור האמנה על ידי הסיים, כי האמנה היא ה"מגנה כרטה" של יהודי פולין.

ממשלת פולין עיכבה את הפרסום הרשמי של האמנה, כנדרש בחוק, למעלה משנה, ורק לאחר פניות חוזרות ונשנות של הצירים היהודיים בסיים, פורסמה אמנת המיעוטים בעיתון הרשמי מס' 110, ב-6 בדצמבר 1920.

יולי

בסיים התקבלה הצעת החלטה הממליצה לממשלה להנהיג רפורמה אגררית, שתגביל את הקף האחוזות הפרטיות ותביא לחלוקת אדמות ממשלה בין האיכרים. הצירים היהודים תמכו בהצעה ובמאבק ליישומה, כנגד התנגדות בעלי הקרקעות. משהתברר כי ביצוע הרפורמה כרוך בפגיעה מיוחדת בקומץ בעלי האחוזות היהודיים, סייגו הצירים את תמיכתם ברפורמה. היה זה אחד ממקרי הבוחן שהראו כי קיימת "הצבעה יהודית". מקרה בוחן אחר היה החוק למונופולין על מוצרי הטבק שיזמה הממשלה, כדי להגדיל את הכנסות המדינה. הצירים היהודיים הצביעו יחד עם הימין ונגד גוש השמאל, מתוך חשש מפני פיטורים המוניים של פועלים יהודים במפעלים שיועברו לידי הממשלה.

דצמבר

לאחר דיונים וויכוחים ממושכים הסיים העביר הצעת חוק הקובעת שבתון חובה ביום א'. הצירים היהודיים בסיים ניהלו מאבק איתנים לעצירת החוק הזה העשוי לפגוע פגיעה חמורה במסחר היהודי. מנקודת הראות היהודית היתה זו פגיעה מחושבת בסוחרים היהודים, המהווים למעלה מ-75% מכלל הסוחרים במדינה. על פי הערכה כ-41% מיהודי פולין עסקו במסחר וכל פגיעה בענף פרנסה יהודי זה משמעה היה צעד הרה גורל בתהליך צמצום אפשרויות המחיה של יהודי פולין. פגיעת החוק ניכרה בייחוד בשנות המשבר הכלכלי במשך שנות ה-20'. הנפגעים העיקריים היו הסוחרים הזעירים. רמת החיים של המעמד הבינוני הנמוך ירדה באופן תלול.

ממשלת פולין הזמינה את העסקן והסופר היהודי, ד"ר אלפרד נוסיג, יליד גליציה היושב בגרמניה, לתווך בינה לבין יהודי פולין במגמה להגיע לפתרון מוסכם של הבעיה היהודית. למרות ההסתייגויות מיזמתה המשונה של הממשלה, נוסיג לא התקשה להרכיב ועד יהודי בינמפלגתי בהשתתפות הציונים, האורתודוכסים, המזרחי והפולקיסטים. אלה הסכימו לדון בבעיות הבוערות ביחסי היהודים והממשל בפולין, בלא להעלות את התביעה הגורפת להכרה במיעוט הלאומי היהודי. פגישה שהתקיימה בין הוועד הבינמפלגתי לבין ראש הממשלה, סקולסקי ושר הפנים ויציכובסקי, נסתיימה בלא כלום ובאכזבה קשה מעמדתם הנוקשה של ראשי הממשל.