ינו 052015
 

ינואר. סמואל הגיע לארץ בסוף החודש, על פי הזמנת הגנרל אלנבי, כדי לגבש המלצות להקמת ממשל אזרחי בארץ. הוא שהה בארץ חודשיים ובתקופה זו הידרדר המצב הביטחוני בארץ ובסוריה, על רקע המאבק שהתפתח בין הצבא הצרפתי לבין כוחות פרטיזניים מקומיים, שהזדהו כ"צבא האמיר פייסל". בגליל העליון, בשטח שפינה הצבא הבריטי על פי ההסכם עם הצרפתים, נקלעו הנקודות העבריות הבודדות (מתולה, כפר גלעדי, תל חי וחמרה) למצוקה בשל שליטת הכוחות הערביים המקומיים באזור. מתולה וחמרה נעזבו. תל חי וכפר גלעדי נשארו נצורות וביישוב היהודי, בעורף, ניטש ויכוח סביב השאלה עם צריך להמשיך ולהחזיק בנקודות המבודדות ויהי מה. העסקנים הישוביים התקשו לקבוע עמדה. רק מנהיגי הפועלים וז'בוטינסקי נקטו עמדות ברורות ומנוגדות. ז'בוטינסקי גרס שיש לפנות את הנקודות, כיוון שרק בחסות הצבא הבריטי ניתן לקיים נקודות ישוב עבריות בארץ. בוויכוח שהתנהל במסגרת "הוועד הזמני" המייצג את המנהיגות הישובית, טענו מנהיגי הפועלים, כי גם אם ההיגיון הצבאי לצדו של ז'בוטינסקי, יש לדבוק בעיקרון "על הבנוי אין מוותרים" ואין ליצור תקדים מסוכן של נטישת נקודה עברית בשל לחץ הסביבה הערבית.

27 בפברואר. האדמיניסטראטור הראשי (המושל הצבאי) בארץ-ישראל, גנרל סיר לואיס בולס (Bols), הודיע באופן רשמי על החלטת הממשלה להגשים את המדיניות הגלומה בהצהרת בלפור. הודעה זו חוללה תסיסה רבה בקרב הישוב הערבי בארץ.

1 במרס. בקרב שהתלקח בחצר תל-חי וסביבה נפלו ששה מגינים ובתוכם יוסף טרומפלדור. הוא הגיע לתל חי חודשיים קודם לכן, כאשר נתבקש לבדוק את המצב באזור. הוא בא, ראה ונשאר, ונטל את הפיקוד על הגנת הנקודה והאזור. תל-חי ננטשה בו בלילה, ויומים לאחר מכן נסוגו גם מגיני כפר גלעדי. אזהרתו של ז'בוטינסקי התאמתה; אך קרב תל חי הפך נקודת ציון, סמל ואבן דרך בעיצוב תפיסת הביטחון של הישוב היהודי בארץ, תפיסה המתבססת על עקרון ההגנה הנחרצת על כל נקודת ישוב עברית, מבודדת ככל שתהיה.

אירוע תל חי והאיום המתמשך של התפרצות שבטי בידואים מעבר-הירדן העלה אל ראש סדר היום הציבורי את הצורך בהקמת ארגון הגנה ארצי. ועד הצירים והוועד הזמני דנו בהקמת "ועד הגנה". רוטנברג וז'בוטינסקי התבקשו לעמוד בראשו. ז'בוטינסקי, שהתנגד להקמת ארגון הגנה בלתי לגלי, נטל על עצמו להקים ארגון הגנה בירושלים; אך התנה זאת בכך שהדבר ייעשה בידיעת הבריטים.

7 במרס. פייסל הוכתר על ידי הקונגרס הסורי כמלך על סוריה המאוחדת הכוללת את ארץ-ישראל. הכרזה זו היכתה גלים במרחב כולו וגררה גל של הפגנות לאומיות של ערביי ארץ-ישראל, בירושלים, בחיפה, ביפו, בחברון, בצפת.

אפריל. ב-4 באפריל, לאחר שבועות של תסיסה מתמשכת, בעקבות הכתרתו של פייסל בדמשק, פרצו ה"מאורעות" בירושלים. המון ערבי משולהב שהשתתף בחגיגות נבי-מוסא, התפרע בתחומי הרובע היהודי בעיר העתיקה. ההתפרעויות נמשכו שלושה ימים ובמהלכן נהרגו ששה יהודים. 200 נפצעו. ההגנה היהודית שארגן ז'בוטינסקי שותקה מיד על ידי השלטון הבריטי. ז'בוטינסקי וכמה מאנשיו נאסרו. הגדוד העברי רותק לבסיסו בסרפנד וכך נבצר ממנו להחיש עזרה לאוכלוסיה היהודית בירושלים.

הזעזוע ביישוב היהודי ובהנהגה הציונית היה כבד, גם משום שאירועים אלה, שהזכירו פוגרומים בגולה, ערערו את הדימוי העצמי של הישוב היהודי החדש, כאילו בארץ-ישראל לא ייתכנו פגיעות כאלה ביהודים ומשום שהם מוטטו את האמונה כי בחסות הצבא הבריטי מובטח ביטחונו של הישוב. ז'בוטינסקי הועמד למשפט ונידון לשנות מאסר ממושכות בכלא עכו. ממקום מאסרו הטיח ז'בוטינסקי האשמות בהנהגה הציונית שהפקירה אותו, לטענתו. וייצמן השביע את מנהיגי הפועלים בארץ, בן-גוריון וברל כצנלסון, שלא להיגרר אחרי האשמותיו של ז'בוטינסקי ולהמתין בסבלנות לשינויי המשטר בארץ.

הפיקוד הצבאי הבריטי נתפס אף הוא לבהלה. בולס דרש לפזר את ועד הצירים של הציונים בטענה שהוא מפריע לניהולה התקין של הארץ. "דעתי המוחלטת היא שמצב עניינים זה אינו יכול להימשך בלי סכנה חמורה לשלום הציבור ובלי פגיעה באינטרס של הנהלתי. האלמנטים הבלתי-יהודים משוכנעים במשוא הפנים שלנו [לטובת הציונים]. מצד שני מאשים ועד הצירים הציוני את קציני ואותי באנטי-ציונות; אך האדמיניסטרציה הקיימת רק ביצעה באורח לויאלי את דרישות ממשלת הוד מלכותו". כל מאמציו של וייצמן לקרב בין הפיקוד הצבאי לבין המפעל הציוני בארץ התנדפו כעשן; הסערה והמחאה בקרב היישוב היהודי פרצו כל גדרים. בולס המפקד הצבאי העליון וסטורס מושל ירושלים סומנו כאויביה הגדולים של הציונות וכאחראים הראשיים להידרדרות שהוליכה למאורעות ירושלים.

המושל הצבאי בגליל העמיד לרשות ארגון ההגנה האזורי, בהנהגת איש "השומר" יוסף נחמני, 200 רובים ושני מקלעי "לואיס", כדי להתגונן בפני התקפה צפויה של שבטי הבידואים ממזרח. בטבריה פעלה משטרת רוכבים, שרוב אנשיה היו יהודים, כמה מהם אנשי "השומר". עם התגברות המתיחות מינו השלטונות "שוטרים מיוחדים", מקרב המתיישבים, שפעלו בשיתוף פעולה עם כוחות המשטרה והצבא המקומיים.

18 באפריל. בסן-רמו התכנסה המועצה העליונה של בעלות הברית, כדי ליישב את חילוקי הדעות בין המעצמות בעיקר בסוגיית המזרח-התיכון, שנראה היה כי הוא יוצא מכלל שליטה. בריטניה הסתלקה מהתנגדותה למסירת המנדט על סוריה כולה לידי צרפת, והצרפתים הסירו את הסתייגויותיהם למסירת המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה, תוך ציון מפורש של ההתחייבות לציונים הכלולה בהצהרת בלפור. זו היתה הכרעה הרת גורל והישג כביר לציונות. הפיקוד הצבאי הבריטי ביקש לאמץ קו מדיני שיתבסס על פייסל ועל התנועה הלאומית במרחב; אך לונדון העדיפה הסדר עם הצרפתים על חשבון הערבים ותוך שמירת ההתחייבות לציונים. בד בבד החליטה לונדון לסיים את הממשל הצבאי בארץ-ישראל ולהחליפו בממשל אזרחי, שבראשו יעמוד הרברט סמואל. גם זו היתה החלטה אמיצה, שכן עדיין לא אושר המנדט לבריטניה מטעם חבר-הלאומים וטרם נחתם הסדר השלום עם תורכיה.

19 באפריל. אחרי עיכובים ודחיות, התקיימו סוף-סוף הבחירות לאספת הנבחרים של הישוב. הקושי העיקרי נבע מהתנגדות המחנה הדתי להענקת זכות בחירה לנשים. מקור ההתנגדות היה בציבור החרדי ואנשי המזרח"י (הציונים הדתיים) נגררו אחרי החרדים. לאחר משא-ומתן ממושך הוסכם כי בשכונות הדתיות יתקיימו הבחירות בקלפיות נפרדות. השלטון הצבאי הבריטי אסר על כינוסה של אספת הנבחרים ורק באוקטובר 1920 התאפשר הכינוס הראשון של האספה, שבו נבחר "הוועד הלאומי". מתוכו נבחרה הנהלת הוועד הלאומי, שהיתה הגוף האקסקוטיבי וייצג את הנהגת היישוב. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה השתתפו 20,160 מצביעים.

20 באפריל. התקפה נועזת של הבידואים על בסיס הצבא הבריטי בעיירה בית-שאן נהדפה בקלות והסבה אבידות כבדות לתוקפים.

24 באפריל. התקפה גדולה של מאות רוכבים ורגליים בידואים על בסיס הצבא בצמח נהדפה לאחר קרב שנמשך כמה שעות. עשרות הרוגים לתוקפים וכעשרים הרוגים לחיילים ההודים. המתיחות באזור והציפייה להתקפה ערבית מסיבית על הישובים היהודים בגליל התחתון הגיעה לשיאה. דגניה ב' ננטשה במשך יום הקרב על צמח ונבזזה. רוב תושבי המושבה מלחמיה נמלטו ליבנאל. גם לאחר כישלון ההתקפה על צמח נמשכה המתיחות ורבו התקריות. תגבורות של עשרות מתנדבים מן הדרום הגיעו לאזור. רק מעט-מעט חזר השקט לאזור.

27 באפריל. התקפה לילית על איילת השחר, מצד שכניה הערבים, נהדפה על ידי מגני הנקודה.

מאי. חדירות מן המזרח, למטרות שוד, פקדו גם את ישובי השומרון והשרון העליון – גבעת-עדה, בת-שלמה, כרכור, גן שמואל. בסוף החודש נשדד העדר של מסחה (כפר תבור) בידי כנופיה גדולה שמנתה עשרות תוקפים. למרות המרדף העיקש אחריה, הצליחה הכנופיה להבריח את העדר אל מעבר לירדן. לאחר זמן הוחזר חלק מן העדר במשא-ומתן עם השייחים המקומיים.

18 במאי. בכינוס של חברי "השומר" בתל-עדש הוחלט על פירוק האגודה. החלטה זו נפלה בשל חילוקי הדעות הקשים שהתגלעו בתוכה בין נציגי הדור החדש ב"השומר", אליה גולומב ויצחק טבנקין, לבין הוותיקים בהנהגת ישראל שוחט על שאלת עתידו ודרך פעולתו של "השומר". גולומב וטבנקין טענו כי השעה דורשת להרחיב את מסגרת "השומר" ולהפוך אותו לארגון עממי, פתוח לכל, וסר למרות המוסדות המדיניים המוסמכים. הוותיקים, מייסדי "השומר" ביקשו לשמור על מתכונתו הישנה, כארגון סגור, מובחר, קונספירטיבי, הממונה על ענייני ההגנה בארץ, אך אוטונומי בהחלטותיו ובמדיניותו. נוכח חילוקי הדעות והלחץ שהופעל על הארגון מצד מוסדות המפלגה שחברי הארגון השתייכו אליה ("אחדות-העבודה") לפקח על פעולות הארגון, החליט שוחט לפרק פורמלית את הארגון, בעוד שלאמתו של דבר ביקש ליצור מסגרת חשאית חדשה שתכיל את חברי הארגון השותפים לדעתו. גולומב וטבנקין התנגדו להצעת הפירוק, אך זו התקבלה ונוסחה כהצעת פשרה האומרת כי חברי "השומר" "יכולים לשמש בסיס לסידור הסתדרות של הגנה [כללית]", והיא "צריכה להיות חלק של 'אחדות-העבודה'".

יוני-דצמבר

13 ביוני. ועידת "אחדות-העבודה" התכנסה בכינרת. עיקר דיוניה נסבו על "הצורך ביצירת גדודי הגנה עבריים" ועל דמות ארגון ההגנה העצמית של הישוב. אליהו גולומב ודב הוז הציגו את הצרכים הביטחוניים שעליהם צריך ארגון ההגנה החדש לענות. הוועידה קיבלה החלטה האומרת כי היא "מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות 'השומר' לדאוג לסידור ענייני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ. – – – הוועידה מכירה כי ה'הגנה' צריכה להיות מאורגנת כך שהיא תהיה כולה ברשות המשתתפים בה, ותשאף להכניס אל תוכה כל איש מוכשר לעבודות הגנה ומקבל על עצמו את עולה". נוסח זה אף הוא היווה מעין פשרה בין תפיסת גולומב והוז לבין תפיסת "השומר", שכן לא נאמר בה במפורש כי "ההגנה" תסור למרות חיצונית של המוסדות המוסמכים, אף כי ברור היה מנוסח ההחלטה כי הארגון החדש הוא באחריות "אחדות-העבודה". נבחר ועד מייסד ובו חמישה חברים, שלושה מן "השומר", ישראל שוחט, יוסף נחמני ויששכר סיטקוב, ושני נציגי הגדוד – אליהו גולומב ודב הוז.

30 ביוני. הרברט סמואל הגיע לארץ, אחרי שקיים סדרה של ישיבות עם ההנהלה הציונית בלונדון,  ונכנס לתפקידו כנציב העליון (High Commissioner) הראשון של משטר המנדט בארץ-ישראל. סמואל פעל במהירות להקים את מנגנון הממשל האזרחי ולפתוח את אפיקי הפיתוח הציוני בארץ. בתפקיד מזכיר הממשלה, המשרה השנייה בחשיבותה אחרי משרת הנציב העליון, מונה וינדהם דידס, ידיד נאמן ומסור לציונות. מינוי חשוב אחר היה של נורמן בנטוויץ', מאנשיו של וייצמן, לתפקיד ראש המחלקה המשפטית בממשלת המנדט.

8 ביולי. סמואל הכריז על חנינה כללית לכל הנדונים בשל אירועי אפריל בירושלים. ז'בוטינסקי וחבריו למאסר יצאו מן הכלא.

סמואל שם דגש מיוחד על העלייה ועל הכנת המסגרת החוקית והמנהלית שתאפשר את קליטתה. בהתייעצות עם ההנהלה הציונית סוכם להבחין בין שני סוגי עולים – "העולה העצמאי" המסוגל לקיים את עצמו בארץ באמצעיו האישיים, שעל כניסתו לא יחולו כל הגבלות, לבין "עליית עבודה" של צעירים מחוסרי אמצעים אך מסוגלים לכל עבודה קשה. כניסתם של אלה תהיה מותנית במצב התעסוקה בארץ או ביכולתה של ההסתדרות הציונית להמציא להם מקומות עבודה. לשנה הראשונה נקבעה מכסה של 16,500 עולים; הוסכם גם שהעולים יוכלו להביא עמם בני משפחה התלויים בהם. על פי הערכה גסה מספר העולים יגיע במסגרת זאת ל-70,000-50,000 נפש!

בששה החודשים הראשונים לכהונת סמואל לא הקפידו כלל על ברירת העולים, וכל מי שהתייצב בפני קונסול בריטי בבירות אירופה קיבל רישיון עלייה. עד סוף אוקטובר הגיעו לארץ כ-4,000 עולים. ההנהלה הציונית נתפסה בהלה, כיוון שהקופה הציונית היתה ריקה והחשש היה מפני התגברות העלייה לארץ. משרד החוץ התבקש להורות לקונסולים שלו לצמצם את מספר הרישיונות מ-16,500 ל-1,000 בלבד, ויתר על כן, רק המרכז הציוני בלונדון יחלק את מכסת הרישיונות, כדי להבטיח פיקוח מלא על מידות העלייה. וכך במשך המחצית הראשונה של שנת 1921 חילק המרכז רק כ-1,900 רישיונות. 3,000 עולים נוספים, רובם חלוצים מרוסיה, הצליחו לפלס דרך לארץ-ישראל בסיוע הארגונים הציוניים המקומיים. המשרד הציוני בלונדון, מצדו, טרח להפיץ חוזרים אל הסניפים הציוניים באירופה בהם הם נקראים שלא לעודד עלייה נחפזת.

סמואל היה מאוכזב מאד מיכולתה הדלה של ההסתדרות הציונית. הוא עצמו חלם על עליית המונים וראה בחזונו פיתוח מהיר של הארץ. נוכח מצבה הקשה של ההסתדרות הציונית והתפתחות אבטלה בארץ, יזם סמואל עבודות ציבוריות בסלילת כבישים בסביבות הכינרת ובעמק יזרעאל. בכך תרם יותר מכל גורם אחר לקליטת העלייה השלישית בארץ.

יתר על כן, סמואל האקטיביסט ביקש לנצל שעת כושר שהזדמנה עם התמוטטות משטרו של פייסל בדמשק, כאשר בעבר-הירדן התהווה חלל ריק שלטוני. הוא יצא לא-סאלט, נפגש עם השייח'ים המקומיים והשיג את הסכמתם לפרישת חסותה של בריטניה האזור. משרד החוץ הבריטי קטע את יזמתו של סמואל: "ממשלת הוד-מלכותו איננה רוצה להרחיב את אחריותה במחוזות ערביים".

אוגוסט. יהושע חנקין השלים רכישת 50,000 דונם בעמק יזרעאל. פעולה נועזת זו נתמכה על ידי מנחם אוסישקין, למרות שהקופה הציונית היתה ריקה. היא עוררה פולמוס חריף בתוך התנועה, אך היא הציתה את הדמיון והעניקה תנופה לחידוש מפעל ההתיישבות בארץ. שנה לאחר מכן, נוסד מושב העובדים נהלל בחלקו המערבי של העמק ושתי פלוגות של "גדוד העבודה" ייסדו בחלקו המזרחי של העמק את עין-חרוד ואת תל-יוסף (על שם יוסף טרומפלדור). חודשים אחדים לאחר מכן נוסדו הישובים כפר יחזקאל, גבע, חפציבה, בית אלפא, גניגר, מזרע ויגור. בסוף ימי העלייה השלישית נוסדו במרכז העמק המושבים בלפוריה, מרחביה ותל-עדשים. כאלף צעירים מבני העלייה השלישית נקלטו בישובים אלה ובישובי העובדים שהוקמו לפני המלחמה.

ההתיישבות בעמק יזרעאל יצרה לראשונה רצף התיישבותי בין גוש ההתיישבות בגליל המזרחי לגוש ההתיישבות בשפלת החוף. רצף זה שימש בסיס טריטוריאלי ועמוד שדרה להתפתחות הישוב היהודי והבית הלאומי בתקופת המנדט.

25 באוגוסט. חצי שנה לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי, נוסד "גדוד ההגנה והעבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" (שמטעמים קונספירטיביים הושמטה המלה "הגנה" משמו), בכנס חגיגי שנערך במחנה הפועלים בחמי-טבריה, בכביש טבריה-צמח. הרוח החיה ביזמה זו היתה קבוצת החלוצים מקרים (קרימצ'אקים), בראשות יצחק לנדוברג (לימים שדה), אנשי העלייה השלישית, שנמנו על תנועת החלוץ שעורר טרומפלדור ברוסיה וראו עצמם ממשיכי דרכו ומגשימי צוואתו של טרומפלדור. הרעיון הכללי היה שכל צעיר העולה לארץ צריך להצטרף לגדוד ולהקדיש שנה אחת לתפקידי עבודה והגנה בארץ. שילוב העבודה בהגנה ימנע מיליטריזציה של הגדוד. צעירים אלה שהגיעו בעלייה השלישית התקבצו סביב אנשי "השומר" והושפעו מהם; אך עד מהרה הפכו בעצמם למוקד משיכה וכל צעיר וטוב הצטרף למחנות האוהלים של "גדוד העבודה". ועד ההגנה ראה באנשי "גדוד העבודה" מאגר ראשון של ארגון ההגנה שאותו ביקשו להקים.

אוקטובר. סמואל הקים "מועצה מייעצת" האמורה לשקף את דעת המגזרים השונים באוכלוסיה ביחס להצעות חקיקה של ממשלת המנדט. במועצה 20 חברים, מחציתם פקידי ממשל ומחציתם נציגים ממונים האומרים לייצג את מרכיבי האוכלוסיה – ארבעה מוסלמים, שלושה נוצרים, שלושה יהודים. בכך ביקש סמואל להניח יסוד זהיר לפיתוחם של מוסדות ממשל עצמיים בארץ.

דצמבר

בחיפה, בחנוכה, בוועידת פועלי ארץ-ישראל, נוסדה "הסתדרות העובדים העברים הכללית". "הפועל-הצעיר", שסירב להצטרף ל"אחדות-העבודה", נכנע ללחץ של צעירי העלייה השלישית, שדרשו איחוד הכוחות, והצטרף להסתדרות החדשה. ויכוח חריף ניטש סביב שאלת ההגנה, שחברי "הפועל-הצעיר" הסתייגו מהקמתה והתנגדו להכללת ענייני ההגנה בתחום אחריותה של ההסתדרות. בסופו של דבר גברה דעתם של חברי "אחדות-העבודה". הסתדרות העובדים נטלה עליה את הטיפול בענייני ההגנה.

הסתדרות העובדים היתה אמורה לשמש המסגרת הארגונית שתקיף את כל ציבור העובדים בארץ ולהכיל את כל מגוון הפעילות של הציבור הזה – הכלכלית, החברתית, התרבותית, הפוליטית – ואת כל השירותים שלהם נזקק ציבור זה. בהחלטות היסוד של ההסתדרות נאמר: "ההסתדרות הכללית מאגדת את כל העובדים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל". יתר על כן, מייסדיה וקברניטיה של הסתדרות העובדים ביקשו לראות בה את המסגרת שתאחד בתוכה את כל היישוב היהודי החדש כחברה יהודית סוציאליסטית, בעלת משק ריכוזי, ערוכה ומגויסת להגשמת יעדי הציונות. דוד בן-גוריון, שמרגע שנטל עליו את תפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות העניק לה תנופה וחזון מרקיע שחקים, ניסח ב-1923, במונחים משיחיים ממש, את חזון ההסתדרות:

מהי הסתדרותנו? יאמרו: קיבוץ מאורגן של 8,000 פועלים. אחרים יוסיפו: ברית אגודות מקצועיות. הגדרה נכונה, אבל אינה אומרת כלום.

הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ-ישראל, זהו הלב של תנועת הגאולה של העם היהודי; מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית. תנועתנו – זוהי התמצית המגובשת והפעילה של כל התפיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם היהודי בדורנו; זהו הביטוי המרוכז בשפת המעשים והמפעלים של מאוויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות המפעמים ומפעפעים באלפי ורבבות לבבות ואשר בשמות רבים ושונים יכונו.

בקרקע העם צמחה תנועתנו. שורשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקווה וחזון הם יונקים. גזע תנועתנו נטוע בקרקע האומה ועברה, ובשורשיו הכמוסים הוא יונק מתוך המעמקים של דורות, ומעביר את שפת החיים ומצמיח נוף חיי עבודה חדשים בארץ. עשרות-עשרות דורות של מאוויי הגולה וחבלי משיח וצימאון החיים והיצירה קמים וניעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה עליה מהגולה, ואחריתה – בעבודה בארץ – מי ישורנה.

מחוץ לקשר עם הסבל הגדול והחזון הנצחי של עברנו, מחוץ לקשר עם כל שאיפות התקומה וההתחדשות, התחייה והגאולה בדורנו, לא יבין איש ולא יכיר מהי תנועת הפועלים שלנו.

והכרה זו חובה היא עלינו, כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ-ישראל.

על יסוד תפיסה זו יזמה הסתדרות העובדים והקימה במשך שנות העשרים שורה של מפעלים וארגונים שנועדו לממש את יעדיה המפליגים. היא הקימה לשכת עבודה שתקלוט את העולים ותבטיח להם תעסוקה לפי תור צודק ותנהל משא-ומתן עם המעסיקים על תנאי שכר ותנאי עבודה. היא הקימה ב-1921 את "המשרד לעבודות ציבוריות ובניין" ("סולל-בונה"), כדי לקבל מהממשלה ומההסתדרות הציונית עבודות קבלניות. היא הקימה את "המרכז החקלאי" שאיגד את כל הישובים החקלאיים, את "ניר", המוסד המעניק אשראי להתיישבות עובדים (1927), את "בנק הפועלים" (1921). היא הקימה מטבחי פועלים ובתי תרבות לפועלים. היא הקימה את חברת הביטוח "הסנה" (1925). ב-1923 היא הקימה את "חברת העובדים", מסגרת-העל של כל המפעלים הכלכליים של הסתדרות העובדים. היא הקימה את "זרם העובדים" בחינוך, הקימה את תיאטרון "אוהל" ויסדה את עיתון "דבר" (1925).

"גדוד העבודה", שקם חודשים אחדים לפני היווסדה של הסתדרות העובדים, מקרב צעירי העלייה השלישית, היווה במחצית הראשונה של שנות העשרים מעין מסגרת מתחרה לזו של ההסתדרות, אף שזו ביקשה לספח גם אותו למסגרתה. אבל גדוד העבודה שמר על עצמאותו וגם על רוח חלוצית ורדיקלית בהרבה מזו של הסתדרות העובדים. הוא נשא בחובו חזון של חברה קומוניסטית – קומונה מקיפת כל, שתשתרע על פני כל הארץ, עם משק ריכוזי משותף אחד וקופה משותפת. משך שנות קיומו (1927-1920), היווה הגדוד מקור משיכה למיטב הנוער בארץ, ובתקופה זו חברו אליו כ-2,200 צעירים, אף כי בשיאו לא מנה בבת אחת יותר מ-700 חברים. חברי הגדוד נדדו בארץ, עבדו בכבישים ובמחנות עבודה. לאחר שנה הקימו שתי פלוגות קבע בעמק יזרעאל, בעין-חרוד ובתל-יוסף. פלוגות נוספות קמו בערי הארץ, בירושלים ובתל-אביב. הגדוד במהותו לא יכול היה לשמש יותר מאשר מסגרת מעבר, שימיה כימי הנעורים. לא היה בו מענה לשאלת ההתיישבות ולשאלת התא המשפחתי. חילוקי דעות אידיאולוגיים שיסעו את הגדוד בין "שמאל" ו"ימין" והחישו את קצו. משהגיעה שעת ההתמסדות, הוא התגלגל בצורת ההתיישבות הקיבוצית (עין חרוד), שממנה צמחה מסגרת "הקיבוץ המאוחד". בדצמבר 1926 התפלג הגדוד בין הימין שהצטרף ל"קיבוץ המאוחד" לבין השמאל, שכבר פנה עורף לציונות וקבוצה מתוכו, כ-70 איש בהנהגת מנדל אלקינד, יצאו את הארץ לרוסיה, כדי לקחת חלק במפעל ההתיישבות היהודית בחצי-האי קרים. הם הקימו שם קומונה בשם "וויא נובה" ("מסילה חדשה").

במסגרת "גדוד העבודה" הצליח ישראל שוחט לקיים את הגוף המחתרתי "הקיבוץ", שהיה מעין גלגול אם לא המשך של "השומר", ובאצעותו ביקשו אלה מאנשי "השומר" שנשארו נאמנים לשוחט להגשים את רעיונותיהם בדבר אוואנגארד לוחם, שירכז סביבו את כל הכוחות הרבולוציונים ובבוא השעה אף יהיה הכוח שישחרר את הארץ ואת הישוב מן השלטון הבריטי. התכניות והיזמות הנועזות ועתירות הדמיון של שוחט וחבריו – ביניהן הכשרת אנשים בחו"ל להקמת בית ספר לקצינים ובית ספר לתעופה בארץ – הוכילו אותו לניסיונות התקשרות צבאית ומדינית עם רוסיה הסובייטית (1925). ניסיון זה שלא צלח, גרם לזעזוע ולקרע בתוך הארגון עצמו, על רקע נטיית חלק מאנשיו להתנתק מן הציונות והמפעל בארץ. כפר גלעדי שימש בסיס הבית העיקרי של "הקיבוץ"; שם הטמינו אנשי "הקיבוץ" את כלי הנשק הרבים שרכשו בדרך זו או אחרת, בארץ ובחוץ-לארץ. ברשות אנשי "הקיבוץ" היה כסף רב למימון פעולותיהם, שאת חלקו הניכר השיגו בפעולת החרמה מוצלחת שביצעו כנגד מבריחי זהב בגבול הצפון (נובמבר 1923). היחסים בין אנשי "הקיבוץ" לבין הנהגת "אחדות-העבודה הורעו והלכו. אליהו גולומב ודוד בן- גוריון אסרו מלחמה בארגון החשאי. אנשי הארגון שהשתייכו ל"אחדות-העבודה" הכחישו את כל ההאשמות נגדם (בכלל זה קשר עם הקומינטרן המונהג על ידי מוסקבה); ועדת בירור שהוקמה על ידי המפלגה (אוגוסט 1926) הגיעה בסופו של דבר למסקנה המאשרת כי אכן קיים "חוג מאורגן המנהל פעולה ספרטית בענייני התעמלות [הגנה]  בקביעות". ב-1927, בד בבד עם התפוררות "גדוד העבודה" התפורר גם "הקיבוץ" ופעילותו הסתיימה.

בחיפה התכנסה הוועידה הפלסטינית השלישית וקיבלה סדרה של החלטות שהפכו למצעה של התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל. שתי הדרישות שבלטו במצע זה היו: א. כינון ממשל עצמי של העם הערבי היושב בפלסטין, בדומה לשטחי המנדט האחרים, בעיראק ובסוריה; ב. ביטול הצהרת בלפור וביטול מעמדה של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. הוועידה בחרה בוועד פועל ערבי, שבראשו מוסא כאזם אל חוסייני. הוועד פנה אל הנציב העליון בדרישה להכיר בו כגוף המייצג את האוכלוסיה ערבית בארץ, אך סמואל דחה דרישה זו בנימוק שזה אינו מייצג באמת את כל חלקי הישוב הערבי וכי מצעו עומד בסתירה למנדט ולמדיניות ממשלת בריטניה.