ינו 052015
 

ינואר. עם סיום המלחמה החל תהליך פירוק הצבאות (דמוביליזיציה). עוד באוקטובר 1918 הפיץ הפיקוד הצבאי חוזר בקרב חיילי הגדודים בדבר המקום בו הם מבקשים להשתחרר. מן הסקר הוברר כי רק 1,200 מתנדבים מאמריקה מוכנים להשתחרר בארץ-ישראל ולהשתקע בה. מחוץ לארצישראלים נמצאו בארץ-ישראל כ-3,000 חיילים בגדודים היהודים. השאלה שהעסיקה עתה והטרידה את ההנהגה הציונית היתה שאלת שרידותם של הגדודים העבריים. כיצד למנוע את התפרקותם בתהליך הדמוביליזציה. התשובה לשאלה זו היתה תלויה בראש וראשונה בנכונותם של החיילים להתנדב להמשך השירות. שאלה שנייה היתה כיצד ניתן יהיה להצדיק את המשך קיומם של הגדודים בתקופה שלאחר המלחמה ולקבל על כך את הסכמת הבריטים. בחוגי ההנהגה נרקמה ההצעה, לה היו שותפים וייצמן וז'בוטינסקי, להפוך את הגדודים למיליציה יהודית, שתשמש כחיל-המצב בארץ-ישראל, בחסות הבריטים; לצורך זה יש לעודד הישארות חיילים בגדודים ולהכריז על גיוס חדש של מתנדבים יהודים מכל רחבי העולם היהודי. תכנית זו נידונה עם משרד המלחמה והמטכ"ל במשך חודש פברואר. הגנרל אלנבי הביע התנגדות לרעיון להקים "חיל טריטוריאלי יהודי" בארץ-ישראל. לעומת זאת, קיבלו הגדודים ארכה, כיוון שהפרלמנט הבריטי אישר חוק המאשר דמוביליזציה מדורגת וחלקית בלבד. בתוך זה ניתן היה להמשיך ולקיים את הגדודים – לפחות את הגדוד הארצישראלי ואת הגדוד האמריקני.

מרס-אפריל.  בחודשים ינואר-אפריל עסקו חיילי הגדודים בתפקידי משמר וליווי לאורך קווי מסילת-הברזל, מקנטרה עד דמשק וביירות.

על רקע המתיחות הגואה בארץ ביחסי יהודים-ערבים, ביטל הפיקוד הצבאי את אימוני המטווחים של הגדוד ה-39 בחוף יפו. בחיפה גברה המתיחות כתוצאה מהתנגשויות בין חיילים יהודים לבין תושבים ערבים. ברוב המקרים נגרמו התקריות בשל התנהגות לא נאותה מצד החיילים היהודים. ב-11 במרס הוכרזה העיר חיפה "מחוץ לתחום" לחיילי הגדוד הארצישראלי החונה במבואותיה. בגדודים העבריים ובעיקר בגדוד הארצישראלי גברה התסיסה לאחר הרחקת הגדוד מהעיר חיפה והעברתו לרפיח. בתזכיר שחובר בגדוד והופנה אל המפקד העליון, גנרל אלנבי, נאמר בין השאר: לא כאנגלים התנדבנו לצבא. רק היחס המיוחד שנוצר בין שאיפות תחייתנו לבין הטנדנציות המדיניות שגילתה בריטניה קשרו אותנו אליה לעבוד תחת דגלה. לדאבוננו הגדול נשללה ממנו האפשרות לשפוך את דמנו בעד ארצנו ולקיומנו. נשארה אפוא רק זכות זו שנשמש להגנת הארץ והישוב העברי בארץ-ישראל. יודעים אנו כי בפנותנו אליכם פורצים אנו את הגדר המקובל בצבא, אולם אנו חושבים כי בפתרון השאלה הזאת תלוי גורל גדודנו. דעתנו היא כי אין כל אפשרות לזכות של קיום לגדודינו העבריים, אם לא יתנהלו בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלנו בארץ, ואם לא ישמש להגנת הארץ והישוב היהודי בתוכה.

התזכיר שיקף את התפיסה החדשה אודות הגדודים ותפקידם בארץ-ישראל לאחר המלחמה, לשמש כחיל-המצב של המפעל הציוני בארץ, תפיסה שלה היו שותפים וייצמן וז'בוטינסקי. וייצמן לחץ על הממשלה הבריטית לפעול להגדלת הכוח היהודי הצבאי בארץ, אך יזמה זו נתקלה בסירובו המוחלט של אלנבי, שהודיע למשרד החוץ כי הוא מתנגד בכל תוקף לכל הגדלה של הגייסות היהודיים בארץ-ישראל. "דבר זה יפורש כהכנה לכפיית תביעותיו של המיעוט היהודי על שאר התושבים", טען, "ויביא בוודאות למהומות ולהתפשטות הסכסוכים עם הערבים".

בסוף חודש אדר א' הוקמה מפלגת "אחדות-העבודה" מאיחוד "פועלי-ציון" וחברי הסתדרות הפועלים החקלאיים והבלתי-מפלגתיים. איחוד זה קם ביזמתם של דוד בן גוריון וברל כצנלסון, שבתקופת שירותם בגדוד הארצישראלי, הגיעו לכלל הכרה משותפת בדבר הצורך העליון באיחוד כל חלקי תנועת העבודה והכוחות החלוציים בארץ. להכרה זו היו שותפים רבים מקרב הפועלים, המורים, בוגרי הגימנסיה, אנשי הגדודים ואנשי "השומר". ואילו אנשי "הפועל-הצעיר" דחו את יזמת האיחוד, כיוון שהתנגדו תכלית התנגדות למטען הרעיוני הסוציאליסטי של אנשי "אחדות-העבודה". המפלגה החדשה כללה במצעה את נושא השמירה וההגנה.

מאי. המצב הביטחוני בצפון הארץ הידרדר בשל חדירות שבטים בידואים מעבר-הירדן. התרבו מקרי השוד ומושבות הגליל התחתון ביקשו לארגן כוח הגנה מקומי ודרשו נשק מן הצבא הבריטי. 

יולי. תקריות חמורות של הפרת משמעת אירעו בשלושת הגדודים, על רקע הירידה הכללית במורל ובמוטיבציה של החיילים. ז'בוטינסקי עצמו הסתבך בצורה דון-קישוטית בתקרית התמרדות של 56 חיילים, מתנדבים מאמריקה, שדרשו להשתחרר בהקדם. הוא ניסה לגונן עליהם בטענה כי הם קורבנות היחס האנטישמי המתמשך מצד המפקדה הראשית. הפיקוד הגיב מיד בחריפות. ז'בוטינסקי שוחרר מן השרות והקשרים בינו ובין הממשל הצבאי בארץ נותקו. תקרית בעלת משמעות רצינית יותר התרחשה בגדוד הארצישראלי. פרץ מרד על רקע הכוונה לשגר חלק מן החיילים לתפקידי משמר במחנות השבויים במצרים. אליהו גולומב, ממנהיגי תנועת ההתנדבות לגדוד, הנהיג את המרד והוביל את חבריו להחלטה: "אנו חושבים את יציאת חברינו כעזיבת המולדת. אנו מביעים את דעתנו כי חובה מוטלת על כל חבר מחברינו להתנגד בהחלט לשליחתו מן הארץ ועל כל החברים לתמוך במי שיעמוד על דעתו ולא יסכים להישלח לחו"ל". הפיקוד הצבאי, לאחר בירור עם משרד המלחמה בלונדון, הבהיר כי שלא כטענת המתקוממים לא הובטח למתנדבים מעולם כי לא יישלחו לשרות מחוץ לגבולות הארץ וכי הגדוד ה-40 הוא גדוד צבאי אנגלי לכל דבר. רק לאחר התערבות דוד אידר, ראש ועד-הצירים, שוכנעו חיילי הגדוד לחזור ממריים. בכך נמנע משבר חמור שהיה עלול להביא לפירוקו המיידי של הגדוד הארצישראלי.

במשך המחצית השנייה של שנת 1919 השתחררו רוב חיילי הגדודים ה-38 וה-39 וחזרו לארצותיהם. רק הגדוד ה-40, הארצישראלי, שקיבל את התואר "הראשון ליהודה", בפיקודו של קולונל אליעזר מרגולין, נשאר לפי שעה לשאת את חזון חיל-המצב היהודי. ההנהגה הציונית נשאה ונתנה עם הממשלה הבריטית על תכנית להקמת מיליציה יהודית, על בסיס הגדוד הארצישראלי; אך קשה היה לשכנע את המתנדבים הארצישראלים, בעיקר את אלה שבאו מחוגי הפועלים ואנשי העלייה השנייה, להאריך את שירותם בצבא עד שתתגשם תכנית המיליציה. בתוכם התפתח ויכוח סביב שאלת כדאיות המשך קיומו של הגדוד. אליהו גולומב ייצג את העמדה המחייבת את המשך קיומו של הגדוד, ואילו חברו, דב הוז, כבר הגיע למסקנה כי "לפי מידת הזכויות שתינתנה לנו בארץ עכשיו – אין מקום להחזיק צבא משלנו בארץ. – – – כוח נחוץ לנו בארץ, להגן על כבודנו ועל רכושנו; אבל כוח משלנו, שיהיה מאורגן על ידנו ועומד תחת פקודתנו. הגנה עצמית עממית במידה רחבה נחוצה לנו ולא חיילים עבריים העומדים תחת פקודת אחרים". היה זה ביטוי ראשון ברור לתפיסה הגורסת הקמת ארגון "הגנה" במקום "גדודים עבריים". ויכוח זה הוכרע לטובת תפיסת ההגנה לאחר ההתרחשויות בגליל העליון ופרשת תל חי.

15 בדצמבר. בטקס הכתרת הגדוד הארצישראלי בתואר "הראשון ליהודה", בפיקודו של הקולונל מרגולין, השתתף גם וייצמן. בשיחות עם החיילים הוברר לוייצמן כי הרוב הגדול מבקש להשתחרר לאלתר; רק חלק קטן מוכן להתנדב לתקופת שרות קצרה נוספת, בתנאי שההסתדרות הציונית תעשה כל שביכולתה כדי להכין בתיאום עם הבריטים את התכנית החלופית ל"יצירת ההגנה העברית בארץ", ולהבטיח גיוס חדש שיחליף את החיילים הוותיקים. וייצמן כבר הגיע למסקנה, אותה ביטא במכתב להרברט סמואל בלונדון, כי עיקר חולשתה של הציונות בארץ-ישראל הוא במיעוט כוח האדם "היצרני": "אם נצליח להביא לארץ מאה אלף יהודים יוצרים ופרודוקטיביים תהיה דרכה של הקהילייה היהודית סלולה ונוכל לחזות בה עוד בימינו".