ינו 052015
 

מאי. נוכח סימנים בולטים של הסתייגות כלפי השאיפות הציוניות בארץ-ישראל והצהרת בלפור, בקרב אנשי המשלחת האמריקנית לוועידת השלום, בראשות שר החוץ רוברט לנסינג (Lansing), פנה פליכס פרנקפורטר, ששימש כמזכיר המשלחת הציונית בפריס, אל הנשיא וילסון בבקשה להביע שוב את תמיכתו בהצהרת בלפור ובעניין הציוני. הנשיא השיב כי מעולם לא העלה בדעתו כי יש צורך שיחזור ויביע תמיכה בהצהרת בלפור, שהיא יציבה וקיימת ואין בסיס לחששות הציונים. עם זאת, בהשפעת לנסינג, הסכים הנשיא לשלוח למזרח התיכון משלחת חקירה בראשות צ'רלס קריין (Crane) העויין לציונות והנרי קינג (King) הנייטרלי, כדי לבדוק את הלכי הדעות באזור לגבי הפתרון המדיני הרצוי שם. הבריטים והצרפתים סירבו לצרף את נציגיהם למשלחת, והיא יצאה לדרך בהרכב אמריקני. המשלחת סיירה באזור כששה שבועות ומסקנותיה הצפויות היו שאין למסור את ארץ-ישראל לא לידי המעצמות המנדטוריות ולא לידי הציונים. למעלה מ-90% מתושבי האזור מתנגדים תכלית התנגדות לכניסת הציונים. אך מסקנות אלה לא זכו לעיון ולא עלו על שולחן הדיונים בשל התנגדות הנחרצת של הבריטים ושל הצרפתים וכמובן גם הציונים, שהפעילו לחץ כבד על הממשל האמריקני. משלחת הקונגרס לא הצליחה לפעול הרבה בסוגיית הזכויות הלאומיות. היא עצמה היתה מפוצלת בסוגיה זו. מאק הציוני סירב לקבל עליו את ייצוג המשלחות היהודיות ממזרח-אירופה בפני ועידת השלום, בשל התנגדותו לתביעה להשגת זכויות מיעוט לאומי בנוסף על זכויות אזרח; והיה זה דווקא לואי מרשל שקיבל עליו את האחריות לייצג נאמנה את תביעותיהם של המשלחות היהודיות.