ינו 052015
 

פברואר. גוף בוחר, לבחירת רבנים ראשיים, הוקם ביזמת הרברט סמואל. נבחרו שני רבנים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי ומועצת רבנות ראשית. בכך הונח היסוד לשילוב המנגנון הדתי במערך היישובי. ב-1922 העניקו השלטונות הבריטיים לבתי-הדין הרבניים סמכות שיפוטית בכל הקשור למעמד האישי (נישואין, גירושין), למרות הסתייגותה של ההנהלה הציונית, שתבעה הכרה בנישואין אזרחיים.

מרס. סמואל לא הרפה מלחצו ובוועידת קהיר, מרס 1921, הצליח לשכנע את שר-המושבות החדש, וינסטון צ'רצ'יל, שהטיפול בשטחי המנדט הועברו לרשותו מרשות משרד החוץ, לכפוף את עבר-הירדן לנציבותו בארץ-ישראל, גם אם ימשול בה שליט ערבי מבית ההאשמים. אך עבדאללה, האמיר המיועד של עבר-הירדן, הצליח להשיג לעצמו תנאים משופרים ולהשתחרר מכפיפותו לנציב העליון בארץ-ישראל, אף שעבר-הירדן תיחשב חלק מן המנדט הארצישראלי.

בוועידת קהיר עוצבו גבולות המדינות החדשות במזרח התיכון – עיראק, סוריה, לבנון, עבר-הירדן וארץ-ישראל. על אף ההבנות ששררו בין ממשלת בריטניה לבין ההסתדרות הציונית ביחס לגבול הצפוני והגבול המזרחי של ארץ-ישראל, בסופו של דבר נקבעו הגבולות על בסיס ההבנות שהושגו בין הבריטים לבין הצרפתים מכאן וההאשמים מכאן.

פורסמה תכנית "חיל ההגנה לפלשתינה", מיזמתו של סמואל. על פי התכנית ישמש זה כחיל-המצב בארץ-ישראל. הוא יהיה מורכב משני גדודים, יהודי וערבי. מפקד הגדוד היהודי יהיה הקולונל אליעזר מרגולין. ז'בוטינסקי, מצדו, התנגד בתוקף לתכנית חיל ההגנה של סמואל. הוא לא נואש מן הסיכוי לחדש את תכנית הגדודים, על טהרת ההרכב היהודי. 32 חיילים וסמלים מוותיקי הגדוד הארצישראלי, שהסכימו להאריך את התנדבותם, הועברו לסרפנד, כדי לשמש כגרעין הגדוד הצפוני.

סמואל מינה את חאג' אמין אל חוסייני כמופתי של ירושלים, לאחר מות המופתי הקודם. היה זה צעד מחושב שנועד לרצות את הלאומנים הערבים ולהבטיח באמצעות מינוי ממשלתי את השליטה על מי שנחשב מנהיג עולה שלהם. מנהיג לאומי ערבי אחר, עארף אל עארף, מונה על ידי סמואל למושל ג'נין. מינוי זה הוכיח את עצמו. עארף אל עארף שמר אמונים לממשלת המנדט לאורך כל התקופה.

צ'רצ'יל ביקר בארץ ונפגש עם נציגי הוועד-הפועל הערבי, שהעלו בפניו את הדרישות שהגישו לסמואל. צ'רצ'יל הבהיר להם כי מדיניות הבית הלאומי היהודי לא תתבטל ועליהם ללמוד לחיות עמה ולהתבסס על חלקה השני של הצהרת בלפור המבטיח את שמירת זכויותיהם של תושבי הארץ, הלא-יהודים. ניסיונם של הלאומנים הערבים לארגן הפגנת מחאה מוסלמית-נוצרית בחיפה, ב-28 במרס, דוכא בכוח על ידי המשטרה. שני מפגינים ערבים נהרגו באש המשטרה.

1 במאי. "מאורעות מאי" פרצו בעקבות התכתשות בין משתתפי תהלוכת אחד במאי של "אחדות-העבודה" לבין משתתפי תהלוכה נפרדת של המופ"ס (הקומוניסטים) ביפו. כתוצאה נפוצו מיד שמועות על מעשי טבח שעושים היהודים בערבים. המון ערבי החל תוקף ובוזז חנויות ובתי יהודים. שוטרים ערבים הצטרפו להמון ומכדוריהם נפלו רוב היהודים ביום הראשון למהומות. בסיוע השוטרים פרץ ההמון לבית העולים בשכונת עג'מי ביפו והרג שם כתריסר בני-אדם. ההמון ניסה להסתער על השכונות היהודיות בגבול תל אביב אך נהדף בידי צעירים יהודים שנזעקו למקום בסכינים ובמקלות. המאורעות התפשטו על פני אזור השפלה והשרון, בשלושה מוקדים נוספים – בפתח-תקוה, בחדרה וברחובות. סכנת כליה נשקפה לפתח-תקווה מהסתערות ערביי הסביבה ורק התערבות הצבא שחנה בראס אל עין (ראש העין) הצילה את המושבה. ברחובות הדפו חיילים משוחררים מן הגדוד העברי, בני המושבה, את המתנפלים.

רק כעבור ארבעה ימים שככו המאורעות והצבא שב והשתלט על המצב. קציר הדמים בארץ היה כ-100 הרוגים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים, ויותר מ-200 פצועים, רובם יהודים. בין ההרוגים היו הסופר חיים יוסף ברנר והסופר יעקב שץ, שהותקפו ונרצחו באכזריות בפאתי יפו. מאורעות מאי חשפו את מצבו הביטחוני הרעוע של הישוב היהודי ואת תלותו המוחלטת בכוחות הצבא והמשטרה הבריטיים. ארגון ההגנה הצעיר, שהוקם אחרי מאורעות אפריל, לא היה מסוגל כלל להתמודד עם התפרצות בהיקף כזה ורק בעקבות מאורעות 1921 חלה התעוררות שהגבירה את ההתעניינות בהגנה והגבירה את ההתנדבות אליה.

מאורעות מאי הביאו קץ גם על תכנית "חיל ההגנה לארץ-ישראל". מחלקת החיילים והסמלים ששהו בסרפנד יצאו להגנת תל אביב ביום השני למאורעות, בלא לקבל על כך אישור משלטונות הצבא. חיילי המחלקה היו צפויים למשפט, אך במקום זה פוטרו מן השרות ונשלחו לבתיהם. מרגולין קם ויצא את הארץ בפחי נפש. הגדוד היהודי המתוכנן לא הוקם. רק הגדוד הערבי הוקם על פי התכנית והופקד על שמירת הגבול המזרחי (העבר-ירדני). ממנו צמח לימים הלגיון הערבי.

סמואל, במאמץ להרגיע את הרוחות ולייצב את המצב, הודיע על הקמת ועדת חקירה בראשות שופט בית-המשפט העליון בארץ, סר תומס הייקרפט (Haycraft), לחקור את הסיבות להתפרצות וכמו כן על הפסקה זמנית של העלייה היהודית לארץ. היישוב הגיב בחמת זעם. אנשי הוועד הלאומי וועד-הצירים איימו בהתפטרות קולקטיבית ורק התערבות ההנהלה המדינית בלונדון עצרה בעד ההתפטרות וריסנה את התגובות היישוביות. החשש היה שתגובות חריפות מדי יביאו להתפטרותם של סמואל ושל דידס והנזק לציונות יהיה כפול ומכופל. ועדת הייקרפט, במסקנותיה, הצביעה על הניגוד הלאומי בין היהודים והערבים בארץ-ישראל כמקור העיקרי לאי-השקט ולמהומות בארץ: "הסיבה היסודית למהומות יפו ולמעשי האלימות שבאו בעקבותיהם היא מורת-רוחם של הערבים ושנאתם ליהודים, הנובעות מסיבות מדיניות וכלכליות וקשורות בהגירה היהודית ובתפיסתם את המדיניות הציונית כפי שהם לומדים אותה מדברי הציונים עצמם". גם מסקנה זו הרגיזה את היהודים, שביקשו לטשטש את אופיו הלאומי החמור של הסכסוך ולהציג אותו כתוצאה של שיסוי דתי גרידא.

3 ביוני. בנאום שנשא סמואל, לרגל יום הולדתו של מלך בריטניה, פרש את עיקרי מדיניותו החדשה: ממשלת בריטניה איננה מתכוונת להשליט את היהודים על הערבים. משמעות הצהרת בלפור היא שהיהודים אכן יוכלו להקים להם בית בארץ-ישראל; אך במגבלות הנובעות מן הדמוגרפיה בארץ-ישראל והצורך להתחשב באינטרסים של כל תושבי הארץ. בדין ודברים שהתנהל בין סמואל לבין ההנהגה הציונית, שתבעה צעדים תקיפים כנגד הערבים, הדגיש סמואל כי הוא אינו מאמין באמצעי דיכוי והוא לא יפעיל אמצעים כאלה: "אם לא יהיה ניווט זהיר מאד", כתב לוייצמן, "עלולה הספינה הציונית להתנפץ על השרטון הערבי".

הוועידה הפלשתינאית הרביעית (הקונגרס הפלשתינאי הרביעי) שהתכנסה בירושלים החליטה לשגר משלחת ללונדון, על מנת לפעול על מעצבי המדיניות שם לחזור בהם ממדיניות המנדט הפרו-ציונית. שר המושבות, צ'רצ'יל, נפגש עם המשלחת בראשות מוסא כאזם אל חוסייני ושב והבהיר להם כי בריטניה לא תיסוג מהצהרת בלפור. ניסיון להושיב את הציונים והפלסטינים סביב שולחן המשא-ומתן נכשל בשל סירובם של הפלסטינים.

נובמבר. מתיחות רבה השתררה בארץ לקראת יום השנה הרביעי להצהרת בלפור. ההסתה בעיתונות הערבית החריפה וארגון "ההגנה", בכוחותיו הדלים, נערך ברצינות בכל רחבי הארץ לקראת התפרצויות חדשות בנוסח מאורעות 1 במאי. תגבורת, בפיקודו של יהושע אייזיק (אשל), נשלחה מתל אביב לירושלים וקיבלה עליה את הגנת הרובע היהודי בעיר. כוח זה בלם ברימונים הסתערות המון ערבי על הרובע ביום 2 בנובמבר. במהומות ברחבי העיר נהרגו 5 יהודים ונפצעו עשרות; אך התחושה הכללית בישוב היתה ש"ההגנה" עמדה במבחן ויש חשיבות לקיומה.

דצמבר. בנמל חיפה, בשל התרסקות ארגז עץ, נחשף משלוח נשק שהוברח לארץ והכיל 300 אקדחים ו-17,000 כדורים. נשק זה היה חלק מפעולות רכש, שבעקבות מאורעות מאי, ביצעו אנשי "ההגנה" ו"השומר" בארצות מרכז-אירופה, בעיקר דרך וינה. פעילות מחתרתית זו היתה כרוכה בקשיים גדולים, הן בשל מיעוט האמצעים הכספיים שבידי "ההגנה" והן בשל היריבות הפנימית בין אנשי "ההגנה" לבין אנשי "השומר", שלא הרפו מחזונם בדבר הקמת ארגון מחתרתי נפרד, יעיל, סגור ועצמאי. הן ההגנה והן "השומר" העבירו את עיקר פעילותם לחו"ל והתרכזו ברכש נשק. אליהו גולומב וישראל שוחט הקימו ועד רכש בוינה וניהלו אותו במשותף, אף שהמתיחות בין שני ראשי הארגונים לא רפתה ואף גברה. גולומב ראה זאת מתפקידו למנוע השתלטות אנשי "השומר" על פעולות הרכש באירופה, שלה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על יחסי הכוחות בארץ. פעולת הרכש החשובה ביותר היתה קניית 25 מקלעים בינוניים "שוארצלוזה", שהוברחו לארץ דרך נמל ביירות ומשם לכפר גלעדי. מקלעים אלה היוו תוספת משמעותית לכוח המגן בארץ בשנות העשרים והשלושים. משלוחי הנשק הוסתרו במכונות חקלאיות, במכבשים ובאבני-ריחיים חלולות. כלי הנשק שנרכשו בחו"ל או אף מידי ערבים בארץ נמכרו לוועדי ההגנה בישובים היהודיים והכספים שנפדו שימשו לפעולות רכש נוספות. כתוצאה מכך רוב הנשק שהיה ברשות הישוב היהודי בתקופת המנדט לא עמד לרשות הפיקוד המרכזי של ההגנה, כי אם ברשות הישובים ברחבי הארץ.

מרס. סוכנים בריטיים עלו על פעילות הרשת בוינה והסגירו אותה לידי המשטרה האוסטרית. בדי עמל חולצו אנשי הרשת ממשפט ומאסר. הפעילות הועתקה לברלין.