ינו 052015
 

נוכח מצוקת יהודי פולין ואוקראינה בנסיבות מלחמת רוסיה-פולין ומלחמת האזרחים בין האדומים והלבנים ברוסיה, התעוררה יהדות אמריקה לפעולות סיוע ספונטניות, באמצעות עשרות ומאות לאנדסמאנשאפטים, ארגונים של מהגרים, יוצאי ערים ומחוזות במזרח-אירופה, שהרימו תרומות ושיגרו מאות משלחות סיוע לאחיהם וקרוביהם באזורי הלחימה במזרח-אירופה. במקרים רבים הותקפו שליחים אלה, נשדדו, נאסרו על ידי השלטונות המקומיים והיו שנרצחו. הג'וינט חידש והגביר את פעילות הסיוע ליהודי מזרח-אירופה, ופעל בתיאום עם מינהל הסיוע האמריקני, שפעל שם בראשות הרברט הובר. תחילה התנגדו האמריקנים לפעילות נפרדת של הג'וינט ודרשו שכספי הג'וינט יועברו לידי ארגון הסיוע האמריקני, ואין לפתח פעילות "בדלנית" של היהודים. אך משהכירו האמריקנים בכך שעיקר הנפגעים באזורי הקרבות הם יהודים, הסכימו להניח לג'וינט לקיים את פעילותו העצמאית. בין השנים 1919 ל-1924 גייס הג'וינט תרומות בסך 45 מיליון דולר. צוותי סיוע של רופאים, עובדים סוציאליים, כלכלנים, נשלחו לאזור וכן חבילות מזון ותרופות. את פעילות הג'וינט בשטח ריכז ד"ר בוריס בוגן (Bogen), ממשרד שפעל במוסקבה. אחד מעוזריו הראשיים, ד"ר ישראל פרידלנדר, שנמנה על המנהיגים הציוניים הצעירים באמריקה, נרצח באחת משליחויותיו המסוכנות באזורי ההפקר באוקראינה. בארצות-הברית העלו על נס את אישיותו של פרידלנדר וקידשו את דמותו.

ניצחון המהפכה הבולשביקית ברוסיה עורר גל אנטי-קומוניסטי בארצות-הברית. נוכח המעורבות הגבוהה של יהודים במהפכה הבולשביקית ותפקידי המפתח שיהודים מילאו במשטר החדש, טרחו המנהיגים היהודים באמריקה להדגיש את התנגדותם לקומוניזם. במכתב לניו-יורק טיימס ב-1918 הכריז לואי מרשל, כי יהדות וקומוניזם אינם עולים בקנה אחד: "כל מה שהבולשביזם מייצג הוא נתעב בעיני היהודים". הוועד היהודי אמריקני אף מימן בחשאי את פעילותו של הארגון האנטי-קומוניסטי הבולט אותה שעה – "משרד האינפורמציה הרוסי האנטי-קומוניסטי".

בקרב המוני המהגרים באיסט-אנד שררה רוח אחרת. הם התייחסו באהדה רבה אל המשטר החדש ברוסיה, שהבטיח שיווי זכויות מלא ליהודים ופתח את כל המערכות בפני היהודים. כ-21 אלף מהגרים בחרו לחזור לרוסיה בין השנים 1917 ל-1920. המשטר הבולשביקי זוהה כמי שמגן, באמצעות הצבא האדום, על היהודים המותקפים ונרצחים בידי הגייסות הלבנים, במלחמת האזרחים המשתוללת שם. המפלגה הסוציאליסטית באמריקה גירשה משורותיה, ב-1919, כ-70,000 חברים, שתמכו בהקמת מפלגה קומוניסטית בארצות-הברית. מפלגה כזאת קמה ב-1922 וכ-15% מחבריה וכמעט מחצית מעסקניה הבולטים היו יהודים.

בשנים אלה התחזקה בארצות-הברית אווירת ההיסטריה האנטי-קומוניסטית שעודדה הנהגת מדיניות של רדיפת יסודות רדיקליים, פשיטות וחיפושים של המשטרה אחרי חשודים בפעילות חתרנית. למעלה מ-1,100 "זרים", רבים מהם יהודים, גורשו מארצות-הברית באשמת פעילות אסורה. במאמרים רבים בעיתונות זוהו היהודים ככוח המניע מאחורי המהפכה הבולשביקית. סטריאוטיפ "היהודי הבולשביקי" התקבע בתודעה הציבורית ולא התפוגג משך שנים. דימוי זה של היהודים היה נחלת אישים רבים במערכת הפוליטית. במאי 1919 שח הנשיא וילסון באזני לואי מרשל, כי כל יועציו מאמינים כי הבולשביזם מונהג על ידי היהודים. באחד העיתונים הופיעה הגדרה חדה של הבולשביזם כ"שיטה לשליטה יהודית בכלכלה".

במאי 1920 החל איל תעשיית הרכב, הנרי פורד, במסע שיסוי אנטישמי, באמצעות עיתונו השבועי, "דירבורן אינדפנדנט" (Dearborne Independent), כנגד מה שכינה "היהודי הבינלאומי", העומד מאחורי מערכת הבנקאות (שנואת נפשו של פורד) בכל מדינות העולם, מחרחר המלחמות בין העמים. עיתונו של פורד החיה את המיתוס הישן, שטופח בידי המשטרה החשאית ברוסיה הצארית שעל סף מהפכה, אודות "מועצת זקני ציון", הגוף החשאי שכביכול עומד בראש העם היהודי ומתכן מזימות ותכניות להשתלטות יהודית על העולם. העיתון הרבה לצטט מן "הפרוטוקולים של זקני ציון". כאשר ב-1921 נחשפו הפרוטוקולים כמעשה זיוף, טען העיתון כי הפרוטוקולים כשלעצמם אינם חשובים; חשובות האבחנות המוצגות על ידי הפרוטוקולים, שכן אלה הן אבחנות אמת. העיתון ריכז את התקפותיו כנגד הרעיונות היהודיים המשחיתים את הרוח האמריקנית האמיתית, שהיא נוצרית ואנגלו-סכסית במהותה. לשיא הגיעה השפעת היהודים בעיצוב הסכמי השלום בפריס, טען העיתון; הנשיא וילסון היה רק בובה שהונעה בידי "גאון הרשע", לואי מרשל וחבריו. בין השנים 1922-1920 עלתה תפוצת העיתון מ-70,000 ל-300,000, וב-1925 הגיעה תפוצת העיתון ל-700,000. פורד יזם גם הוצאת סדרה של ארבע אסופות מאמרים אנטישמיים, תחת הכותרת "היהודי הבינלאומי". העיתונות האמריקנית, ברובה, ניערה חוצנה מפורד ומפרסומיו האנטישמיים ותקפה אותו בחריפות; אך היו כמה עיתונים חשובים, שפרסמו מאמרי תמיכה בו ובדעותיו, ביניהם Christian Science Monitor ו-Chicago Tribune. בינואר 1921 פורסם גילוי-דעת בגנות פורד, חתום על ידי 119 אישים אמריקנים, ביניהם הנשיא וילסון והנשיא לשעבר טאפט.

הארגונים היהודיים הגיבו בחומרה רבה על תופעת פורד. לואי מרשל הגדיר אותה "האירוע החמור ביותר בהיסטוריה של יהדות אמריקה". הוועד היהודי אמריקני יזם בנובמבר 1920 כנס של הארגונים היהודיים לדון בדרכי התגובה להתקפות פורד. הוחלט לפרסם מסמך נגדי המפריך בפרוטרוט את השמצותיו של פורד. המסמך בחתימתו של לואי מרשל פורסם בכל העיתונים הגדולים באמריקה, להוציא ה-Chicago Tribune. הפעילות האנטישמית של פורד ועושי דברו לא דעכה. מרשל הפעיל את קשריו עם הממשל האמריקני ועם הנשיא הארדינג וביקש את התערבותו של הנשיא כדי לשים קץ להשתוללותו של פורד. הארדינג דיווח לו כי כבר ניסה לפעול בכיוון זה. ב-1922 נפסקו הפרסומים האנטישמיים, ככל הנראה בשל שאיפתו של פורד להיכנס למרוץ על הנשיאות. הפסקה זו היתה זמנית בלבד, ומשנכזבו ציפיותיו הפוליטיות של פורד, חזר במרץ מחודש להתקפותיו על היהודים באמריקה ובעולם.

בינתיים חלה התפתחות מבשרת רעות בחקיקה בסוגיית ההגירה לאמריקה. ביזמת חבר הקונגרס אלפרד ג'ונסון, שאליה הצטרף הסנטור דילינגהם, הועברה הצעת חוק הקובעת מכסת גג – 350,000 בשנה – למהגרים לארצות-הברית. על פי החוק החדש יוקצו לכל קבוצה אתנית 3% ממספרי הדור הראשון של הקבוצה לפי נתוני שנת 1910. מפתח זה נקבע במחשבה תחילה כדי להגדיל את מספרי רישיונות ההגירה המיועדים למהגרים מארצות מערב וצפון-אירופה ולהקטין את מספרי המהגרים ממזרח ודרום-אירופה. הפגיעה במספרי ההגירה היהודית ניכרה מיד. כל המאמצים של המנהיגות היהודית לעכב את החקיקה או לרכך אותה לא נשאו פרי. דעת הקהל, רובה ככולה, תמכה בחקיקה החדשה, שנועדה לצמצם את ההגירה לאמריקה. פקידי ההגירה הקשיחו את יישום מבחני הכניסה – בריאות, ידיעת קרוא וכתוב ויכולת התכלכלות עצמית. מספרי המהגרים היהודים צנחו מ-120,000 ב-1920 ל-53,000 ב-1921.

בשנים שלאחר המלחמה התחזקה המגמה להדיר יהודים ממקומות בילוי ואף משכונות מגורים מכובדות או גם ממוסדות לימוד בעלי יוקרה. דימוי היהודי כפי שהתקבע בתודעת האליטה האנגלו-סכסית-פרוטסטנטית של החברה האמריקנית היה של בעל נימוסים גרועים, דוחף ונדחף למקום לא לו. ריבוי הסטודנטים היהודים בקולג'ים ובאוניברסיטאות היוקרתיות, כמו הרווארד, ייל, בראון, שם הגיעו האחוזים ל-20% ול-25% ובאוניברסיטת קולומביה הגיעו אף ל-40%, הסבו דאגה לראשי המוסדות הגבוהים, שטיכסו עצה כיצד ניתן למנוע ייהוד מוחלט של מוסדות ההשכלה הגבוהה. מגמה זו המכוונת להצר את אפשרויות הכניסה של יהודים למשרות ניהוליות ואף לתפקידים זוטרים ניכרה יותר ויותר במוסדות הציבור ובחברות העסקיות, בכל הרמות.