ינו 052015
 

בתחילת השנה הגיש סמואל להסתדרות הציונית ולוועד-הפועל הערבי הצעת חוקה לארץ-ישראל כבסיס להסכמה יהודית ערבית. החוקה ביקשה לאזן בין הצהרת בלפור לבין זכויות התושבים הערבים והיא מדברת על הקמת מועצה מחוקקת בעלת סמכויות חקיקה, בכפוף להוראות המנדט. על פי ההצעה, המועצה תהיה מורכבת מ-13 נציגים ממונים ו-12 נציגים נבחרים: 10 פקידים ממונים מטעם הממשלה בצירוף 3 חברים ממונים מקרב הציבור, לעומת 12 נציגים נבחרים של הציבור – 8 מוסלמים, 2 נוצרים ו-2 יהודים.

הצעה זו נראתה מסוכנת מנקודת הראות הציונית; אך בלית ברירה קיבלו אותה. הוועד-פועל הערבי דחה את ההצעה, כיוון ש"העם הפלשתינאי אינו יכול לקבל את הצהרת בלפור כבסיס לדיון".

נוכח הסירוב הערבי ההחלטי, ניגשו צ'רצ'יל וסמואל לחבר את המסמך הידוע כ"ספר הלבן של צ'רצ'יל" כמסמך נלווה לכתב המנדט שנועד לשמש פירוש מוסמך שלו, בעיקר בסוגיית גבולות המחויבות הבריטית לציונים.

פועלים דתיים, שנמנו על המזרח"י, הקימו את "ההסתדרות הארצית של הפועל המזרחי", שחרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה ושאפה לסגל לעצמה את דפוסי הפעולה והארגון של תנועת העבודה בארץ. במשך שנות העשרים הגיעה ההסתדרות הארצית של הפועל המזרחי להסכם שיתוף פעולה עם ההסתדרות הכללית בחלוקת עבודה ובקבלת שרותים סוציאליים (קופת-חולים). הם הקימו בתקופה זו שמונה מושבים חקלאים ברחבי הארץ.